דער יודישע וועקער

שער ה"דער יודישע וועקער"

דער יודישע וועקער, (Der Jüdische Wecker - התרגום לגרמנית בכותרת המשנה או המעורר היהודי בתרגום לעברית), בעריכתו של אלעזר רוקח היה שבועון רובו ביידיש אשר יצא לאור בסטניסלבוב ובבוצ'אץ' בין השנים 1905-1907, להבדיל מהירחון ה'מעורר' שערך יוסף חיים ברנר בתחילת המאה העשרים בלונדון.

המערכת

עורך ראשי: אלעזר רוקח (נולד 1854, ירושלים: נפטר 1914, דרוהוביץ, חבל גליציה המזרחית ההיסטורי, אוקראינה), נינו של בעל 'המעשה רוקח', נכדו של המדפיס ישראל ב"ק, יוזם הקמתה של גיא אוני, לוחם במוסד החלוקה ושלטון הפקידות של הברון, מאבותיה של תנועת 'חיבת ציון' ברומניה, מזכיר חובבי ציון בארץ ישראל, אחיו הבוגר של שמעון יחדיו הגו והוציאו לפועל את הרעיון של שכונת נווה צדק, ודודו של ישראל רוקח ראש עיריית ת"א.

עורכי משנה:

• ש"י צ'אצ'קס (לימים שמואל יוסף עגנון)
• אברהם לבנסארט (1880 - 1909)

מו"ל:

• מהגיליון הראשון ב־29 בספטמבר 1905 ועד לראשית 1906 - אייזיק ויידנפלד
• מראשית 1906 ועד הגיליון האחרון מספר 65 ב־10 במאי 1907 - מאכס (מורדכי) פפר

בית דפוס:

• עד גיליון מספר 26 ב־23 במרץ 1906 - דפוס ויידנפלד בסטניסלבוב
• מגיליון 27 ב־25 במאי 1906 ועד לגיליון האחרון מספר 65 ב־10 במאי 1907 - דפוס וו. דרטלר בבוצ'אץ'

השם והשפה

"דער יודישע וועקער" ולא "דער יידישער וועקער" כפי שמתבקש מן היידיש התקנית. הסיבה: השפעת השפה הגרמנית על היידיש הגליצאית. גם כותרת המשנה כתובה בגרמנית "Der Jüdische Wecker". במאמרים אפשר למצוא הרבה גרמניזמים. כבר בעמוד הראשון של העיתון, נוסף לכותרת ביידיש וגרמנית רשומה הכתובת בפולנית. מכאן שבעיתון ישנו שימוש בארבע שפות לפחות - יידיש, עברית (ישנם גם מאמרים ומודעות בעברית), גרמנית ופולנית. זו תופעה אופיינית לקהילה היהודית בגליציה, שחיה בהוויה תרבותית רב לשונית.

סוגה ותכנים

המעורר כשמו כן הוא, השתדל לעורר את היהודים בגליציה מתרדמתם ומשקיעתם בד' אמותיהם, להפנות את המבט לעבר בעיות העם היהודי בחיפוש אחר פתרונות למצוקותיו ולסבלו. כך אנו מוצאים מאמרים ורשימות על הנעשה בקרב קהילות יהודיות בעיירות גליציה, ברחבי האימפריה האוסטרו-הונגרית, ברוסיה ואף בארצות הים התיכון ואפריקה, תאורי פוגרומים וקריאה להתגייסות למען נזקקים. קהל קוראיו, יהודים קוראי יידיש, בעלי חינוך מסורתי יהודי, היו מעורים בחיי היום יום ומעוניינים באינפורמציה על המתרחש בעולם היהודי, בסביבתם הקרובה והרחוקה, ועל המתרחש בעולם הגדול.

המעורר, האריך ימים למעלה משנתיים לעומת 'הירדן' (ירחון בעברית בן 4 גליונות בלבד 70 עמודים כל אחד מהם, שנדפס אף הוא בתקופה ההיא בעריכת רוקח בסיועם של יצחק פרנהוף ואברהם לבנסארט והוקדש לספרות, שירה, מדע וענייני החיים). לעומת "הירדן", תחום ענייני החיים תופס ב"מעורר" מקום נכבד יותר, וזה מובן מאליו כיוון שיצא בכל שבוע. עם זאת, "המעורר", שכל אחד מגיליונותיו מנה בין 4 ל-8 עמודים, עסק אף הוא בענייני מדע, בריאות וכיו"ב ובענייני ספרות ותיאטרון. כמעט בכל גיליון מתפרסמים סיפור, שיר, פליטון וכיו"ב. בין היתר התפרסמו יצירות הנעורים בשירה ופרוזה של עגנון ויצירותיו ביידיש של אברהם לבנסארט.

משתתפי המעורר חתמו על פרי עטם בשמותיהם, בפסדונימים, ולפעמים הותירו אותם בלא חתימה. מכך עולה סוגיה נפרדת בתולדות כתב העת: מי עמד מאחורי כל קטע לא חתום (או חתום בשם עת) ומי "אימץ" את רעיונותיו של חברו למערכת ביצירות מאוחרות יותר. גם ב"מעורר" וגם ב"הירדן" שלטו המגמה הציונית והעברית בדגש על יהדות גליציה, סופריה וקוראיה. הירדן היה אליטיסטי יותר וקהל קוראיו מצומצם ביחס למעורר היותר עממי שציבור קוראיו דובר יידיש. עם זאת במעורר הודגשה חשיבות העברית במאמרי המערכת ובמאמרים המעטים האחרים שנכתבו בעברית או ביידיש על השפה העברית. במאמר שכותרתו "דברים אחדים" ואינו חתום בגליון 17 מ- 19.1.1906 נאמר בין השאר: "נשמת היהדות, חיותה, פרכוסה, יומה, תלויה ונעוצה בשפתה ובספרותה". בגיליון אחר מפרסם עגנון מאמר בשני המשכים ביידיש "איבער העברעאישע דיכטער", "על משוררים עבריים".

צפת ואנשיה ברבע האחרון של המאה ה-19

כמעט מידי גיליון התפרסם טור ביידיש בשם: "אלטע שמות" - וואס מהאט זיי געפונען אין דער גניזה פין "אלט-ניי צפת", ובו אנקדוטות על אישים ומאורעות בצפת. רוקח יליד ירושלים עלה בגיל 13 לצפת על מנת להשתדך לריבה צעירה ושהה בה עד לסוף שנות ה-70 עת נאלץ להמלט על נפשו לרומניה מפני רדיפותיו של הממסד הדתי האמון על משטר החלוקה.

עגנון בשבתו כסגן עורך לרוקח, ספג את ניחוחות ארץ ישראל, והעיד:

"אחרי שנים באתי לצפת ושאלתי על כמה מאנשי צפת שהכרתי אותם מתוך סיפוריו של רוקח עד שהיו סבורים עלי שמילידי צפת אני ואני פלוני בן פלוני שנעלם כשהיה תינוק, ואפילו אביו ואמו של אותו התינוק טעו בי שאני הוא בנם" ("מעצמי אל עצמי", עמ' 28).

עוד כותב עגנון בספר היזכור לבוצ'אץ': "לצערי לא עלתה בידי לראות כמה ספרים שאני מכיר אותם מילדותי ... וכגון יידישע וועקער שבועון ביידיש שנערך בבוטשאטש על ידי ר' אלעזר רוקח מצפת ונדפס בבוטשאטש בדפוסו של זאב דראטלר ואני עצמי פרסמתי בו שירים וסיפורים".

בוצ'אץ' ואנשיה בראי ה'מעורר'

תרומת תכניו של העיתון שולית למחקר הגנאלוגי אודות בני בוצ'אץ'. בין דפי העיתון פזורות מודעות מעטות של ברכה לרגל נישואין, ולחילופין מודעות השתתפות בצער. גם מודעות הפירסום מועטות וחוזרות על עצמן.

תהפוכות גורלם של גליונות הדער יודישע וועקער

חוקר הספרות דב סדן כינה את ה'מעורר' נדירות ביבליוגרפית, ושם מצא את שירי הנעורים של עגנון. גליונות העיתון היו מונחים שנים בעזבון של מנוי העיתון, מכר של רוקח, יוסף ל. ויינשטיין, אדוואקאט שהתגלגל מסטניסלבוב לקהיר, כך על פי אחת מתוך שתי החותמות המופיעות על העיתון. לאחר כמה גלגולים נמכרו גיליונות העיתון לאוסף של זלמן פבזנר, 'בית לבנון', כך על פי החותמת השניה המופיעה על העיתון, ומשם לספריית 'מהלמן' באוניברסיטת תל אביב. כאשר חוקר הספרות דוד פור בקש לעיין ב'מעורר' הוא פנה לספריית 'מהלמן' כיוון שידע שדב סדן ויצחק בקון סקרו שם את גיליונות העיתון. להפתעתו הגיליונות לא נמצאו, אף לא היו מקוטלגים, ומנהלת הספרייה סברה שנגנבו. לאחר שפור הפך חצי עולם בחיפושיו אחר ה'מעורר', חזר ברוב יאושו לספריית 'מהלמן' ובמקרה נתאפשר לו לחפש בארכיון הספרייה שם מצא את האוצר האבוד. לפני כשנתיים חזרתי בדיוק על אותו מסלול חיפושים של פור עד שהופניתי אליו והוא הפנה אותי לספריית 'מהלמן'. המנהלת (שהתחלפה בינתיים) חיפשה בקטלוג, עדיין ידני, והודיעתני שאין כותר שכזה. בקשתי לחפש בארכיון נענתה לאחר הפצרות קלות והקופסה הראשונה שנגעתי בה הכילה את הגיליונות.

קיוויתי שלאור נדירות וחשיבות הגיליונות המתפוררים הם יסרקו דיגיטלית בפרויקט עיתונות יהודית היסטורית באתר יא"ה. עדיין לא הסתייע והגיליונות צולמו למיקרופילם.

מקורות

• דוד פור העילוי מסטאניסלוו: אברהם לבנסארט (לעבענסארט) תר"מ-תרס"ט (1880-1909) האיש ויצירתו הוצאת י.ל. פרץ, תשס"א-2001

• ישראל כהן - עורך, ספר בוטשאטש, מצבת זכרון לקהילה קדושה, תל אביב תשט"ז

קישורים חיצוניים

• בספר היזכור של בוצ'אץ' באתר יוצאי בוצ'אץ'. ניתן לצפות בכמה מובאות מן העיתון העוסקות בחיי היום יום של העיר בתחילת המאה ה-20.
• בית רוקח בנווה צדק.