כתיבת סיפור חיים

מתוך ויקיגניה, המיזם הגנאלוגי העברי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מאמר זה הינו מאמר מומחה. אנו מודים למחבר על כתיבת המאמר ועל האישור לפרסמו.


"ספר הזיכרונות דברי הימים" (אסתר ו' 1)

ספר זיכרון משפחתי: מה זה בכלל?!

אילת אסקוזידו
אילת אסקוזידו היא כותבת ועורכת בהוצאת "סיפור חיים שנשאר", בוגרת האוניברסיטה העברית בסוציולוגיה-אנתרופולוגיה ובספרות עברית, ומוסמכת בחינוך. ההוצאה מתמחה בכתיבת ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות, ובתיעוד, עריכה והפקה של ספרי זיכרונות, חוברות זיכרון ועיתונים במהדורות מיוחדות.

חישבו רגע על המושג ספר. מה אתם רואים בדמיונכם? האם ספר מתקשר אצלכם למוצר שנדפס באלפי עותקים ונמכר בחנויות?

אם אבן-שושן הגדיר במילונו ספר זיכרון כ: "ספר המוצא לכבוד אדם חשוב או ליובלו או כמזכרת לשמו לאחר פטירתו" ו"מילון ספיר": "ספר המוצא לכבוד מישהו ליובלו או כמזכרת לשמו לאחר פטירתו" [ההדגשות שלי - א.א], הרי שהבדלים אלה משקפים את התודעה ההולכת ומתרחבת לגבי חשיבות התיעוד האישי ושימור הזיכרונות של אנשים מן היישוב. עצם המושג "ספר" השתנה.

מעגל השואלים והמתעניינים בשורשיהם הולך ומתרחב. אלה שנקלעים למעגל ומתמכרים לו, מבקשים לעקוב אחר שמות אבותיהם, להכיר את הנסיבות בהן הגיעו לאן שהגיעו, או מקצת מהערכים שעברו מדור לדור, מקורן של תכונות פיזיות ואישיותיות וגם, למשל, ללמוד על ההיסטוריה הרפואית של המשפחה.

החוקר את שורשי משפחתו מתוך סקרנות ותחושת שייכות, רצוי שיבחן אם עליו להתרכז רק בחוטים המושכים אותו הלאה ובדרכים הנפתחות בפניו, או שמא עליו לחשוב מלכתחילה גם על השלב המאוחר שבו אולי ירצה לכנס את תוצרי מחקרו לכלל ספר, אלבום, דיסק או אתר באינטרנט?

הרשו לי להציע חשיבה מטרתית ותוצאתית. ההנחה הראשונה שלי היא, שספר זיכרונות נכתב במטרה להשאיר לדור הצעיר את הסיפור המשפחתי בבחינת "והגדת לבנך". ההנחה השניה היא, שבבוא העת ירצה החוקר לארגן את הרשימות, לשמר את הסיפורים, לתעד את מקורות המידע ואת הדרך למציאתם, ולהעביר הלאה את אילן היוחסין לפרטי פרטיו. ההנחה השלישית היא, שהפורמט המתאים ביותר לצורך העניין (גם אם לא הבלעדי) הוא ספר מודפס.

יומן חיפושים כבסיס למחקר שיטתי

במחקר רב שנים העוקב אחר שורשי המשפחה, מתרחשת התוודעות הדרגתית לדמויות מבני המשפחה שאינם בין החיים. חשיפה רבת שלבים של צדדים באישיות או של דמויות שונות מתרחשת כתוצאה ממשיכת קצה חוט זה או אחר בלא שהחוקר ידע מראש לאן יוביל אותו קצה החוט. הדברים מתגלגלים ומתגבשים תוך כדי תהליך החקר. עמיה ליבליך משתפת בספרה "אל לאה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) את הקורא בהרהוריה, במניעיה, ברפלקציה שלה על חייה. כלומר, על אף שמדובר בביוגרפיה של לאה גולדברג, שזורים בה אלמנטים אוטוביוגרפיים מחיי החוקרת-הכותבת עמיה ליבליך. דרך כתיבה ייחודית זו, עשויה להוות מודל גם לכתיבה של ספר שורשים. התנאי ליצירה מעין זו הוא ניהול יומן שבו יש לתעד את השלבים השונים אשר עובר החוקר בדרך: שיחות טלפון, מכתבים ששלח, תגובות שקיבל, מכתבים שגילה, וגם תובנות אליהן הגיע באשר לעצמו ולמשפחתו. יומן זה ישמש, בבוא העת, חומר גלם חשוב לכתיבת ספר, לצד חומרי החקר עצמם כמו המפות, התעודות והראיונות.

סיפורי המחקר מרתקים, בייחוד אלה שיש בהם את הנגיעה האישית, את הביטוי הרגשי של הכותב, של החוקר. לאחר פגישות או שיחות טלפוניות, מומלץ לרשום במחברת הערות לגבי הדרך בה מי ששוחחנו עמם נשמעו, נראו, מה הרושם שהותירו בנו. כדאי לתעד את המשמעות של קבלת מכתב חשוב, תמונה, שם נוסף לאילן, ביקור במקום מסוים, בסמוך למועד ההתרחשות. מאוחר יותר, קשה לשחזר את התחושה המדויקת. דברים אלה מספקים את הלחלוחית, את התבלין לסיפור.

בפורום "שורשים משפחתיים" מופיעים, לעתים, סיפורים בעלי עוצמה רבה. תיאור שמבטא התחברות עמוקה ופנימית לשורשים, או רגע מרגש של "נגיעה" בסבים לא מוכרים באמצעות הגעה למקום בו הם חיו, באמצעות קריאת מכתביהם, או תעודות שנשארו. תיעוד רגעי הגילוי מחברים את הקורא עם החוויה של מציאת הבית במובן הגנאולוגי. בסופו של דבר, רבים מאתנו חוקרים את השורשים כדי להגיע הביתה.

מעבר לסיפור: קצת סדר בספר

מומלץ לערוך רישום מקורות מדויק של קטעי עיתונות וקטעים מצוטטים, של מספרי התיקים בארכיונים וצילומי מסמכים ורשומות. במקרים בהם מכנסים את החומר לספר, כדאי לכלול בו (בעמודים האחרונים) רשימת מקורות לתעודות, לתמונות, למכתבים, למסמכים, למפות וכו' וגם וובליורפיה (Webliography, רשימת אתרים מהם אוחזר מידע). זאת, על מנת שאם מישהו ירצה להרחיב אי-פעם את המחקר לגבי פרט מסוים, יהיה לו קצה חוט. גם כשמפיקים ספר בהוצאה ביתית צנועה, עדיין כדאי לשמור על סטנדרט מקובל של ספר, בייחוד אם משקיעים מאמצים מרובים כל כך בתחקיר ובאיסוף החומר. לעתים, עבודת "שורשים" אינה נופלת בהיקפה וברמתה מעבודות מחקר אקדמיות, ועל כן רצוי שגם ארגון רשימת המקורות יעמוד בכללים המקובלים. כדאי גם להוסיף מפתח עניינים ומפתח שמות, שבאמצעים הקיימים כיום קל לערוך.

בכתיבה עצמה, מומלצת חלוקת החומר לאפיזודות קצרות עם כותרות יצירתיות. לפעמים, כדאי להוסיף פה ושם מונחון למילים ומושגים אנכרוניסטיים או כאלו שמופיעים בשפה זרה. לפעמים, נדרש תרשים של מבנה בית, או מפות נדודים, או קטעי עיתונות מהתקופה: ידיעות ומודעות. על שימוש ביצירות ספרות יש לקבל אישור מאקו"ם.

הטכנולוגיה, אמנם, מקצרת את תהליכי התחקיר והתיעוד ומקלה על כתיבת הספר, אולם לשם עריכה מקצועית של ספר זיכרונות משפחתי, עדיין נדרשת עבודה רבה של אריגת הסיפור לכדי סגה ברורה, לכידה וזורמת. מדובר, אמנם, בהשקעה של אנרגיות, זמן ו/או כסף. אבל, ניתן למצוא את הדרך המתאימה לעבודה משותפת של החוקר/ת עם עורכ/ת מקצועי/ת, במטרה להפיק את הספר שיסחוף את קוראיו להרפתקה, שיחדש, שיפתיע, ו... שיעורר בהם את אותה תחושת שייכות על-זמנית שחווה החוקר.

לעיצוב הגרפי חשיבות רבה - עיבוד תמונות איכותי, הקפדה על כתוביות, שמירה על גריד (מבנה) קבוע - כל אלה ועוד הכרחיים בהפקה רצינית של ספר. לספר זיכרונות משפחתי נדרש, לעתים, עיצוב אקלקטי כמו של מדור בעיתון. תמונה וההסבר לצדה, מכתב מאותה תקופה עם הסיפור מפורט, אולי גם ציטוט מיצירה ספרותית רלוונטית. החלקים השונים הם שיוצרים את השלמות. כל חלק ראוי לקבל את המקום המכובד שלו. אף אחד מהם אינו בא לשרת את האחר, אלא כולם יחד משרתים את מטרת הבאת הסיפור לקורא בדרך האותנטית והנאמנה ביותר. זהו מעין פאזל. לקורא מתאפשרת קריאה מזפזפת, למשל קריאת קטעים מפה ומשם, או דפדוף והצצה על התמונות בלבד. ואם יבחר בכך, יוכל לקרוא בלגימה ארוכה את הטקסט הסיפורי מההתחלה ועד הסוף, כמסע בזמן.

עם התפתחות שיטות הדפוס, ניתן כיום להדפיס ספר במספר מצומצם של עותקים ובעלות סבירה. כלומר, במקום להוציא כמה רבבות שקלים ולהיתקע עם ערימות של ספרים במאות עותקים - ההוצאה מסתכמת בכמה אלפים (בהתאם למספר העמודים, עמודי הצבע, העותקים וכו') וערכו הסגולי של כל עותק עולה, כמו ליטוגרפיה ממוספרת של יצירת אמנות.