שנה טובה לכל הקוראים והכותבים







חדש באתר - ספטמבר 2017

איחוד משפחת הלפנביין מנובי דבור (פולין)

מתוך ויקיגניה, המיזם הגנאלוגי העברי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תוכן דף זה נכתב במקור עבור פורום שורשים משפחתיים על ידי חברי הפורום: ד"ר אליעזר קם, talia olav.

תולדות המשפחה כפי שנמסרו לי

סבתי, צביה, סיפרה לי בשנת 1960 (אני יליד 1956) שכל אחיה ואחיותיה, למיטב הבנתה, ניספו בשואה, למעט אחותה, לאה, שגרה בקירבתה בשיקגו. כולם ניספו: צבי, סאנע, ברל, בלימה, גיטל, שלום, מרים, נחמן ורוזה - בני משפחת הלפנביין (Halfenbajn) מנובי דבור (Nowy Dwor), פולין. כך סיפרה לי סבתי מספר פעמים במהלך ילדותי, וכל פעם דמעות זלגו מעיניה. שאלתי בתור ילד: איך זה קרה? והיא רק אמרה שהגרמנים רצחו אותם עם "גז" ואח"כ שרפו את הגופות. לא היו לה פרטים מעבר לזה. שאלתי אותה בכעס ובתמיהה מדוע הם לא התנגדו? היא ענתה שנבצרה מהם כל אפשרות להתנגד. אמי סיפרה לי אז את הסיפור של קרב הגבורה של מורדי גטו ורשה כדי להפיג את תסכולי מחוסר האונים שלהם.

נושא השואה סיקרן ועניין אותי מאוד. קראתי לא מעט ספרים על הנושא לפני שהייתי אפילו בן 11.

הנצחת המשפחה

עליתי לארץ בשנת 1985. ביולי 1999, ניהל מוסד "יד ושם" מבצע הנצחה ארצי: "לכל איש יש שם". פניתי ל"יד ושם" וביקשתי דפי עד עבור כל אחי סביי וסבתי, שידעתי שהם נספו בשואה. מילאתי את הדפים כמיטב זכרוני, והקפדתי לרשום את שם המשפחה הלפנביין של אחי ואחיות סבתי, שאת שמותיהם הראשוניים זכרתי, וכמובן ציינתי את שם האבא של אחי סבתי, שהם כולם בני יצחק מרדכי הלפנביין מנובי-דבור, פולין. לא היתה לי כל כוונה למצוא קרובים, והמניע היחיד שגרם לי לפעול, היה להנציח את קרוביי שנספו בשואה.


שיחת הטלפון ששינתה את הכל

ליחצו להגדלת עץ משפחת הלפנביין, עם הדמויות המופיעות בסיפור

ביום 30.1.04, ישבתי בביתי בגבעתיים. הטלפון צילצל ומישהי מפורום "שורשים משפחתיים" בתפוז, ביקשה לדבר איתי. היא הזדהתה ומסרה לי שבן-דודי בשם יואכים מודרן (Modern), בן 23, אשר גר בפאריס, מבקש ליצור קשר איתי. היא מסרה שהוא מצא אותי באמצעות דפי העד שמילאתי עבור "יד ושם" ביולי 1999, והוא ביקש ממנה ליצור קשר איתי לפי מספר הטלפון שרשמתי אז. כמובן התרגשתי מאוד.

מסרתי לה את כתובת הדואר האלקטרוני שלי, וביקשתי ממנה להעבירה ליואכים. כעבור חמש דקות נוצר קשר ביני לבין יואכים באמצעות דוא"ל. התכתבנו שעות רבות במהלך אותו סוף שבוע. הוא שלח לי עץ משפחתי ותיאר כיצד הוא גילה שאני בן-דודו. סבתו, רוזה, האחות הצעירה של סבתי, עוד בחיים והיא בת 92. הוא חיפש אתרים באינטרנט לפי שם העיירה, Nowy Dwor, וכל האיותים האפשריים של שם המשפחה הלפנביין. ברגע שהוא מצא את השמות של בני יצחק מרדכי הלפנביין מנובי-דבור, והוא הכיר את שמות אחיו של סבתו, הוא ידע שאנו קרובים בוודאות. הוא שלח לי את דפי העד שמילאתי, אותם סרק מאתר "יד ושם" באינטרנט. הדפים הללו היוו את המפתח ליצירת הקשר בינינו. הוא שלח לי תמונות של הוריו, ואחיות אביו שהם בני דודים ראשונים של אמי. הוא סיפר לי את תולדות משפחתו. סבו, Rudolf Modern, נעצר ע"י הגסטפו ונלקח לאושוויץ בינואר 1944. הוא נרצח שם. סבתו ברחה לנורמנדי, צרפת, עם שלושת ילדיה הקטנים בינואר 1944 ושם הוסתרו על ידי איכר צרפתי ואשתו, צדיקים (שמתברר לימים שלעולם לא הוכרו כחסידי אומות העולם מכיוון שלא דווח עליהם). סבתו וילדיה שוחררו ע"י הכוחות האמריקנים שהגיעו לנורמנדי ב - 7.6.1944 (בערך) וגירשו את הגרמנים.

באותו לילה, הירהרתי בליבי שאני חייב להכיר את יואכים ומשפחתו. נוצרה כימיה מאוד חיובית בינינו. גמרתי אומר שאסע לפאריס בעוד מועד, כדי לפגוש אותם. הבעתי את רצוני לנסוע לפאריס לאשתי, ענת, שמיד הביעה את תמיכתה ברעיון.

בנוסף, יואכים סיפר לי שמעבר לסבתו ששרדה את השואה בהיחבא, היה עוד אח של סבתי, נחמן הלפנביין, ששרד את אושוויץ והגיע לארץ בשנת 1946. הוא היה נשוי עם שני ילדים, ובשנת 1939 עוד חי בנובי-דבור. אשתו וילדיהם נרצחו בשואה. הוא התחתן בארץ, אימץ את בת אשתו השניה ונולדו להם עוד שתי בנות, נחמה ועטרה. יואכים סיפר לי שנחמן השתקע ברמת גן אך נפטר בשנת 1968. הוא לא ידע איפה למצוא את עטרה ונחמה. שאפתי מאוד למצוא את עטרה ונחמה אשר גרות בארץ.

יואכים סיפק לי כתובות דוא"ל של אביו, דודותיו, ועוד בן-דוד שהוא מצא שבוע לפני כן, אברהם הלפנביין, נכדו של אחי סבתי, צבי הלפנביין. אברהם הלפנביין חי בניו-יורק. כתבתי לאביו ודודותיו של יואכים וגם לאברהם הלפנביין. הצגתי את עצמי ושאלתי אם מישהו מהם מכיר את עטרה או נחמה.

ב - 6.2.04, אברהם הלפנביין שלח לי את הכתובת של עטרה ברמת גן, ואף מסר לי את מספר הטלפון שלה. כשקיבלתי את המידע החיוני הזה, ידעתי שאני צריך ליצור קשר איתה אך לא ידעתי כיצד היא תגיב.

צילצלתי אליה מייד. היא ענתה. שאלתי: "אַת עטרה?"... "כן," היא ענתה. המשכתי, "את עטרה הלפנביין?". היא נדהמה, כי הסתבר ששלושים שנה לא השתמשה בשם זה, מאז נישואיה. שוב, ענתה, "כן". הזדהיתי שאני בן דוד שלה ושסבתי היתה אחות אביה. היא היתה המומה. "אני לא מאמינה! אני צריכה לשבת". סיפרתי לה את הסיפור כיצד מצאתי אותה. היא הכירה את דודתה, רוזה מודרן, ואת מרסל מודרן, האבא של יואכים. היא גם ידעה שלאביה היו שתי אחיות בשיקגו ויכלה להבין את הקשר בינינו. היא הכירה את אברהם הלפנביין היטב, זה שמסר לי את הפרטים שלה. מסתבר שהוא ביקר אצלה בארץ שנה לפני כן. היא ביקשה להיפגש איתי ואשתי ואני הזמנו אותה עם משפחתה לבוא אלינו במוצ"ש, 7.2.04.

בינתיים, עטרה הודיעה לאחיותיה על השיחה בינינו, ועדיין היתה המומה מכל הסיפור. ביום 7.2.04 עטרה, בעלה מיקי, בתה, שרון, ואחותה, נחמה, הגיעו אלינו הביתה. מסתבר שעטרה גרה רק 2 ק"מ ממני כל השנים, ולא ידענו אחד על קיומה של השנייה. דבר ראשון הראיתי לכולם את התמונות שיואכים שלח לי בדוא"ל, כולל תמונות של הוריה של עטרה עם אחיותיה.

לי היתה הפתעה, כאשר נחמה שלפה ערימה של תמונות של קרובים שלא ידעה מי הם, ובין התמונות היתה תמונה של הוריי עם אחיות אמי ובעליהן מחתונת הורי מינואר 1954!!! לא היה כל ספק שמדובר בקרבת דם.

כעבור שבוע, אשתי, ילדינו ואני הוזמנו לסעודת שבת אצל עטרה ומיקי בהשתתפות הילדים, נחמה ובעלה. נוצר קשר הדוק בין כולנו. מאז נפגשנו לעתים קרובות, כולל אירוח אצל האחות מינה ובעלה.

במאי 2004, שאלתי את עטרה אם היא מעוניינת לנסוע לפאריס לפגוש את הקרובים שהיא לא ראתה קרוב ל - 40 שנים. היא מייד נענתה.

כתבתי ליואכים שאנו רוצים לבוא לפאריס. הוא כמובן שמח מאוד. בחרנו לבוא ב-9.04. בינתיים, הודענו לכל הקרובים בארה"ב, גם לדודותיו של יואכים. דודתו, שרה, גרה בטולסה (Tulsa), אוקלהומה, ארה"ב, ודודתו השניה, מדלן, גרה בז´נבה בשוויץ. שתיהן הביעו את רצונן לבוא לפגוש אותנו בפאריס.

במרוצת הזמן, ההתרגשות לקראת הנסיעה והמפגש/איחוד המשפחתי הלכה וגברה.

סוף סוף, המפגש

עטרה, מיקי, ענת ואני טסנו לפאריס. נפגשנו עם האחות של סבתי, רוזה, ושלושת ילדיה ומרבית נכדיה (למעט נכד אחד ומשפחתו מארה"ב). המפגש היה מאוד מרגש. שרה הגיעה מטולסה בארה"ב עם בעלה, רפי, ובתה, יעל, שהגיעה מלוס-אנג´לס. מדלן, בעלה, קלוד, ובתם, אלינור, הגיעו מז´נבה. מרסל מודרן, אשתו, דומיניקיי, בתם, דלפין, ובנם מיכאל ואשתו לורנסיי גרים בפאריס. יואכים הגיע מבורדו בצרפת לפאריס לפגוש אותנו.

היתה אהבה בינינו ממבט ראשון. טיילנו בפאריס כל הימים ביחד. בילינו ביחד מהבוקר עד הערב. כל אחד סיפר את תולדות חייו. כולם שמחו כל כך לגלות שיש להם משפחה נוספת, במיוחד במשפחת מודרן אשר חיה בתחושה שהיא לבדה. השיא היה במפגש החגיגי עם אחות סבתי, רוזה, בנוכחות כולנו. "טאנטע" רוזה, הוכנה בהדרגה למפגש ע"י ילדיה ונכדיה הקשורים אליה מאוד. במפגש היתה התרגשות רבה ולמותר לציין שדמעות רבות זלגו מעינינו. מיקי, דובר יידיש, יצר איתה קשר אישי, והצליח לדובב אותה לספר על אחיה, על חייהם בעיירה ולאחר המלחמה.

היתה לנו חוויה מאוד ייחודית ומאוד קשה לתאר אותה במילים. הרגשנו אחווה, אהבה. השמחה עלתה על גדותיה. הפרידה לא היתה קשה, משום שידענו שהתחלנו משהו חדש, איחוד משפחה שיישאר איתן. מאז כולנו בקשר אחד עם השני.

בדיעבד, המפגש התאפשר בזכות המחקר של יואכים בחיפוש שורשיו באינטרנט. אני זוקף לזכותי שהנצחתי, מתוך כבוד, את זכר קרוביי שנספו בשואה, ובזכות דפי העד שהגשתי למוסד "יד ושם", יואכים יכול היה לגלות את קיומי ולאתר אותי. אין ספק שקיום דוא"ל במקום דואר רגיל איפשר החלפת מידע, תמונות, כתובות, ויצירת קשר במהירות מירבית. אני שמח על החלטתנו המשותפת, של עטרה ושלי, לנסוע לפאריס לקיים מפגש משפחתי לצורך היכרות. אני מעריך את המאמץ של שרה ומדלן להגיע עם משפחותיהן להכיר אותנו. הכל ביחד יצר מפגש משפחתי מחדש מאוד מרגש ובלתי נשכח. אין לי ספק שאם סבתי (שנפטרה ב - 1970 בשיבה טובה) היתה יכולה לדעת שיום אחד אפגוש את אחותה הצעירה וצאצאי אחיה, היא היתה מאושרת.

התעלומה היחידה שנשארת: מדוע סבתי מסרה שכל אחיה נספו. גם אחותה, לאה (שנפטרה ב - 1972), משיקגו, גרסה שכל האחים מתו בשואה. והנה: אצל נחמה היתה תמונה מהחתונה של הוריי. מי שלח את התמונה? מינה, האחות הבכורה של עטרה, שגרה בבני ברק, מסרה לי שהיא זוכרת במעומעם שהיתה התכתבות מסויימת בין אביה, נחמן, עם המשפחה בארה"ב, אך לא יכלה להגיד בוודאות.

עניין אחרון: מסופר כי נחמן הלפנביין פגש את אחיו, שלום, באקראי, אי שם בסיביר במהלך המלחמה, כאשר כל אחד שם פעמיו לכיוון אחר. לא ידוע לנו מה עלה בגורלו של שלום. מאז אותו מפגש לא התגלה כל סימן חיים ממנו.

ועם זאת, החשוב ביותר הוא שגילינו קרובים ששרדו את השואה, ונוצר קשר נפלא בין כולם. אנו משוכנעים שנמשיך להיפגש בעתיד ולשמור על קשר רציף.


talia olav מוסיפה...

הקשר עם יואכים מודרן, נוצר במהלך ינואר השנה, באמצעות הדיוור של ה - JRI. יואכים ביקש מתנדבים לתרגום דפי עד ששלף מ"יד ושם", ואני נעניתי לבקשתו. בעקבות זאת, התפתחה בינינו תכתובת, ויואכים ביקש סיוע באיתור בני המשפחה החתומים על דפי העד. שיתפתי את חברי הפורום בחיפוש.

תודות ליואכים, בלילה שבין חמישי ושישי פרסמתי בפורום את המצאות דפי-העד של "יד ושם" ברשת. באותו לילה לא ישנתי, וניצלתי את ההדלפה למיצוי כל הניתן מהמאגר, בידיעה שכל רגע הגישה עלולה להחסם.

מן הסתם, גם יואכים לא נם, והצליח לאתר דפי עד נוספים המתייחסים למשפחתו. ואמנם בהמשך היום, ה - 30 בינואר, תרגמתי עבור יואכים את דפי העד שהפקיד אליעזר קם. לאחר מכן, איתרתי את אליעזר בעצמי, בקלות, באמצעות "בזק", למרות שכתובתו השתנתה מאז מילא את דפי העד. בשלב זה כבר נסחפתי בסיפורו של יואכים. על אף שהיה זה יום שישי, והשעה כמעט שבע בערב, לא יכולתי להתאפק והתקשרתי לביתו של אליעזר. התרגשות מבשרת טוב גרמה לי להפר את הכלל לא ליזום שיחות מסוג זה לזרים בערב שבת.

לשמחתי, נעניתי בידידות, ואף יכולתי לבשר ליואכים, "הכתובת אינה נכונה, אך זוהי כתובת הדוא"ל של אליעזר". ועל המשך הקשר בין יואכים לאליעזר כבר קראתם.

כעבור שבועיים ארעה התפתחות מפתיעה בעלילה. עד אותו שלב, ידעתי שיואכים חוקר משפחה בנובי-דבור, עיירה אשר אינני קשורה אליה כלל. ואולם, מסתבר שבאותו יום חקר יואכים את שורשי משפחת אייזנר שלו ב - Tuszyn (פולין) וגילה ב - JGFF חוקרת אחת בלבד למשפחה זו – אני... עד היום לא התקדמנו במציאת הקשר המדוייק, אך אין ספק שזה יימצא.

במהלך החודשים האחרונים, טרחו אליעזר ויואכים לעדכן אותי על התפתחות הקשר ביניהם, ואף על המפגש המשפחתי האחרון. נהניתי לעקוב מרחוק אחר שמחת איחוד המשפחות שלהם, ואני אסירת תודה על שזכרו לעדכן אותי בחדשות הטובות.

לבסוף, אלפי תודות לד"ר אליעזר קם שנאות בשמחה לשתף את חברי הפורום בחוויה המשפחתית.