ניצה איל: אירוח בפורום שורשים משפחתיים

מתוך ויקיגניה, המיזם הגנאלוגי העברי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


ניצה איל
NitzaEyal.jpg
נושא האירוח נפלאות הזכרון
מועד האירוח 11 באוגוסט 2004
אודות המתארח פסיכולוגית התפתחותית וחוקרת את תופעת הזכרון (והשכחה), משמשת כרכז האקדמית של מכון הרצג לחקר הזיקנה וההזדקנות באוניברסיטת תל אביב
קישור לשרשור האירוח לחץ


להלן סיכום האירוח, אשר מבוסס על השאלות שהופנו למתארח ולתשובות שהתקבלו. השאלות והתשובות נערכו, על מנת להתאימן לאופי המיזם ויקיגניה



אובייקטיביות הזכרון

המצאת זכרונות

  • בראיון איתך באחד העיתונים דיברת על זכרונות שאנחנו (ואחרים כמובן) ממציאים. האם תוכלי לפרט מעט על הנושא? לפעמים אנחנו נתקלים בשאלה עד כמה אנחנו יכולים לסמוך על זכרוננו שלנו ושל אחרים.
[ניצה:] לכולנו זיכרונות מדומים. הם נוצרים בסביבות בהם מצויים אנשים בעלי השפעה עלינו, כמו בזמן היפנוזה, חקירות במשטרה או טיפול פסיכולוגי. כל אחד מאיתנו, מדי יום ביומו, ממציא זיכרונות או משנה אותם. כמובן, בתום לב. הראש שלנו אינו אוהב מידע חלקי או סותר ולכן הוא משלים את הזיכרון. כך מומצאים זיכרונות. קיימים ממצאים מרתקים של מחקרים המתארים תופעה זו. באופן כללי אפשר לסמוך על הזיכרון. מה היינו בלעדיו? הוא ה"אני" שלנו. אך אין מקום להתייחס אליו כאל מחשב או מצלמה. הוא מאוד אישי ומאוד בררני.


פרטים שגויים בסיפורים מן העבר

  • קרוב משפחתי, בשנות השבעים לחייו (צלול לחלוטין), מספר סיפורים נפלא ופורה. הבעיה היא שאחרי שבודקים, מוצאים כי ישנם פרטים כמו "אחרי ההפגזה בתל אביב ב - 1943 חילצתי את הדודה ברוניה מהדירה הבוערת". הדודה ברוניה כבר היתה אז מזה חמש שנים בבית הקברות הסמוך. אז זו פנטזיה? סתם שקר? אמת וודאי זה לא. כמה מתוך זה אמת? האם היה בתל אביב ב - 1943 וחילץ משם מישהו מדירה בוערת? או שמא חילץ את הדודה ברוניה חמש שנים לפני כן? או שסתם קרא על אירוע דומה בעיתון? התשובה היא חשובה כי יש המון פרטים שקיבלתי ממנו ואני רוצה לדעת איזה רמת חשיבות לייחס להם.
[ניצה:] קרוב המשפחה שלך אינו משקר וגם אינו מפנטז. זה הסיפור שלו. זו המציאות עבורו. אני מניחה שבאופן כללי הסיפור שלו מהימן, אך עדיין קימת אפשרות של תנודות בזמנים (קשה לנו לזכור זמן) ושל שילוב פרטים ואירועים שלא עברו עליו אלא על בני משפחה אחרים או בסביבתו. כך עובד הזיכרון האנושי, גם שלו וגם שלך. הזיכרון איננו מצלמה המתעדת מציאות ושומרת עליה במדויק. הזיכרון קולט בצורה בררנית ובמשך השנים מוסיף ומשנה את האירוע בהתאם למידע שנוסף לו, לנסיבות החיים ובהתאם למצב האדם בהווה. כפסיכולוגית אני מתמחה בגיל המבוגר ובזיכרונותיהם ואחד התהליכים בזיקנה הוא של עיצוב העבר ובנייתו בהתאם למציאות בהווה. המטרה היא חיזוק הדימוי העצמי ותחושת הערך. לכן "לחילוץ הדודה ברוניה" יש תפקיד בהווה. ולתאריך המדויק, מבחינתו אין משמעות. אגב, פרטים מעידים שהאירוע אכן היה אמיתי, וכן גם אם הסיפור מלווה בתיאורים חושיים ובעלילה רצופה.


האם ניתן לסמוך על הזכרון?

  • באיזו מידה ניתן "לסמוך" על זכרונם של אנשים מבחינה אובייקטיבית? כלומר, באיזו מידה משפיעים דברים אחרים (כמו גיל בעת האירוע, טראומה מאירוע) על האופן שבו אנשים זוכרים את האירוע כפי שקרה באמת?
[ניצה:] התשובה אינה קלה ויש מקום לענות עליה בהרחבה רבה יותר מכפי שמתאפשר כאן. באופן כללי,זיכרונות של אנשים הם מהימנים למדי, אך זיכרונות אישיים אינם היסטוריה אלא התפיסה האישית, הפרשנות והסיפור של האדם את האירוע. המושג ראשומון בא לתאר תופעה שבה אנשים זוכרים דברים שונים מאותה התרחשות. הזיכרון האנושי מטבעו הוא בררני, סובייקטיבי, מתעצב ומתעתע. האם אפשר "לסמוך עליו"? לא תמיד. הוא אכן מושפע על ידי רגשות, נסיבות והגיל.


כאב וזכרון

בין שכחה להדחקה

  • מה היחס בין שכחה להדחקה. כיצד אפשר לאבחן מקרה שבו האובייקט שלנו "שכח" ארועים מסוימים מהמקרה שבו הוא "הדחיק" את הארוע. האם הדחקה היא סוג של שכחה? ובהקשר זה - כיצד אפשר לעורר את הזכרון במקרה של "שכחה" או לעוררו במקרה של "הדחקה"?
[ניצה:] הדחקה הינו מנגנון הגנה לפי התפיסה הפסיכואנליטית שתפקידו להרחיק למעמקי הלא מודע תכנים בעלי אופי מאיים. שכחות עשויות להיות מסוגים שונים וממאגרי זיכרון שונים, כמו שכחה ממאגר לטווח קצר או ממאגר לטווח ארוך. יש שכחות שנגרמת עקב חלופות הזמן או עקב אי-שימוש במידע או חוסר הרלבנטיות שלו. קל יותר "לעורר" שכחות מסוגים אלה מאשר שכחות שמקורן בתכנים רגשיים מאיימים. וכמובן שזו רק התחלת התשובה.


השפעת אירוע טראומטי על הזכרון

  • אנשים שעברו טראומה בילדותם (או אולי גם אחר כך) - האם ידחיקו זכרונות או ינציחו אותם (בבחינת "את זה אני לא אשכח לעולם")?
[ניצה:] גם וגם. התגובה לאירוע טראומטי עשויה להיות העלאה בלתי פוסקת ובלתי נשלטת של הזיכרונות מהאירוע אך עשויה להיות גם תגובה של השכחת הזיכרונות או חלקם לתקופה מסוימת. זיכרונות מאירועים טראומטיים נאגרים במוחנו על ידי מנגנונים שונים מהמנגנונים הרגילים ויש להם גם מאפיינים אחרים: כמו תיאורים חושיים רבים ומלאי חיים ואופי מקוטע. הם גם אינם ניתנים לשינוי או לעיצוב בדומה לזיכרונות רגילים. לשאלת השיכחה של אירועים טראומטיים מקובל על דעת מרבית החוקרים כי לא ניתן לשכוח אותם לחלוטין במשך מספר רב של שנים ואחר כך להיזכר בהם לפרטי פרטים.


דחיקת הזכרון

  • האם הכאב האישי דוחק את הזיכרון? בקרב בני משפחתי ניצולי השואה יש מחסום מלהיזכר ולדבר אודות בני המשפחה שניספו. קשה לנו מאד לאתר לעיתים קרובים אלו ואחרים "ולמקמם" בשייכותם אלינו בשל אי רצונם לדבר. טענתם: "אני איני זוכר/ת," "לא כל כך זוכר," "חבל לבלבל אתכם" וכו´. אי הזיכרון נראה לנו לעיתים כהתחמקות מקרבה אל הכאב ולכן אנו לא לוחצים. לעיתים הם אומרים ומספרים על בני דודיהם ודודיהם בהיסח הדעת ומתגלה לנו, שאכן הם כן יודעים ויודעים המון. איך נסביר את הקושי שלהם לדבר על בני משפחותיהם? איך נדרבן או נשדלם לדבר וזאת רק מחמת "והגדת לבנך"? אנו רוצים שילדינו ונכדיהם יכירו את בני המשפחה המורחבת וידעו עליהם פרטים כמו בכל משפחה ומשפחה, ולפחות את הקשרים: מי בן של מי? מי אשתו של מי? וכו´.
[ניצה:] כאב אישי וזיכרונות קשים אכן "סוגרים" זיכרונות, כמנגנון הגנה הסתגלותי של האדם. הקושי לדבר ולהיזכר נובע מהכאב הטמון בזיכרונות, ויש אנשים שזו דרכם להתמודד עם אירועי האובדן שעברו בחייהם. אנחנו שונים האחד מהשני, ולכל אדם הדרך המתאימה לו. אין כללים ואין חוקים המתאימים לכולם. קרובי המשפחה שלך בחרו בדרך המתאימה להם. דרך זו של שתיקה אינה מתאימה לרצון שלך לתעד את ההיסטוריה המשפחתית, אך היא בחירה שלהם שהייתי מכבדת אותה. את יכולה מדי פעם "לפתוח דלת" בפניהם, להציע להם להיפגש בהזדמנות ולשוחח על ההיסטוריה המשפחתית. מניסיוני, אנשים שמתקשים בתקופת חיים אחת, לפעמים מבטאים צורך וגם רצון להיזכר בתקופת חיים אחרת.


הזכרון כמנגנון הגנה

  • מניסיוננו, ניצולי השואה במשפחתנו נוהגים דווקא לספר אירועים מחוויות ילדותם. כיצד "עבדו" על מורים, כיצד "הבריזו" מביה"ס, איפה ובמה הצליחו הם והוריהם, טיולים שחוו ונשארו חקוקים בזכרונם, והמון סיפורים על רגעי אושר ושמחה. אני יודעת שחייהם לפני השואה היו לכל דבר טובים, משמעותיים, הם היו נאהבים והיה להם טוב - כילדים. "הבעיה" עולה כאשר הם נזכרים בסיפור או אירוע ומסרבים להעלות את שם הדוד שצחקו עימו ואת שם הדודה שפחדה מרכבות ואת בני הדודים שעמם חוו חוויות נפלאות. אני יודעת שזה מנגנון הגנה. אך האם הם לא מתייסרים בכך שהם נמנעים מלדבר על הקרובים ולהזכיר את שמותיהם? האם בהדחקה לא טמון הכאב? אנחנו מנסים ככל האפשר למנוע מהם כאב שהוא בלתי נמנע, וזה ברור. אך האם העלאת השמות לא תקל?
[ניצה:] שאלתך מחזירה אותנו אל הזיכרון והשיכחה כאל תהליכים חכמים המגינים על האדם ופועלים כדי לתקן עבורו את המציאות. קיימות גישות שונות בפסיכולוגיה לגבי "מחיר" ההדחקה. אני רוצה להציג גישה לפיה האדם "בוחר" במה להיזכר ובמה לא להיזכר. קרובי המשפחה שלך ניזכרים בדברים מסוימים ונמנעים מאחרים. לדעתי, זו דרכם להימנע מכאב שזיכרונות אלה מעוררים בהם, ויש לכבד את בחירתם. כשלעצמי, אינני סבורה שבהדחקה של מידע טמון פוטנציאל מזיק. להיפך. אני סבורה שהשכחה של התנסויות מכאיבות ואובדנים קשים, לפחות לתקופת מה, עשויה לחזק אותנו בהתמודדות עם ההווה ולקראת העתיד. עיסוק מתמיד באירועי עבר כואבים שלא ניתן לשנותם עשוי לקבע את האדם בכאב.


רענון הזכרון

כיצד להעיר זכרון רדום

  • כאשר שאלתי את אמי האם היא זוכרת מתי התחתן הדוד שלה היא אמרה לי שלא. זמן קצר לאחר מכן כאשר עברנו על התמונות הישנות הראתה לי תמונה של סבתי כשהייתה קטנה וסיפרה לי - הנה תמונה של סבתא כשהייתה בת ארבע. "היא אמרה לי שהלבישו אותה יפה לחתונה של אחיה, משה". כך בדרך עקיפה, מאחר ואני יודע מתי סבתי נולדה, אני יכול לשער בקירוב את שנת החתונה. מטבע הדברים אנו עוסקים גם בתאריכים. כאשר אנו שואלים מתי היה אירוע מסויים התשובה לעיתים קרובות הינה "לא זוכר בדיוק". האם ישנה דרך, או טיפים נוספים כיצד "להעיר את הזכרון" ולהגיע לתאריכים אלה?
[ניצה:] אחד הדברים שאנו מתקשים לזכור אותם הוא אכן זמנים של האירועים שהתרחשו בחיינו. מכיוון שכל זיכרון הוא שיחזור בעזרת פיגומים כלשהם, ניתן להגיע לזמנים של אירוע דרך סימנים ורמזים מזיכרונות אחרים שיתמכו בו. כמו אם זה היה בשנה של השיטפון הגדול או שבה עברו מקום מגורים או נולד האח הצעיר.


כיצד להזכר בהוריי?

  • נולדתי בגרמניה ב - 1934. בגיל שלוש הופרדתי מהוריי הבייולוגים והובאתי שנה אחרי כן ארצה. בדרך כלל יש לי זיכרון פנומנלי לגבי מה שקרה לפני שנים וגם את הילדות שלי אני דוכר היטב. אך מה שאנני זוכר זה את הוריי הביולוגיים ואחיותיי, שכניראה ניספו בשואה. אין לי שום מושג איך הם ניראו והתקופה הזו נמחקה לי לגמרי. האם יש לזה איזה הוקוס פוקוס? אני מתאר לעצמי מה תהיה תשובתך, אך במדע של היום אני מוכן להיות שפן.
[ניצה:] צדקת. אין לי הוקוס פוקוס. אבל יש לי תשובה לגבי הקושי שלך להיזכר בהוריך הביולוגיים. הקושי להיזכר באירועים מתחת לגיל שלוש מצוי אצל כולנו, ומכונה על ידי חוקרי הזיכרון בשם "שיכחת הילדות הרכה". קיימים מספר הסברים לתופעה זו: חוסר בשלות של המערכת המוחית, כלי קליטה שונים בגיל הרך מאלה שבגיל מאוחר יותר (כמו שפה מפותחת), וגם: ההנחה כי עיצוב הזהות העצמית מתרחש בסביבות גיל שלוש ולכן רק מגיל זה יש זיכרון של האני (זיכרון אפיזודי). צר לי, אך כנראה שלא ניתן לרענן או להגיע לזיכרונות מגיל כה צעיר.


נזכרים מאוחר מדי

  • אחת התופעות המרגיזות ביותר בהן אני נתקל כל הזמן בקרב בני משפחתי, היא תופעת ה: "אה, עכשיו אני נזכר!", ולהלן תיאור מעשה לדוגמא... אני פונה לאחד מבני המשפחה (צעיר/מבוגר, לא משנה) בשאלה: "היכן נמצאים צאצאי הדוד X?". אותו קרוב חושב מעט, מגרד פדחתו, מספר את סיפור חייו של הדוד עד לשלב של אובדן הקשר עם צאצאיו, ומשיב: "אין לי מושג. אני לא זוכר". אני לוחץ, מנסה לשאול שוב כעבור זמן מה, אך דבר לא עוזר. לא פרט ולא חצי פרט יוצא לי מכל כך. ובכן, אני מתחיל בחיפושים קדחתניים, חובקי עולם, וכעבור כמה שבועות משוחח עם צאצאי אותו דוד בשיחת טלפון טרנס-אטנלנטית. למחרת, אני מתקשר לקרוב-שאין-לו-מושג ומספר לו בהתרגשות על הגילוי. אך, אבוי! במקום קריאות התפעלות, אני שומע את התשובה המחרפנת: "נכון, הם בשיקגו! עכשיו אני נזכר!". הדבר קרה לי לא פעם ולא פעמיים. שאלותיי הן שתיים:
  1. מדוע אותו קרוב נזכר בתשובה רק כאשר היתה כבר תשובה, כלומר: מדוע לא הספיקו הפרטים הרבים עליהם שוחחנו - הסיפורים, השמות, המקומות, התאריכים - כדי לשלוף את המידע שהיה קיים שם?
  2. כיצד אוכל לפעול בפעם הבאה, על מנת לעודד שליפת המידע ולחסוך לעצמי חיפושים מרתקים (לא כדי לוותר על חיפושים, אלא כדי לפנות זמן לחיפושים מרתקים אחרים...)?
[ניצה:] התופעה מוכרת בספרות הזיכרון בשם "המילה נמצאת על קצה הלשון", המידע נמצא במאגרי הזיכרון אך משום מה מסרב להישלף כתגובה לשאלה. הצעתי היא לנסות להגיע אליו באמצעות רמזים שונים, כמו שמות של אנשים ותיאור מקומות, וכאשר לא מצליחים, כמו במקרה שלך, להשאיר את החיפוש ל"גמדי הזיכרון". כלומר, לאפשר לתהליכי חיפוש קוגניטיביים שאינם מודעים להמשיך ולחפש במאגרים בזמנם שלהם. כלומר, עליך לשאול את השאלה, ואם אין תשובה, לא ללחוץ אלא לעשות פסק זמן, ואז לפנות שנית. במרבית המקרים המידע צף ועולה.