מעמד היהודים בפרובינצית פוזן לאחר חלוקת פולין

מתוך ויקיגניה, המיזם הגנאלוגי העברי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מאמר זה הינו מאמר מומחה. אנו מודים למחבר על כתיבת המאמר ועל האישור לפרסמו.


תקציר המבוסס על מקורות שונים, חיבר פרופ’ וורנר ש. צימט, עבור ספרו של א. קין "מפרוסיה באהבה", לצורך הסבר "על קצה המזלג", של עובדות הקשורות בהגירת היהודים מפרוסיה, ובעיקר מפרובינצית פוזן (פוזנן (פרובינציה)).

רקע

יהודי פולין הציבו בפני ממשלת פרוסיה, ולאחר מכן בפני ממשלת גרמניה, בעיה פילוסופית סבוכה. לפני חלוקת פולין, ברבע האחרון של המאה ה-18, הצליחו מלכי פרוסיה למנוע התיישבות נרחבת של יהודים בתחומם. פרידריך הגדול לדוגמא, אף שהיה ידידו ומעריצו של משה מנדלסון, סירב להתיר התיישבות קבע של יהודים בברלין - להוציא קומץ עשירים. הגבלת תנועת יהודים בוצעה בהקפדה תוך שימוש נרחב בכל אמצעי ההכשלה הביורוקרטיים שבנמצא.

זה, כמובן, חל לא רק בפרוסיה; רוב הממלכות והדוכסויות בגרמניה נזהרו מאד במתן אפשרות ליהודים להגר לתחומן. בעיר אוגסבורג שבבוואריה נחקקו חוקים שאסרו על סוחרים יהודיים, שלא היה ברשותם רשיון מגורים, ללון בה לאחר סגירת השערים. כתוצאה ישירה מכך גדלה במידה ניכרת אוכלוסיית היהודים במספר עיירות בסביבה הקרובה. אם רצית לעסוק במסחר באוגסבורג, היה עליך להיות בעל יכולת להיכנס ולצאת בשעריה במהלך יום אחד.

חלוקת פולין ותוצאותיה

המלחמות הממושכות שניהלה פולין נגד שכנותיה במאה ה-17, בעת שעדיין היתה אחת ממעצמות אירופה, יחד עם התרופפות הסדר והמשטר הפנימי, החלישו אותה מבחינה צבאית וגרמו להחמרת הגזירות הכלכליות על אוכלוסייתה. כתוצאה מכך עלה בידי שכנותיה לחלקה ביניהן בין 1783 ל-1795. כאשר ספחה פרוסיה לעצמה את חבל פוזן היא רכשה ביחד אתו אוכלוסייה יהודית ניכרת.

ממשלת רוסיה, בהיותה מודעת לכך ומודעת גם לאיבה שרחש המשטר הפרוסי ליהודים, הודיעה לה כהאי לישנא: "כל נסיון להגלות יהודים לתוככי טריטוריה רוסית ייחשב לפעולת מלחמה". רבים מן היהודים דברו ניבים שונים של השפה הגרמנית, וכשעלה הרצון מלפני השלטון הפרוסי לעשות בהם שימוש כגורם מתנגד להשפעת האוכלוסייה הפולנית, ניתנו להם זכויות יתר; אלה נשללו, לעתים קרובות, כאשר מצב העניינים השתנה.

עד תקופת מלחמות נפוליון לא הקדישה פרוסיה ליהודיה, בתוך פוזן או מחוצה לה, יותר מאשר תשומת לב שטחית.

שינויים במעמד האזרחי ובזכויות

ב-1812 נעשו כל היהודים באזורי מערב המדינה, פרט ליהודי פוזן, אזרחים מרובי זכויות. הענקת האזרחות התבצעה בשלבים מ-1833 עד 1869. רק אז הוענקה להם אזרחות מלאה, אך גם אז הוגבלו זכויותיהם. לאחר 1812, שוב הוגבלו בהדרגה זכויותיהם של כל יהודי גרמניה כאשר, לאחר תבוסתו הסופית של נפוליון, נעשתה מגמת פניה של ממשלת גרמניה מכוונת בהתמדה כנגד קידמה.

יהודים רבים שחיו בפוזן מחוץ לערים, בעת חלוקת פולין, חיו בחוות ובאחוזות, משום שהדבר לא עמד בסתירה להוראות שהציב השלטון, עוד ב-1794, כדי לתחום את היהודים בתוך העיירות. על פי ההוראות החדשות נדרשו יהודים הגרים מחוץ לעיירות והמבקשים להינשא, לעקור לעיירות אשר כבר היו בהן יהודים, ועל יהודים החיים בעיירות נאסר לעקור אל הכפר. ב-1823 שבה הממשלה הפרוסית להעסיק עצמה ביהודי פוזן, אך רק במידה הדרושה לחינוכם בשפה ובתרבות הגרמנית, ובמקצועות חילוניים כגון מתמטיקה וחכמת הטבע (מדע). הדבר נעשה כדי לאפשר ליהודים "לשפר את מצבם". ניתנה להם הבחירה בין שליחת ילדיהם לבתי ספר נוצריים לבין הקמת בתי ספר משל עצמם, אך החדרים, שהיו אז מאד מקובלים, נידונו לסגירה.

התערות היהודים בגרמניה

למרות ההטרדה והעוול המתמשכים, הזדהו היהודים ככלל עם התרבות הגרמנית יותר מאשר עם התרבות הפולנית. מגמה זו נמשכה לאורך כל המאה ה-19 ולתוך תחילת המאה ה-20. בגלל ההגבלות על אורח חייהם, תחילה על ידי הפרוסים ולאחר מכן על ידי הגרמנים, אשר הוטלו רק על יהודי פוזן אך לא על יהודים באזורים אחרים של המדינה, על מנת להיחלץ מן העוולות היגרו רבים מיהודי פוזן מערבה. הממשלה הגרמנית ראתה צורך מכריע בהפיכת המחוזות המזרחיים לגרמניים ככל האפשר. הם ניסו לעודד אזרחים נוצריים לעקור לפוזן, בהציעם להם זכיונות מיוחדים ובהתירה להם בלעדיות שפגעה קשות במתחריהם היהודים. הרבה מזה שימש נר לרגלי היטלר בבואו להטיל את החרם על הסוחרים היהודים מחצית המאה לאחר מכן.

כתוצאה מכך החלו אנשי עסקים יהודים לעבור לחלקים אחרים של המדינה, הרחק מפוזן. הערים הגדולות הקרובות היו תחילה ברסלאו ולאחר מכן ברלין, ואלפים הגרו אליהן ואל לייפציג, דנציג ואחרות. דפוס ההגירה היה קשור קשר הדוק לדפוס האוכלוסייה. באזורים בהם הגרמנים היוו רוב בלי להזדקק לשם כך לשיתוף האוכלוסיה היהודית, כפי שהיה במערב פוזן, היו התנאים דלים וההגירה מהם החלה מוקדם יותר. כמו כן, הערים הגדולות היו קרובות יותר. באזורים שנשלטו בידי רוב פולני נתנו ליהודים זכויות על מנת לשמור אותם ב"מחנה" הגרמני, וההגירה משם היתה אטית יותר. באזורים אלה הותר ליהודים, לא מתוך "אהבת מרדכי", להשתתף בממשלות ובמועצות מקומיות, וכן נתנו להם כמה זכויות עיסוק אשר לא היו זמינות לכל. אף על פי כן, הם מעולם לא היו אזרחים שווי זכויות לחלוטין.

עזיבת הערים הגדולות

בהרבה ערים הגיעה האוכלוסייה היהודית לשיאה לפני 1850. למרות הגירה מסוימת שהיתה מפולין הרוסית, בשנים הראשונות של המאה ה-20 איבדו כמעט כל הערים חלק גדול מיהודיהן. ההסבר הגרמני הרשמי לכך היה כי זה נגרם בשל שיפור הזדמנויות העיסוק והחינוך ביתר חלקי גרמניה, דבר שלעצמו מהווה אמת. אלא שהסבר זה מתעלם מן האופן בו ארגנה זאת מדיניות הממשלה הרשמית. ההסבר הרשמי גם מטייח את העוינות שהפגינו שתי האוכלוסיות, הגרמנית והפולנית כלפי היהודים; שתיהן הראו אי-נכונות לעשות עסקים עם שכניהם היהודים, ובכך אלצום לעזוב.

יציאת היהודים מהמחוז

בסופו של דבר, שיבתו של מחוז פוזן לפולין המחודשת והאנטישמיות הרשמית גרמו לכל היהודים, להוציא קומץ, לעזוב. הם עקרו לגרמניה, מחשיבים עצמם "גרמנים אמתיים", מתוך אי-רצון לחיות בתוככי מדינה פולנית. כיום יש בהיסטוריה של יהודי פוזן הכל, חוץ מיהודים. אף הפולנים עצמם, באתר האינטרנט שלהם, הסירו את חציה של גלוית דאר מן העיר שניידמוהל (פילה) בה נראה בית הכנסת.

כך חולפת תהילת עולם...