כנס משפחת שטינברג

מתוך ויקיגניה, המיזם הגנאלוגי העברי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תוכן דף זה נכתב במקור עבור פורום שורשים משפחתיים על ידי חבר הפורום: פולני רוסי.

מאמר זה מסכם את כנס משפחת שטינברג Steinberg מן העירה סוחובלה Suchowola, פולין. המאמר פורסם במקור בגליון אוגוסט 2004 של שרשרת הדורות והוא מובא כאן באישור.

מחקר משפחת שטיינברג (או: למה החלטתי לארגן כנס משפחתי)

רבים מאיתנו, העוסקים בגנאלוגיה, חשים לעיתים קרובות צורך לשתף את בני משפחתנו הקרובים והיותר רחוקים בגילויים ובמימצאים חדשים שעולים מדי פעם במחקרנו. בחלק מן המקרים הגילוי הוא פתאומי ורב חשיבות, ובמקרים אחרים עבודת נמלים הנמשכת לאורך שנים היא החושפת תמונה מרתקת מהעבר המשפחתי. לעיתים מתמזל מזלנו ורבים מבני המשפחה מגלים עניין, אך לא פעם אנו מוצאים עצמנו במצב בו אפילו משפחתנו הקרובה לא תמיד מרוגשת או אף חמור מכך, כלל לא מתעניינת במימצאינו. האם במקרים כגון אלה נרים ידיים? האם נשמור את מחקרינו אך ורק לעצמנו ולחברינו העוסקים בגנאלוגיה? נוסף לכך, גם במקרים בהם קיימת התעניינות מצד הסובבים אותנו, מהי הדרך ההולמת להצגת מימצאינו ולשיתוף הסביבה בפרי עמלנו? במאמר זה אנסה לענות על שאלות אלה מניסיוני האישי.

סבה של אימי יעל, ירחמיאל שטינברג Steinberg, עלה לארץ ישראל מהעיירה סוחובולה Suchowola הממוקמת היום בפולין, לא הרחק מביאליסטוק. היה זה בתחילת העשור האחרון של המאה ה - 19. הוא הצטרף כאן לאחיו מיכאל (מיכל), שעלה כמה שנים קודם לכן. שני האחים ואח נוסף, שלמה, שעלה אף הוא, היו ממייסדי המושבה מוצא שעל גבול ירושלים. לאחים הצטרפו שלוש אחיותיהם ואם המשפחה. האב נפטר בעיירה. סיפור המשפחה סופר בחלקו בעיתונות הישראלית ואף בספרים המתארים חלוצים בני העלייה הראשונה.

עוד בהיותי ילד הוקסמתי מסיפוריה של סבתי, אם אימי, רבקה ברמן Berman לבית שטינברג, על ילדותה במוצא בה נולדה. כאשר הייתי בן שלוש עשרה הקלטתי את סבתא, אך העיסוק במחקר גנאלוגי צבר תאוצה רק שנים רבות אחר כך. המחקר הביאני לגילויים ששיערתי שבני הדורות החיים כיום אינם מכירים, או מכירים אותם רק חלקית. לעיתים, הגילויים פותרים תעלומות, אך בד בבד חושפים אמירות היסטוריות משפחתיות שגויות או מבהירים ספקות ואי ודאויות לגבי נושאים מסויימים.

הרצון לספר את הדברים לבני המשפחה הקרובים והמתעניינים היה רב – הן בגלל עצם הגילויים (בואו נודה על האמת: כולנו בלשים הנהנים לעיתים לחשוף את עבודתנו ולשמוע את שבחי הסובבים אותנו), והן בגלל התקווה שהסיפורים שלי יביאו קרובים חדשים לשתף אותי בידיעותיהם ובמקורותיהם, שלעתים הם אסמכתאות שמחירן לא יסולא בפז.

מכיוון שכמעט תמיד גילי צעיר בהרבה מבני המשפחה המבוגרים ו"המבינים עניין", שמעתי גם ביטויי חשדנות למימצאיי. אמירות כגון: "מעולם לא שמעתי על כך" או "לא דיברו על זה מעולם אצלנו" הן כנראה לחם חוקם של גנאלוגים רבים. לעיתים, דווקא אמירות מעין אלה יש בהן כדי להגביר את המוטיבציה לחקר העבר, אף שתמיד יש לבחון כל אמירה ואמירה ברצינות הראויה.

הזמנתי לבית הורי מספר בני דודים של אמי,כדי לחשוף בפניהם את ממצאיי. התגובות היו מעניינות ונלהבות והן קִדמוני בעוד כמה צעדים במחקרי. אך ככל שהעמקתי לחקור אחורה בזמן, הגעתי למסקנה שמידע חשוב נמצא אצל צאצאי אֶחָיו ואחיותיו של הסב של אמי, ירחמיאל שטינברג הנזכר למעלה, הפזורים בכל רחבי ישראל ובתפוצות.

הקשר עם צאצאים אלה הולך ונחלש מטבע הדברים והזמן, והרגשתי צורך רב לאתר את בני הדודים של סבתי רבקה ז"ל, שעדיין חיים. גיליתי בני משפחה עלומים שאף אימי לא הכירה והמימצאים נתווספו והלכו. לסבתי מספר בנות דוד מעל גיל 90 שאחת אף אינה רחוקה מהגיל העגול 100! כולן צלולות ומרתקות. כולן השתוממו הכיצד בחור צעיר כמוני מתעניין בהיסטוריה המשפחתית. לא התאפקתי וסיפרתי לחלקן שאני חוטא בכתיבה, ואולי ביום מן הימים יצא איזה ספר מזה. מובן שהן החלו בכל הזדמנות לשאול מה עם הספר, שהרי הזמן מתקתק ואינן רוצות להחמיץ ההזדמנות לקרוא את ההיסטוריה המשפחתית בכלל ולבטח סקרניות לראות מה כבר כתב הצעיר על כל אחת בפרט...

לומר על האמת – חלק א' כבר כתוב, אך סוף הספר עוד רחוק, ועל כן הרגשתי חובה לשתף, ולו בעל פה, את בנות ובני הדור המבוגרים בממצאים המשותפים, המספרים על התקופה בעיירה סוחבולה. לתקופה זו זיקה היסטורית משותפת לכל אחד מצאצאי צבי וחיה-שרה שטינברג, הלא הם הורי ירחמיאל שטינברג, שני אחיו ושלוש אחיותיו.

באותה נשימה, החלטתי שהסיפורים צריכים להיות מסופרים הן לדור המבוגר והן לדורות הפחות מבוגרים ואף לצעירים. התחושה היתה שההזדמנות לכינוס אולי לא תחזור עוד, ועל כן כדאי לקיים כינוס, כלומר מפגש להצגת הממצאים.


מחשבות ראשונות (או: הכנס קורם עור וגידים)

המטרות שהצבתי לי לקראת הכינוס היו:

  • להציג את סיפור ההיסטוריה של המשפחה כפי שהוא, וכסיפור שיש להתגאות בו.
  • להכיר בני משפחה נוספים – הן כבני משפחה והן כבעלי סיפורים ובעלי אוצרות משפחתיים כגון תמונות או מיסמכים.
  • לחזק את הקשרים עם בני משפחה שהכרתי במהלך מחקרי.

השאלות היו:

  • מה יהיה תוכנו המדוייק של הכינוס וכיצד לבנותו בצורה מעניינת?
  • כיצד לארגן את הכינוס (מקום, עלויות, מועד, לוח זמנים וכדו')?
  • כיצד להודיע לבני המשפחה וכיצד להציג את עצמי?
  • כיצד להצדיק את הכינוס (שהרי לפני חמש שנים התקיים כינוס קודם)? >ךן<כיצד לגרום לבני המשפחה להתלהב ולהגיע?

החלטתי, שבמוקד הכינוס יהיו סיפורי הממצאים המעניינים והחדשים שגיליתי. הייתי בטוח בעצמי שאדע לספרם בצורה מעניינת, לאור ניסיוני כמרצה ומדריך במסגרות שונות. עם זאת, כדאי במקרים רבים להיעזר בקרוב משפחה שמוכן להירתם להצגת הסיפורים ולהציג בפניו את כל רוחב היריעה, כדי שיוכל לתבל את דבריו בכל אותן פרפראות מעניינות. במקביל, התנדבה למשימת עידכון עץ המשפחה העבות חברת משפחה שהיתה אחראית לכך בכינוס הקודם. בכוחות משותפים עידכנו את העץ. העבודה הגרפית המורכבת נשאה פרי והעץ המקורי הוכן בצורה מהודרת כמוצג לעיון כל המשתתפים. הרי זוהי העדות האולטימטיבית לקשר המשפחתי בין באי הכנס. לרבים זו גם היכרות מסודרת ראשונה בינם לבין עצמם – היכן מקומם בכל הענפים העמוסים. אחרים הספיקו לשכוח את מערכת הקשרים העניפה מהפעמים הקודמות בהן נפגשו עם עץ המשפחה ובכל פעם חווים הם מחדש את גילוי הקשרים. הוכנו עשרים וחמישה העתקים מהודרים של עץ המשפחה למעוניינים לקנותו. התלבטנו אם הכמות מספקת או יחסרו עותקים. לא היה ברור כמה אנשים יגיעו וכמה יהיו מוכנים לשלם, מה עוד שגם בכנס הקודם נמכרו מספר עותקים. היה לי ברור שיש מקום להביא גם מספר הפתעות, על מנת לעורר את סקרנותם של האמורים להגיע, ויש לחשוף אותן אך ורק במהלך הכינוס. הפתעות אלה הכינותי מראש ובהמשך אפרט אותן. העדפתי לקרוא לזה "הסיפורים שלי" ולא "הרצאה", כיון שהרצאה נשמעת כנשיאת דברים בעלי אופי "כבד" בעוד לי היה חשוב שדברי יהיו עממיים וציוריים יותר.

ראיתי לנכון לרתום את כל באי הכנס למשימה משפחתית חשובה. במהלך מחקרי התברר לי שאם כל המשפחה, שרה-חיה שטינברג, סבתה של סבתי, עלתה לארץ ישראל בשנת 1894 ונפטרה בתרס"ו (1906). היא נקברה בהר הזיתים בקבר צמוד לקבר בנה שלמה, שנספה בשנת 1902 בשריפה ביקב במוצא. במהלך שלטון הירדנים בהר, הוחרבו המצבות לגמרי ובמקום נסלל כביש. ראיתי לנכון להקים מחדש את המצבות, ולשם כך היה צורך באיסוף כספים מכל בני המשפחה. לאחר שאיתרתי את החברה קדישא הרלבנטית בירושלים, התברר לי שקיים רישום מדוייק של שני הקברים אך הקמת מצבות מחדש מחייבת חפירה באזור המיועד לקביעה מדויקת של המקום והוצאת רשיונות. חפירה אפשרית רק במהלך הקיץ כאשר האדמה יבשה לגמרי. מועד זה הכתיב את הזמן המשוער לכנס.

במקביל התחלתי להתעניין במחירי מצבות. מכיוון שלא ידעתי מה מידת הנכונות להשתתף בכנס, קל וחומר להשתתף ברכישת המצבות, הרי שהמצבות היו חייבות להיות צנועות ביותר. אף הובהר לי על ידי אחת מחברות המצבות שבהר הזיתים, כי מאוד לא רצוי להשתמש בחומרים יקרים, מכיוון שאלה נשדדים במהרה על ידי הערבים המקומיים העושים בהם שימוש כחומר בנייה. התחייבתי בפני קבלן המצבות בסכום של כמה אלפי שקלים. אם עד שלב זה הרגשתי מחוייבות ליוזמה, הרי עתה הבנתי שיש לעשות את כל המאמצים כדי לגייס את כל בני המשפחה לתת כתף במאמץ הכספי.

החלטתי לארגן רשימת קשר מסודרת ומעודכנת של כל בני המשפחה. בחלק מהמקרים לא היו לי כתובות, בחלק מהמקרים לא היו לי מספרי טלפון ולגבי חלק אחר לא היו לי כל פרטים מלבד שם. נעזרתי באתר 144 של "בזק" באינטרנט לאיתור טלפונים ובאתר 441 לאיתור כתובות (בינתיים, נסגר האתר. כשפעל, אפשר היה לקבל בו כתובת לאחר שהוקש מספר טלפון). דרך זו היתה היעילה והזולה ביותר – ללא כל תשלום – לאיתור פרטים. במקרים של טלפונים חסויים, ביקשתי את עזרת הקרובים יותר לקרוב שפרטיו חסויים, על מנת להשלים את הפרטים. למרות כל מאמציי, נותרו קומץ קרובים שכל ניסיונותי לאיתור פרטי מגוריהם העלו חרס.

לא הייתי מעוניין להתקשר טלפונית לאנשים בשלב זה. נראה היה לי מתאים יותר להציג את הנושא במכתב מסודר ומעניין. כחודשיים לפני המועד המשוער, שלחתי מכתב בן עמוד בודד המציג בכלליות רבה את הסיפור החלוצי של האחים והאחיות בארץ ישראל בסוף המאה ה – 19, וכמו כן כתבתי שלאחרונה הצלחתי לחשוף קטעי היסטוריה עלומים וממצאים מרתקים על תולדות המשפחה עוד בתקופת העיירה בגולה. נוסף על כך, הזכרתי את היוזמה להקים מצבות בהר הזיתים והרצון לקיים כינוס שבמסגרתו נספר את הסיפורים ולאחר מכן נקיים טקס לגילוי המצבות בהר הזיתים.

ביקשתי שלאחר קבלת המכתב ישלחו לי מספר פרטים, על מנת שאוכל להיערך כנדרש. ביקשתי לציין שם מלא, כתובת, טלפונים, פקס וכתובת דואר אלקטרוני אם יש, וכן שמות הילדים שנולדו בשש השנים האחרונות. כן ביקשתי לוודא שבני המשפחה (כל אחד עם משפחתו) קיבלו את המכתב, ולעדכן את אלה שלא קיבלו. כאמור, לקומץ קרובים לא נשלח המכתב מכיוון שלא איתרתי את כתובתם. בקשה נוספת הייתה לעדכן את בני המשפחה שבתפוצות, מתוך תקווה שאולי מישהו מביניהם יתקרב יותר למשפחה ובמקרים מסויימים אף ליהדות.

ביקשתי לענות לי במכתב, בדואר אלקטרוני או בפקס, על פי הפרטים שציינתי. כמו כן, ציינתי את מספר הטלפון בביתי. הצגתי את עצמי באופן הבא: אלון גינצברג, בן יעל ברמן, בת רבקה ברמן ז"ל, בת ירחמיאל שטינברג ז"ל, בן שרה-חיה שטינברג למשפחת בוברי (Bobre/Bobry).

בשלב זה, הייתי דרוך לתגובות. היה זה בעיני המבחן לרצון האנשים להירתם ליוזמה. נשלחו כ - 60 מכתבים. נתקבלה תגובה מ - 10 קרובים בלבד! הרגשתי כעס. מסתבר שהדבר שמאוד "חי" בקרבנו הגנאלוגיים (במקרה דנן – הכנס), הוא בעיני חלק מהאנשים משהו שאולי מעניין, אך אין רצון מיוחד להתחיל "להתעסק" עימו, ובמקרים מסויימים אנשים מרגישים אפילו מאויימים ממיפגש כזה, וכנראה סיבותיהם עימם. הרגשתי שאין היענות מינימלית שעל בסיסה ניתן לבנות תוכנית מסודרת.


נופל וקם (או: אי אפשר לצפות בעיות בלתי-צפויות)

מדוע המשכתי בכל זאת? התגובות המעטות שקיבלתי היו נפלאות, חיזקו את ידי וממש חששתי לאכזב את אלה שגילו עניין. רובם היו בני הדור המבוגר ביותר, אך גם מדורות אחרים. בינתיים, חיפשתי מקום התכנסות. המקום היה חייב להיות בירושלים משתי סיבות: הראשונה – הרצון לעלות להר הזיתים בתום הכנס, והשניה – התקווה שאם ייערך הכנס בירושלים, אולי תסכים המבוגרת ביותר במשפחה - בת דודתה של סבתי, בת 96, המתגוררת בעיר - להגיע לכנס. הייתי חייב למצוא מקום מכובד שיכול להכיל כ - 100 איש, ועם זאת בעלות מזערית, מכיוון שחששתי שלא תהיה היענות להגיע אם המחיר (כולל התשלום עבור המצבות) יהיה יקר. לשמחתי, סייעו לי גב' מטילדה טג'ר וגב' חנה פורמן, ונמצא המקום המתאים והתאריך המתאים – כשבוע לפני ראש השנה. על כך נתונה להן תודתי העמוקה.

בחרתי ביום שישי בשעה 11 בבוקר. הנחתי שזהו הזמן המתאים ביותר שרוב הציבור יוכל להגיע. ביום שישי רובנו לא עובדים והשעה מאפשרת לרחוקים (כולל חיפאים) להגיע לירושלים מבלי לקום עם שחר.

בשלב זה, כחודש לפני המועד, החלטתי להתקשר טלפונית לכולם, בין אם ענו למכתב ובין אם לאו. למרבית הציבור המוזמן התאימו התאריך והמקום, אך נשמעו גם ביקורות לא מעטות – על המקום, על המועד, וכן על בחירת יום שישי שבו חלק מהאנשים עובדים, ויש גם חשש לחילול שבת אם הכנס יתארך. אך צריך להיות נחוש מאוד מרגע שמתקבלת החלטה. לא ניתן להזיז מקום או תאריך, כי כל מקום וכל תאריך יגרמו חוסר נוחות לחלק מהמוזמנים ויזמינו ביקורת. הייתי צריך להיות אדיב אך עיקש.

בשיחות הטלפון נתבררו לי מספר דברים שלא הייתי ער להם. התברר שמספר מכתבים לא הגיעו ליעדם, ולולא שיחת הטלפון לא היו יודעים על הכנס. חלק מהנמענים לא הבינו מיהו הכותב וכיצד הם קשורים למכתב. הדבר קרה אצל אחדים מצאצאי האחיות. במכתב הן הוזכרו בשם נעוריהם, שטינברג, אך בני דודים מדרגה שלישית שלי, נינים של האחיות, לא בהכרח יודעים ששם נעוריה של הסבתא רבתא היה שטינברג. בעיקר לא מי שמעולם לא התעניין בעץ המשפחתי! נתגלו בני משפחה נוספים וקיבלתי את המידע שאותו ביקשתי במכתב.

בשיחות פירטתי את המקום והשעה, וכמובן נשמעתי נלהב לקראת הכנס. "אסור להחמיץ", "סיפורים מרתקים שנתגלו וייחשפו לראשונה" ו"יש עוד הפתעות" היו בין הביטויים שהשתמשתי בהם. בהזדמנות זו, נקבתי בסכום המבוקש מכל משתתף. כל מבוגר (בודד או עם בן זוג) התבקש לשלם 150 ש"ח לכיסוי הוצאות המצבות. נקבתי בסכום שנראה לי סביר ושגם אם יגיעו רק מחצית מהמוזמנים יכסה את הוצאותי.

במרבית המקרים התגובות היו חיוביות. הסתבר שרוב האנשים שלא ענו למכתב, הביעו אהדה רבה בשיחת הטלפון, שהצליחה לעורר בהם עניין ביוזמה, אך היו גם תגובות קרירות ואף אחת רוגזת.

שלושה ימים לפני המועד שנקבע, אירע פיגוע בירושלים והאווירה היתה קשה. חששתי מגל ביטולים והייתי במתח רב. מחשש למיעוט משתתפים ולהוצאה כבדה, החלטתי לא לשכור שירותי צילום מקצועיים, אף שהדבר היה מאוד רצוי. מנגד, החלטתי ברוח התקופה לשכור שירותי מאבטח, על מנת שמי שבכל זאת יגיע לא יחשוש מעבר לרגיל.

יממה לפני הכנס, נפטר בעלה של בת דודתה של אימי, וביום הכנס נתקיימה הלוויתו. כתוצאה מכך, ענף שלם לא הגיע למפגש.

בסופו של דבר, הגיעו כ - 60 איש לכינוס. פחות ממה שציפיתי בתחילה, אך בהחלט מספק לאור ההתרחשויות האחרונות. האולם היה מלא מפה לפה וההתרגשות היתה רבה.

הסיפורים סופרו ברוב קשב ועניין. תכננתי לדבר כמחצית השעה, והייתי המום כאשר אשתי אמרה לי, לאחר הכינוס, שדיברתי למעלה משעה. ההתעניינות בעץ המשפחה היתה רבה וכל העותקים נמכרו. בני המשפחה הוסיפו לספר גם בהמשך, באופן ספונטני או על פי דברים שנכתבו מראש לקראת המיפגש. גם ההפתעות נחשפו תוך כדי המפגש: דגם של בית הכנסת מעץ שהיה קיים בסוחובולה עד מלחמת העולם השנייה. הדגם, פרי עבודתו של האמן חנן ויסמן, הושאל לי באדיבות האמן ובאדיבות הגברת שושנה דונין מגבעתיים. הדגם, המואר מבפנים, נחשף בעת שדיברתי על העיירה, וההפתעה והרושם היו עמוקים. נוסף לכך, הצגתי לפני המשתתפים שניים מצאצאי אחד מאחייניה של שרה-חיה, ששם נעוריה היה בוברי (Bobry/ Bobre). קרובים רחוקים אלה שמעו מפי גם סיפורים מרתקים על אביה של שרה-חיה, שהם נמנים על צאצאיו.

המיפגש ננעל בשירת "התקוה" ובהתרוממות רוח. לאור המצב הבטחוני והתארכות המיפגש לא עלינו להר הזיתים, אך גם כך הרגשנו שהמיפגש היה מוצלח והשאיר בפי רבים 'טעם של עוד'.


סיכום המפגש

מטרותי הושגו במלואן: הצגתי את סיפור תולדות המשפחה כפי שהוא ויש להתגאות בו, הכרתי בני משפחה נוספים – הן כבני משפחה והן כבעלי סיפורים ובעלי "אוצרות" משפחתיים, עץ המשפחה עודכן וחיזקתי את הקשרים עם בני משפחה שהכרתי במהלך מחקרי.

ההוצאות כוסו במלואן ונותרה יתרה בסך 1,300 ש"ח. הסכום נתרם לאיל"ן, בשם כל צאצאי שרה-חיה וצבי שטינברג. תעודת התודה של איל"ן, בצירוף מכתב אישי ממני ותמונה של המצבה החדשה על קברה של שרה-חיה נשלחו לכל המשתתפים.


לקחים חשובים למתכנני כנסים משפחתיים

  • הירתמו למשימה רק כאשר הינכם בטוחים שיש לכם דברים מעניינים באמתחתכם. לא כל סיפור או ממצא יש בו כדי לרתק קהל לפרק זמן של כשעתיים, אף כי כל סיפור תמיד מעניין אותנו כגנאלוגים. זיכרו שרוב קרובינו אינם בהכרח חובבי גנאלוגיה והיסטוריה כמונו.
  • היכונו לקשיים לא מועטים. היעזרו ככל הניתן באנשי שלומכם והבטיחו כבר מההתחלה את מעורבותם הפעילה.
  • הלהיבו את קרוביכם. השאירו להם 'טעם של עוד' כבר בשיחת הטלפון. אל תספרו הכול, השאירו דברים למפגש. אל תהססו – גם אם התגובות אינן כַּמצופה, בסופו של דבר מרבית האנשים לא ירשו לעצמם להחמיץ אירוע מרתק.
  • הכינו חלופות לשעת הצורך, אם חל שיבוש משמעותי בתוכנית.
  • הפתיעו את קרוביכם, אפילו הקרובים ביותר, באנקדוטות מיוחדות.
  • אל תשכחו להודות לקהל שנרתם לפעולה ולאלה שבאו להאזין. טפחו בכולם את רגש האחווה ואת רגשותינו הציוניים, אך מנגד היזהרו מלצפות שקשרים שוטפים וחמים יתמסדו מעצם המיפגש. מרבית קרובינו ימשיכו להתראות רק באירועים מעין אלה וקשר כזה הוא אך טבעי.
  • הזמינו איש צילום מקצועי וכך תנציחו את המיפגש בצורה הולמת ויפה.
  • ולבסוף - כיתבו על המיפגש ועל תכניו, ובכך תנציחו את ההיסטוריה המשפחתית לעד.

מיפגש מוצלח!