סטורוז'ינץ

מתוך ויקיגניה, המיזם הגנאלוגי העברי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סטורוז'ינץ Storozhinets
סטרוז'ינץ כיום, צילם חיים כהן
שמות נוספים Storozynetz
מדינה אוקראינה
קואורדינטות '25°43/'48°10
מפה באתר Mapquest
סטורוז'ינץ בגשש העיירות (נדרשת הרשמה)
לחצו כאן לעזרה בהוספת התבנית

סטרוז'ינץ הייתה העיר הצעירה ביותר בין ערי חבל בוקובינה בעת שלטון האוסטרו- הונגרי. קיימת עדות כי כבר במחצית המאה ה-17 הייתה בה נוכחות יהודית.

היסטוריה

הקהילה נוסדה בשנת 1859. סמוך לשנה זאת התיישב בה היהודי הראשון שקבל רשיון מקיסר אוסטריה לרכוש אחוזות בסביבת העיר ונכסי דלא ניידי בתוך העיר. בעיר השתקעו חנוונים ובעלי מלאכה יהודיים ,סנדלרים, חייטים, נגרים, וכיו"ב. במרוצת השנים התווספו גם בעלי מקצוע חופשיים, רופאים עו"ד ,שופטים ופקידי ממשלה יהודיים.

לאחר קבלת האשור של שלטונות האוסטרים על יסוד הקהילה הוקם ועד הקהילה הראשון שמנה 16 חברים והרב ר' שמחה גינסבורג ז"ל שימש כרב העיר עד פרוץ מלה"ע ה-1. באותה עת הוקמו גם המוסדות הנדרשים לצורכי פולחן וחנוך דתי וגם לחנוך כללי מודרני. בשנת 1870 נרכשה חלקת אדמה ועליה הוקם בית העלמין, עד אז קברו יהודי סטרוזינץ את מתיהם באחד הכפרים הסמוכים לעיר הצעירה.

סטרוז'יניץ הוכרזה כעיר בצו מלכותי של הקיסר פרנץ-יוסף בשנת 1898 לרגל יובל 50 שנה למלכותו. זאת, הודות להשפעתו ותבונתו הרבה של ד"ר איזידור כץ היהודי אשר כיהן בתפקיד ראש העיר למעלה מ-20 שנה. בו זמנית מילא, ד"ר כץ, תפקיד נוסף כיו"ר הקהילה הנקרא Kultus President בשפתם ועשה רבות למען גידולה המספרי וחיזוקה החינוכי והתרבותי. בזמנו, קיבלה העיר תנופת התפתחות גדולה ומודרניזציה רבה, בין המפעלים שהוקמו הם: תחנת חשמל עירונית, רשת מים מרכזית, קווי תיעול לביוב תת קרקעיים שהותקנו לבתים ורחובות העיר. כמו כן, נבנה בית מרחץ מודרני ששירת את כלל אוכלוסיית העיר. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה עם פלישת הרוסים לתוך חבל בוקובינה נאלצו רוב יהודיה וביניהם יהודי סטרוזינץ להתפנות לתוך צ'כיה ואוסטריה בעזבם את בתיהם ורכושם מפחד הפולשים. ביניהם נסוג גם ד"ר איזידור כץ שחזר אליה רק בשנת 1918 כשהוא עייף וחולה ורק ממיטת חוליו יכול היה לעקוב על המתרחש ב-"שטייטל" שכל כך טרח למענו. בחודש נובמבר 1919 החזיר נשמתו לבוראו והובא למנוחת עולמים כשמלווים אותו כל בני העיר והסביבה. עם קריסתה של הקיסרות האוסטרו- הונגרית וסיפוחה של בוקובינה לממלכה הרומנית הסתיימו החיים הליברליים והשוויון האזרחי עבור יהודי חבל בוקובינה אשר התקיים תחת שלטון האוסטרו- הונגרי.

2סטרוז'ינץ.jpg

לאחר סיפוחה של בוקובינה לרומניה בשנת 1919 חלו שינוים לרעת האוכלוסייה היהודית. מלחמת העולם הראשונה שינתה את מפת רומניה וסיפקה לה את השאיפות הלאומיות המסורתיות. מרוסיה סופחו אליה בסרביה, מהקיסרות האוסטרו-הונגרית בוקובינה וטרנסילבניה ואת דוברוג'יה מבולגריה. בזה הגדילה רומניה את שיטחה הטריטוריאלי בשליש. לאחר אשור הסיפוח ע"י ועידת השלום כינתה עצמה רומניה הגדולה, ובשפתם Romania Mare . נציגי ועידת השלום בפריס, כנציגי ועידת השלום בברלין בשנת 1878, תבעו מנציגי רומניה בפריס לחתום על אמנה אשר תבטיח זכויות המיעוטים. לאחר ניסיונות רבים להערים ולהתחמק הגישו ארבע המעצמות- ארה"ב, אנגליה ,צרפת ואיטליה אולטימאטום לרומנים לפיו באם עד לתאריך שנקבע לא יחתמו על אמנת השלום כפי שהוכנה ,ינתקו יחסיהם עמה. ב-20 לדצמבר 1919 תחת מחאות ובלית בררה חתם נציג רומניה בשם ממשלתו על האמנה שכללה סעיף זכויות למיעוטים ליהודים והתאזרחותם שאושררה בשנת 1923 בחוקה הרומנית.

סיפוח המחוזות לממלכת רומניה הביאה עמה תוספת של כ- חצי מיליון יהודים שחיו במחוזות אלה מדורי דורות, במיוחד בוקובינה שנשלטה ע"י אוסטריה כמאתיים שנה. אוכלוסייתה של בוקובינה הייתה רב לאומית. במשך דורות התיישבו בה רוטנים (אוקראינים), רומנים, פולנים, גרמנים, שוובים ,צ'כים ויהודים. כל זאת בעידודה של ממשלת אוסטריה הקיסרית שהייתה מעוניינת ליישב חבל ארץ זה בגורמים נאמנים ואוהדי השלטון, שחיו בהרמוניה, שכנות טובה, יחסי עבודה ומסחר תקינים עם שכיניהם היהודיים.

תוך מספר שנים לאחר הסיפוח הצליחו המפלגות האנטישמיות המקומיות להפיח בקרב האוכלוסייה שנאה, פירוד והסתה פרועים נגד שכניהם היהודים אשר הלכו וגברו בסוף שנות העשרים וביתר שאת בתחילת שנות השלושים עם עלותו של הצורר בגרמניה ומפלגתו הנאצית. אז, קבלו גם המפלגות הפשיסטיות לגיטימציה לפעילותם וליציאה מתנאי מחתרת לפעילות גלויה.אוכלוסיית העיר מנתה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כעשרת אלפים תושבים,מתוכם היו כחמשת אלפים יהודים, שעסקו במסחר, במלאכה ובמקצועות חופשיים, רופאים ,רוקחים, מהנדסים, עו"ד וכיוב'. חיי הקהילה היו מאורגנים בצורה נאותה והמשיכה בניהול מוסדותיה כבעבר במסגרת המועצה הדתית ה-KultusGemeinde אשר מתפקידה היה ניהול כל ענייניה הכספיים, הארגוניים והדתיים-פולחניים של הקהילה.

קהילת סטרוזינץ ניהלה רובה חיים מסורתיים-לאומיים והחזיקה יחד עם זאת בהשקפות ליברליות מודרניות. חלק גדול מבני הקהילה היו בעלי השכלה כללית רחבה עובדה אשר לא הפריעה להם להשתייך לעדה ולקיים חיים יהודיים מסורתיים גאים. לרשות הקהילה היו כ-10 בתי תפילה, חלק מהם לפי השתייכותם החסידית ואלה הם: 1.בית התפילה של הרב איציאלה. 2.בית התפילה של הוויז'ניצר – חסידי הרבי מוויז'ניץ. 3.בית התפילה של הסדאגערער – חסידי הרבי מסדיגורה. 4.בית התפילה של הראדעוויצר (שיל). 5. בית התפילה של השניידערישה (שיל). 6.בית התפילה תלמוד תורה. 7.בית התפילה של הנאדווערנר- חסידי הרבי מנדווערנה. 8.בית הכנסת הגדול ה- Tempel. ועוד מספר בתי תפילה. בעיר התגורר באופן קבוע רבי צעיר משושלת רבני הנאדוורנר (נאדווֹרנה) שהתגורר בסביבת ביה"ח העירוני בקרבת Panker Strasse. הרב שלום גינסבורג אשר שימש כרבה של סטרוזינץ במשך שנים רבות , הוגלה יחד עם כל בני ביתו, עשרה במספר, ועם שארית העדה לטרנסניסטריה, למחנה הריכוז בודי שם מת מרעב כי סירב לאכול טריפה.

בית העלמין בסטרוז'ינץ הוקם בשנת 1870 עד אז היו קוברים את מתיהם בכפר הסמוך, על המצבה הראשונה העשויה מעץ אלון חרוטות בעברית המילים הבאות: "כאן נח במנוחה נכונה אלמוני אשר מצאנוהו על אם הדרך".

חינוך

קבוצת נערים מהעיר, באדיבות חיים כהן

בסטרוז'ינץ הייתה קיימת גימנסיה ריאלית (יהודית) שנוסדה בשנת 1909 כמוסד חינוכי מוכר ע"י השלטונות האוסטרים ואח"כ הרומניים בה למדו בנים ובנות. הגימנסיה פעלה וחינכה אלפי סטודנטים מבני ובנות העיר והסביבה וגם מערים אחרות. הגימנסיה התקיימה עד שנות השלושים המאוחרות ונסגרה בגלל הקשיים שנערמו ע"י השלטונות בגין מדיניות ה"רומניזציה" והבעיות הכלכליות ששררו בשנות השלושים. אחת הסיבות העיקריות הייתה כאמור האנטישמיות שהלכה וגברה במערכת החינוך וכתוצאה מכך נאלצה ההנהלה לסיים את פעילותה. במקביל לגימנסיה היהודית הייתה קיימת גימנסיה ממלכתית בשם Liceul Regele Ferdinand I שבה למדו תלמידים יהודים במספרים מוגבלים, אבל כתלמידים מין המניין.

הרבה ילדים מילדי העיר קבלו בגימנסיה הריאלית את השכלתם ואת חינוכם ברוח יהודית ציונית. חלק קטן מהם ניצלו ועלו ארצה השתתפו בהקמת המדינה ונטלו חלק נכבד בכל שטחי החיים: הכלכליים, המשפטיים, התרבותיים והביטחוניים.

כמה משמות המחנכים הם: ד"ר אלמה מנצ'ר, פרופ' מ. יונגמן, פרופ' מ. לוקשפייזר, פרופ' נ.פוקס, פרופ' י.שרף ועוד רבים. היה קיים גם בי"ס יהודי שנקרא "תלמוד תורה" אשר פעל תחת ניהולה של הקהילה אשר דאגה להקנות תורה לילדי ישראל. שכר הלימוד שולם ע"י הורי התלמידים. זה היה בי"ס מודרני יהודי במלוא המובן עם כיתות לכל מקצוע, התלמידים היו עוברים מכיתה לכיתה ע"פ מקצוע שלמדו באותה שעה לפי לוח לימודים קבוע שנקבע בין מורי ביה"ס. המקצועות שלימדו הם: תורה, רש"י ,נ"ך, גמרה לכתות מתקדמות ולתלמידים מוכשרים, כמו כן לימדו עברית שעתים ביום, דקדוק וכתיבה בהברה ספרדית כפי שאנו מדברים כיום. שמות המורים לעברית היו: קופשטיין והשני אורנשטיין אשר הקנו את יסודות השפה.

מובן כי היו חדרים ובתי לימוד נוספים אשר הקנו תורה ודרך ארץ לילדי ישראל. בסטורוז'נץ הייתה קיימת תנועה ציונית מאד חזקה ופעילה מכל הזרמים החל מ-בית"ר הימנית, הציונים הכלליים והנוער הציוני המרכזיות, המזרחי הדתית והשומר הצעיר השמאלית. כל תנועה עם הקן שלה, מנהיגיה המבוגרים ומדריכיה שיצאו מתוכם. הפעילות הייתה חינוכית להקניית מודעות ואידיאלים להגשמת הרעיון הציוני לעלות ארצה לבנותה ולהבנות בה. לצורך זה היו מקימים בכל קיץ מושבות בחיק הטבע, לשם באו חברים של כל תנועה ותנועה למפגשים מכל אזורי המדינה במטרה להכיר אחד את השני לשמוע הרצאות על ארץ ישראל, להתרגל לחיי צוותא ולהגשמת רעיון העלייה.

כמו כן, הוקם בשנות השלושים המאוחרות קן הכשרה בכפר בסביבת סטרוז'ינץ לשם הגיעו בחורים צעירים מתוך מטרה לקבלת הכשרה בעבודה חקלאית כחלוצים לעליה ארצה. כל שכתוב עד כה היה מעין הקדמה וכרטיס בקור של העיר, תושביה, אישיה ומוסדותיה היהודיים.

השואה ומלחמת העולם השניה

בית העלמין בסטרוז'יניץ, צילם חיים כהן

הייתה זאת עיר ואם בישראל קהילה לתפארת וגאה שיהודיה הושפלו נבזזו ונרצחו ע"י שכניהם הגויים וחיילי הכובשים הנאציים ועוזריהם, הוגלו ממקום מגוריהם ובמקומות לשם הוגלו נספו מרעב, מחלות, מקור ומתנאים תת אנושיים בהם אולצו לחיות ולמות! רק מעטים שבמעטים היה להם המזל לשרוד וקומץ מהם החיים עוד מנסים כעת לאחר 62 שנה להעלות על הכתב הזוועות שקרו אז!

השלטון הסובייטי בבסרביה וצפון בוקובינה (יוני 1940 - יוני 1941)

כדי להכניס את הקורא לאווירה יש להתחיל לסקור ההתרחשות החשובה שהחלה עם מתן האולטימאטום ע"י בריה"מ לרומניה ביום 26.06.1940 , התביעה הייתה כי רומניה חייבת לפנות את בסרביה וצפון בוקובינה תוך 48 שעות ממתן האולטימאטום. הדבר בא כהפתעה גמורה לרומנים, אבל תחת לחצה הכבד של גרמניה הנאצית להסכים וללא תמיכה אחרת מצד ארצות אחרות אשר היו כבר במלחמה עם גרמניה, נכנעה רומניה לתביעה והסיגה את צבאה ואת הממשל האזרחי. ב-28.6.40 נסוגו חיילי רומניה אל הקווים שנקבעו באולטימטום הסובייטי. האולטימאטום הפתאומי , הנסיגה החפוזה והמבישה פגעה קשות בגאווה הלאומית של הרומנים. הדבר הביא לידי התפרצויות זעם אלימות ורציחות כנגד האוכלוסייה היהודית בכפרים ובדרכים בהם נתקלו ביהודים ובחיילים יהודיים אשר שרתו יחד אתם באותן היחידות. היו הרבה מקרים בהם הושלכו אזרחים וחיילים יהודיים מתוך קרנות רכבת נוסעות. הרבה מאוד יהודים מצאו את מותם בלא אשם וללא עוול בכפם, כל זאת כנקמה ושנאה מבלי שעמנו יהיה אשם במה שקרה. במבט לאחור ניתן לומר כי הייתה זו רק הקדמה קלה לעומת מה שנועד לנו לעבור בעוד כשנה.

השלטון הסובייטי התבסס בעיר ובכל האזור באופן מהיר הודות לעזרתם של חלק קטן מבני המקום, אוקראינים וגם יהודים אוהדים ותיקים של המשטר הקומוניסטי והן ע"י הבאת פקידים ואנשי שלטון מתוך בריה"מ עצמה. תוך זמן קצר הונהגו משטר, חוקים ונהלים שהיו קיימים בבריה"מ. הראשונה להפגע קשות כלכלית וסוציאלית משינויי המשטר הייתה האוכלוסייה היהודית . רוב היהודים היו סוחרים ובעלי מלאכה עצמאיים היה להם בתי חרושת חנויות ובתי מלאכה וכן בעלי המקצועות החופשיים, עו"ד רופאים רוקחים ועוד. לא חלפו שבועיים מאז בואם, ניתן צוו כי כל בעלי העסקים אין להם יותר הרשות והזכות להיכנס לעסקיהם וחנויותיהם כל תוכן העסק מולאם ועובר להיות רכוש המדינה לטובת מעמד הפועלים דהיינו הפרולטריון. בעלי העסקים חויבו להתייצב בפני חנויותיהם ולמסור המפתחות לנציגי השלטון שהיו מלווים ע"י אנשי נ.ק.ו.ד. לצורך קיום הצו.

כך נשלו בפעם הראשונה את יהודי העיר מכל רכושם העסקי וממקורות מחייתם מבלי שיקבלו כל תמורה או איזה פצויי עבור רכושם שצברו וחסכו בעמל רב במרוצת שנות חייהם וחיי קודמיהם. לא די בכך הם גם סומנו כאלמנט עוין למשטר, נצלנים וטפילים! על כך יש לומר "טרם רצחתם אבל כבר ירשתם". בכדי להשיג ת.ז. מבלי שיהיה בה ציון הסעיף 10 הקטלני היה צורך למצוא מהלכים אל אנשים קובעי גורלות בכדי להתקבל לאיזה עבודה במסגרת ההתארגנות של קואופרטיבים שנחשב כעבודה פרודוקטיבית, הדבר עזר לא להיות מסומן באות קין בתעודת הזהות.

על התנועות הציוניות, הימניות והשמאליות כמו גם קבוצות הספורט שהיו מזוהות עם תנועות אלה נאסרה כל פעילות והתחיל המעקב אחר מנהיגים ופעילים. הוכנו רשימות של פעילים ציוניים ושל אנשים עם נטיות עוינות למשטר. כל זה, התאפשר הודות למשתפי פעולה ומלשינים לא מעטים מבני עמינו שהכינו את רשימות העומדים להגליה.

ב-13.06.41 רק שבוע לפני פרוץ המלחמה, התדפקו על דלתות בתי המגורשים באישון לילה אנשי ה - נ.ק.ו.ד. בלווי עושי דברם המקומיים וציוו עליהם להיות מוכנים תוך שעתיים עם מעט מטלטלים שיכלו לקחת עמם , על זקניהם וטפם לצורך הגליה, העבירו אותם אל תחנת הרכבת בעיר והוכנסו לתוך קרנות משא שם הוחזקו 3 ימים עד שהשלימו את מלאכת האיסוף של כל המגורשים .המגורשים נשלחו לסיביר אל הבלתי נודע.

עבורנו אלה שנותרו הסתובבנו מסביב לרכבת מבלי שניתן היה לעזור או להשפיע במשהו מחוץ להבאת מזון או דלי מים, הדבר היה מזעזע וברברי ובלתי אנושי, ונראה כאסון נוראי !! לא ידענו ולא חשנו את הצפון לנו בעוד שבועיים, בפרוץ המלחמה כל האסון שבא עלינו. הרבה מאתנו אמרו "הלוואי והיינו נשלחים לסיביר יתכן וחלק היה ניצל". גם שם התנאים היו מחפירים ובלתי אנושיים אלפי גולים קיפחו חייהם בתנאים הקשים ביותר, חלקם הגדול נספו בערבות סיביר המושלגות והקפואות , מקום קבורתם לא ידועים פזורים בכל המרחב הסיבירי העצום והשומם!! זה החלק הראשון מהטרגדיה הגדולה והנוראה שפקדה את יהדות צפון בוקובינה וביניהם גם יהודיה של העיר סטורוז'ינץ.


התנפלותה של גרמניה הנאצית על ברית המועצות המלחמה שפרצה ביום 22.6.1941 בין גרמניה הנאצית לבין בריה"מ באה כהפתעה גמורה. למרות האזהרות וההתראות הרבות שהועברו ע"י גורמים פנימיים וגם ע"י הריגול הנגדי של ארצות שונות לא הצליחו להניע את מנהיג בריה"מ שיאמין באמיתות האינפורמציה ואמר כי זאת הטעיה ופרובוקציה שבאה ליצור אי אימון בין שתי הממשלות. ההתקפה הפתאומית והאדירה פרצה ללא כל אזהרה לאורך כל הגבול העצום שבין בריה"מ לבין גרמניה הנאצית מין הים הבלטי ועד לים השחור, והותירה מיידית את הצבא האדום במצב נחות והסבה לו אבדות אדירות בנפש ובציוד וכבר ביום הראשון של הקרבות התחילה הנסיגה שנמשכה עד סטלינגרד. המלחמה החלה במוצ"ש המטרה הייתה צ'רנוביץ השוכנת במרחק של 21 ק"מ. שם רוקנו את מטענם על המקומות האסטרטגיים של העיר.

רומניה הצטרפה למלחמה לצידה של גרמניה לאחר קבלת התראה קצרה מפיו של היטלר בביקורו החפוז של מרשל אנטונסקו ב-12.6.41 בברלין. הם עשו זאת לא מתוך הכרח אלא מתוך רצון וכיעד לאומי ושאיפה להרחבת מרחב המחיה של רומניה שקוצץ לפני שנה ובו זמנית לפתור הבעיה היהודית ע"י נישולם כלכלית וחיסולם הפיזי כפי שאמנם התרחש למעשה.

כבר בימים הראשונים מתחילת הקרבות ספג הצבא האדום אבדות כבדות בחיילים ובציוד והחלה הנסיגה לכוון מזרחה. הגרמנים והרומנים עברו את הקווים כבר בימים הראשונים של חודש יולי. ביום חמישי 3.7.41 עזבו אחרוני החיילים הרוסים את העיר לאחר שהשלימו את מלאכתם במיקוש הבניינים הגדולים והיפים ביותר שבמרכז העיר. חלק מהבניינים פוצצו ע"י המוקשים שהיו מוקשי השהייה שהופעלו ע"י שעוני זמן תוך שעות או ימים, נעת כניסת או אחרי כניסת החיילים הגרמנים והרומנים. הדבר שימש לגרמנים עילה להאשים את יהודי העיר כי הם אלה שירו על הצבא המנצח והמשחרר. האשמה השקרית הזאת עלתה באלפי הרוגים בכל המחוז כפי שאתאר להלן.

צבא גרמניה ורומניה התקדמו בו זמנית בשני ראשים לכוון בסרביה ולכוון צפון בוקובינה שהיו מלווים ע"י יחידות השמדה רומניות והס.ס. איינזצגרופה. הקורבנות הראשונים היו יהודי מחוז סטורוז'ינץ שנפלו קורבן למדיניות ההשמדה שתוכנן ע"י מפקד הצבא, הדיקטאטור אנטונסקו עוד בטרם פרוץ הקרבות תחת הסיסמה "טיהור השטח" ובשפתם CuratireaTerenului". בימים הראשונים לתחילת המלחמה נראו מסתובבים אנשים לא מבני המקום, לא מוכרים אשר נשלחו לסיור ולהכנת השטח לפלישה וליצירת הקשרים עם האוכלוסייה המקומית להכנת הטבח והביזה ביהודים.

באותו יום חמישי 3.7.41 השתלטו חיילי הצבא הרומני על העיירה צ'יודין בה התגוררו כ-500 נפשות. תחילה הוצאו כולם מבתיהם הוכו ועונו באכזריות רבה ותוך כדי כך הרגו מתוכם 45. לאחר מכן, השלימו עד ערב את ההרג והרגו את כל יהודיה. כ-470 נפשות היה מספרם. אם שרדו מספר יהודים שמוצאם מצ'ודין הסיבה היא שלא היו נוכחים אז במקום. גורל דומה היה לכל יהודי העיירות והכפרים בכל הסביבה. תחילה גורשו מבתיהם וכל תוכן הבתים נבזז על ידי האוכלוסייה המקומית בעזרת החיילים וחלק גדול מהם נרצחו בכפריהם לאחר שהוכו הושפלו ועונו ע"י המרצחים השכנים והחיילים הכובשים. אלה שניצלו מההרג הנורא גורשו בחוסר כל ללא אוכל מים ולבוש בשיירות רגליות תחילה לעיר המחוז ובהמשך לכוון מזרח למחנות ריכוז זמניים בבסרביה. לאחר מכן אף מעבר לדנייסטר לטרנסניסטריה אל הבלתי נודע שממנו מתי מעט חזרו. בימים חמישי וששי טבחו חיילי צבא הכובש בעזרת תושבי הכפרים שמסביב לסטרוז'ניץ ב-רופצ'ה יורדנשטי פטראוץ פאנקה ברוסקאוץ קאראפציו ועוד כפרים רבים, את רוב האוכלוסייה היהודית. איש אינו יודע את מספרם המדויק של הנרצחים מאותם ימים איומים.

הז'נדרמים הרומנים רצחו ללא סיבה על מנת לגזול את כל מה שהיה לתושבים. שהיו בעלי נכסים, בעלי קרקע, בעלי חיים וחנות.

ביום ששי ה-4.7.41 נכנסו סיירים לעיר ולאחר זמן קצר נכנסו גם שיירות הצבא הגרמני והרומני והשתלטו על העיר בנקודות מרכזיות ובצמתים אסטרטגיים. תוך כדי כך נשמעו התפוצצויות עזות במקומות רבים. היו אלה כאמור, מוקשי השהייה שהצבא האדום הטמין בעת נסיגתו. הדבר שימש כאמתלא אצל הצבא הרומני בכדי להתחיל ולטבוח ביהודי סטרוז'ניץ בהאשימם כי היהודים הם אלה שירו על הצבא. בעיר השתוללה שריפה גדולה כתוצאה מהמיקוש.

קבוצות חיילים בלווי תושבים מקומיים מהעיר והסביבה התפרסו בין רחובות העיר ועברו מבית לבית בצעקות רמות ובדפיקות על הדלתות ושבירת החלונות בכתות רוביהם. הם פקדו על יושבי הבתים לצאת כשידיהם מורמות. כל מי שהשתהה או שלא הספיק לצאת נורה במקום. האחרים רוכזו בקבוצות קבוצות ותוך איומים, מכות והשפלות הוצעדו אל מקום ריכוז במרכז העיר. הם יצאו מבתיהם כאשר נפשם בכפם והשאירו כל מה שהיה להם, כל רכושם אשר צברו במשך שנים נשדד מיד בידי הרוצחים והבוזזים המקומיים והחיילים. מקום הריכוז נקבע במרכז העיר בתוך הגן הציבורי שמסביב לו הופקדה שמירה של חיילים רומניים אשר העמידו מסביב מכונות ירייה מוכנות להפעלה. אל הגן הובאו בכוח תחת מכות ויריות אלה שניצלו ולא נורו באקציה שהלכה והתגברה בתוך העיר. אלה שהגיעו יותר מאוחר סיפרו על הזוועות המתרחשות ומספר הרב של הרוגים, שנהרגו ע"י החילים הרומנים, אלה שלא נורו רוכזו כאמור לתוך הגן הציבורי ונצטוו לשבת כשידיהם מורמות במשך שעות ארוכות. במשך זמן זה רוכזו כל יהודי העיר ילדים, נשים, גברים, זקנים וחולים - כל הקהילה במקום שררה חרדה איומה. כל קבוצה שנוספה סיפרה כי החיילים שהביאו אותם אמרו, כי מרכזים את כולם בכדי להורגם. הסיבה לכך, אמרו, היא: "היהודים ירו על החיילים בזמן שאלה נכנסו לעיר". לאחר שעות רבות הופיע קצין רומני שפיקד על המבצע ודרש כי נכבדי העיר יתנדבו לעבור עם מספר חיילים בין רחובות בכדי להודיע לתושבים היהודים להפסיק היריות על החיילים. מספר נכבדים התנדבו ללכת ולעבור ברחובות העיר. כל זאת, על מנת לנסות לשכנע את החיילים ומפקדיהם כי ליהודים אין כל נשק ולא ירו אף כדור על אף חייל וכי כל ההתפוצצויות והיריות הנשמעות הן תוצאה מהמוקשים שהוטמנו על ידי הצבא האדום טרם נסיגתם וליהודים אין כל יד וקשר לזה. מובן שכל זה לא שכנע אותם. ההרג והביזה נמשכו, כל העלילה בעניין היריות תוכנן ובוים מראש ע"י הצבא הפולש הגרמני והרומני. הדבר נתן להם ההצדקה לטבח הנוראי ולביזה הכללית שערכו באכלוסיה היהודית, כך נטבחו קרוב ל-300 מיהודי סטרוז'ניץ אנשים, נשים, ילדים וטף ללא עוול בכפם או אשמה כלשהי מלבד היותם יהודים. בימוי היריות חזר על עצמו בכל כפר, עיירה או עיר קטנה כגדולה כאמור, שימש עילה להרג ההמוני בימים הראשונים לפלישה!

ריכוז התושבים נמשך יומיים כאשר במשך כל העת החיילים אמרו כי כל רגע צריכה להגיע הפקודה מהמפקדה העליונה לירות בנו על מנת להורגנו, מדי פעם היו מתרגלים יריות באוויר מעל לראשי הנאספים ממכונות הירייה שהיו מוצבות סביב, כדי להמחיש כוונותיהם.

בשבת אחר הצהרים, היום השני לריכוז האוכלוסייה בגן העיר, הופיע קצין בכיר, נעמד על ארגז ,הביט סביבו באנשים האומללים השרויים על האדמה מזה למעלה מיומיים ללא אוכל או שתייה או אפשרות לעשות צורכיהם בצנע, ביניהם ילדים קטנים זקנים וחולים. לפתע הגיע בריצה קצין צעיר בדרגת סגן שהגיש לקצין הבכיר דף. לאחר עיון בכתוב פנה הבכיר אל העצורים בזו הלשון: "ניצלתם ! זה עתה הגיעה פקודה מאת המצביא העליון, המרשל אנטונסקו, לא לבצע את גזר הדין להרגכם".

כעבור מספר שעות הופרדו הגברים שגילם מעל גיל 16, מהנשים הילדים והטף. הם הועמדו בשורה והוצעדו תחת משמר אל בנין הפנימייה של הגימנסיה הרומנית שנמצאת מחוץ לעיר. המבנה היה תחת משמר כבד של הצבא הרומני. הדאגה והחרדה היו רבים כי לא ידענו מה עלה בגורלן של הנשים האמהות והילדים הקטנים שהושארו בגן. תוך כדי כך הופצה שמועה כי המבנה ממוקש וכי עומדים לפוצץ אותו על יושביו. ביום ראשון לפנות ערב התבשרנו באמצעות חייל שמוצאו היה מסטרוז'ניץ כי הנשים והילדים שהיו מרוכזים בגן הועברו לתוך ביה"ס שהיה ממוקם במרכז העיר. הוא גם מסר ד"ש מאלה שהכירם.

נותרנו בפנימייה עד יום שלישי ללא מזון ומים, ביום ג' הוחלפה השמירה הצבאית בשמירה של המשטרה האזרחית אשר קבלה על עצמה את השמירה על המקומות בהן הוחזקו היהודים. השוטרים שחלק מהם שירתו בעיר במשך שנים לפני הנסיגה ולפני פרוץ המלחמה התייחסו במעט הבנה ואנושיות ביהודים אותם הכירו זמן רב. הרשו ליחידים לצאת זמנית מהבניין כדי שיוכלו לגשת לבתיהם ולבדוק מה קרה לבתים ורכושם שהשאירו אחריהם. המראה היה נורא ומזעזע. כל תוכן הבתים נבזז ונשדד וכל חפץ שלא ניתן היה להוציא הושחת כך שלא ניתן להשתמש בו: רהיטים, דלתות, חלונות, כלי בית גדולים וכיוב'. למרות הנזקים הכבדים שעשו ברהיטים בעת הביזה והשוד ריכזו החיילים באחד הימים כמה קבוצות מבין העצורים ואלו הובלו תחת משמר מבית לבית בכדי להוציא כל רהיט או חפץ שמיש שנותר. החפצים רוכזו במקום איסוף מרכזי והוכרז כרכוש המדינה.

לפנות ערב הצעידו את קבוצות היהודים שנלקחו לעבודה אל בית העלמין היהודי והכריחו אותם תחת מכות ואיומים לחפור קברי אחים ולקבור את הנרצחים - קורבנות הרצח שביצעו החיילים ותושבי העיר והסביבה בימים הראשונים לפלישתם. המראה היה מחריד ובלתי ניתן לתיאור. גופות הנרצחים היו במצב של התפוררות ללא כל אפשרות לזיהוי. זאת, לאחר שבוע ויותר מאז האקציה הנוראה והפשע הנתעב בה קיפחו חייהם כשלש מאות מיהודי העיר ללא עוול בכפם.

בכל הכפרים, בכל העיירות ונקודות מסחר בהם חיו קהילות יהודיות התרחשו מחזות דומים של הרג, ביזה וגירוש. כל זאת תוכנן מראש ע"י הצבא הפולש הגרמני/רומני בתאום ובשיתוף פעולה מלא עם האוכלוסייה המקומית הנוצרית. אלה ששרדו מהטבח גורשו ממקומות מגוריהם בחוסר כל, רק כותונתם לגופם. הם הצעידו אמהות עם תינוקות בזרועותיהן, זקנים וקשישות, חולים וחולות שהוצאו ממיטת חוליים. הוצעדו תחת מכות ואיומים ע"י הז'נדרמים הרומנים. כל מי שלא יכול היה לעמוד בקצב וכשל, נלקח הצידה נורה ונזרק לתעלות הדרכים. חלק הובאו לעיר המחוז - לסטרוז'ניץ, חלק הובלו ישירות לבסרביה לכוון הדנייסטר.כל זאת הייתה רק ההתחלה של דרך הייסורים שסופה השמדת רוב יהודי המחוז בדרך הייסורים המתוארת עד כאן ולאחר מכן במחנות טרנסניסטריה האיומים.

לאחר שבועיים שהוחזקנו עצורים, הגברים בפנימייה, הנשים והילדים בביה"ס העממי, הוקם הגטו בחלק הדרום מערבי של העיר שכלל את רחובות Tempelgasse, Bahnhoffstrasse, וכל הרחובות הסמוכים להם ול- Neueweltgasse. כל היהודים העצורים בפנימייה ובביה"ס נדחסו לתוך המרחב הזה שהוקצה למטרת גטו מבלי כל התחשבות בצפיפות ואי הנוחיות.

מיד עם ההעברה לגטו הופעלו כל הגזירות הנאציונל סוציאליסטיות: הגבלת היציאה מהגטו לשעות קבועות בהן ניתן היה לקנות מצרכים אצל איכרים, ענידת טלאי מגן דוד צהוב ועוד. באופן חד פעמי נתנו ליהודים רשות לבקר את בתיהם הקודמים זאת לכאורה, להביא את חפציהם, כל הבתים היו חרבים שדודים וריקים, הכול נשדד ונבזז, כולם שבו לגטו בחוסר כל, עולמם חרב עליהם. נותרו חסרי כל מבחינה חומרית וגם מבחינה זכויות אזרחיות סוציאליות, לא זכות אזרחית והגנה משפטית. כל דאלים גבר כל פרחך ופורע עשו בהם כרצונם. אף אחד לא התעניין בגורלם של יושבי הגטו היהודיים. כל אחד חי כפי יכולתו. לא הייתה התארגנות קהילתית שיכולה הייתה לתת הדרכה הכוונה או עזרה הדדית. האנשים נהפכו תוך שבועיים מאנשים מבוססים גאים ושמחים למסכנים מורעבים ומפוחדים אשר לא ידעו, מה צופן להם המחרת. חייהם היו נטולי כל ערך. כל חייל וכל נבל יכול ליטול חיים מבלי שיידרש לעמוד לדין ומבלי שייענש. מדי יום היו תופסים קבוצות גברים לעבודות כפייה. הם הועסקו בהריסת הבתים שפוצצו ונשרפו כתוצאה ממקוש הבתים ע"י הרוסים בנסיגתם. העבודה הייתה קשה ומפרכת, ללא כל תמורה, או מזון ראוי. האנשים היו מתעלפים מרעב ומאפיסת כוחות. ולא היה עוזר ומושיע .

זמן קצר לאחר הקמת הגטו החלה ההגליה של יהודי העיר ואלה שהובאו אליה מעיירות וכפרי הסביבה לטרנסניסטריה. המשלוחים אורגנו על פי סדר אלפביתי. כל יום יצא משלוח רגלי ללא כל התחשבות במצבם הגופני והנפשי. הם היו תשושים וחולים חסרי כל וללא צידה לדרך. רק למעטים מהם היה איזה תרמיל ובו כמה סמרטוטים אותם החליפו בדרך ייסוריהם בעד ככר לחם, מים או מזון אחר. לאחר שנשלחו כל אלה ששמותיהם התחילו באותיות א- עד- פ הופסקה ההגליה באופן זמני. גורלי וגורל משפחתי היה להיות בין אותם הראשונים לצאת לגלות.

תלאות, סבל והעינויים היו מנת חלקן של הקבוצות הראשונות בצעדן בדרכי בסרביה כשהן מובלות בכוח ע"י ז'נדרמים לכוון הדנייסטר בימי חודש אוגוסט הלוהטים. הם צעדו ללא מזון, ללא מים וללא עזרה רפואית. כל מי שכשל ולא יכול היה להמשיך נורה בצידי הדרך והושלך אל תעלות הניקוז!

בהגיעם אל שפת הנהר העמוק והרחב הוכרחו, חלקם, בכוח ובדחיפות, להיכנס אל המים העמוקים והוטבעו. את הנותרים רצו הרומנים להעביר לגדה המזרחית אל תוך שטח אוקראינה אך הצבא הגרמני לא התיר להם זאת. לכן, בלית ברירה, הוחזרו הגולים על ידי הרומנים שוביהם אל תוך בסרביה, שם הקימו עבורם גטאות זמניים בעיירות בהן חיו קודם לכן קהילות יהודיות שרובן נרצחו לא מזמן. העיירות שיועדו לכך הן, סקוראן, מרקולשטי, יידיניץ ברשאד ועוד. ליידניץ נדחסו למעלה מ-12,000 יהודים. רובם מסטרוז'ניץ וסביבתה, אל תוך מרחב שקודם חיו בו כ-3000 נפש. הצפיפות הייתה איומה. הרעב הפיל חללים אין ספור. העצורים אכלו "מקוּך" אלה שאריות של חמניות שנהפכו לגושים יצוקים לאחר הפקת השמן. ה"מקוך" שימש באופן רגיל כחומר דלק - כתחליף לעצים החסרים בבסרביה. גם כמויות של אפונה גדולות שנותרו במיכלי האחסנה והושחתו למאכל ע"י הרוסים לפני נסיגתם שמשו מזון למגורשים ברעבונם הגדול. הדברים גרמו להתפרצות דיזנטריה חזקה ולמחלות מעיים קשות.

את שארית אנשי סטרוז'ניץ אשר נותרו לאחר הגירוש הראשוני של האנשים ששמותיהם מתחילים ב- A-F גירשו סופית בתחילת חודש אוקטובר. הגירוש התרחש ביום האחרון של חג הסוכות, הושענה רבה תש"ב. ההודעה של הגירוש בוצעה באמצעות שוטר המצויד בתוף שחלף ברחובותיו וסמטאותיו של הגטו. לאחר שנעמד במקומות שונים והקיש כמה פעמים בתוף, הקריא את תוכן הצו בזו הלשון: "מחר עד השעה 12:00בצהרים חייבת כל האוכלוסייה היהודית להתייצב כאיש אחד בתחנת הרכבת של העיר הנמצאת בקרבת הגטו. זאת, למטרת גרוש והגליה. מותר למגורשים לקחת עמם אך ורק דברים אישיים שניתן לשאתם ביד. כל יהודי שימצא בעיר לאחר השעה היעודה יירה במקום ללא כל היסוס!!" נאסר באופן מוחלט להוביל מיטלטלין בעגלות.

סיכום

בסוף 1930 היו 15397 יהודים בעיר בספטמבר 1941 היו 4312 יהודים בעיר במאי 1942 נשארו רק 60 יהודים בעיר בסוף המלחמה סה"כ היהודים שלא פונו היה 26

רשימת מקורות

  • עדותו של משה ברונווסר ז"ל ל"יד ושם" – יליד סטרוז'ניץ, חברי –שנכתב ביולי 1959.
  • תולדות יהודי בוקובינה – מאת ד"ר גולד.
  • בכפור הלוהט – מאת אביגדור שחן.
  • תולדות שואת רומניה – מאת ז'אן אנצ'ל.

קישורים חיצוניים (מקורות)