הראי"ה קוק

מתוך ויקיגניה, המיזם הגנאלוגי העברי
(הופנה מהדף ראי"ה קוק)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הידוע בכינוייו הראי"ה והרב קוק ולעתים הרא"ה) היה מגדולי הרבנים בדורות האחרונים שכיהן ברבנות בליטא ולטביה ובארץ ישראל ביפו ובירושלים. הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל והיה הרב הראשי האשכנזי הראשון לארץ ישראל וייסד את ישיבת "מרכז הרב". היה בקי ומעמיק בכל הספרות היהודית הדתית וגם בלימודים כללים כולל מדעים ואמנות. התפרסם מאוד באהבתו לכל יהודי. תמך בתנועה הציונית וראה בה את תחילת הגאולה ושיבת עם ישראל לארצו, אם כי דרש ממנה לנהל את חיי היישוב היהודי לפי המסורת היהודית. כנגד תמיכתו בציונות ומשנתו המחשבתית יצאו בחריפות רבני היישוב הישן והמיעוט הקיצוני יותר מהם אף ביזה את הרב קוק וראה בו כופר ורשע, אך רובם המכריע של רבני היהדות החרדית חלק לראי"ה כבוד רב וראו בו את אחד מגדולי הדור למרות המחלוקת החריפה.

הן מצד אביו והן מצד אמו היה צאצא למתנגדים ולחסידים. אמו עצמה הייתה ממשפחה חסידית ואביו ממשפחה של מתנגדים, אך כבר לא מדובר בהתנגדות לחסידות כמו בימי הגאון מוילנה

תוכן עניינים

שורשיו ותולדות חייו

הרב קוק נולד בט"ז באלול תרכ"ה בעיירה גרייבה בלטביה הסמוכה לעיר דווינסק כשהנהר דווינה מבדיל ביניהן, לרב שלמה זלמן הכהן קוק ולמרת פרל זלאטע לבין פלמן. מצד אביו היה בעיקר צאצא של מתנגדים אך גם היה צאצא בן אחר בן לרב יצחק כ"ץ שהצטרף בשלב מסוים לחסידות כשהייתה בחיתוליה, ואמו התעלפה כששמעה על כך. מצד אמו היה נכד לרב רפאל פלמן שהיה חסיד נאמן של האדמו"ר השלישי של חסידות חב"ד, ר' מנחם מנדל שניאורסון (ה"צמח צדק" ששם הרבי האחרון הוא על שמו)[1] כשאביו או סבו היה רבי אברהם פלמן, שהתפרסם בזמנו כראב"ד סביז והיה משומעי לקחו של הרב אליהו קרמר מוילנה (הגר"א)[2] והשאיר אחריו חמישה כרכים של כתבי קבלה. מצד סבתו ואם אביו מרת פרידה-בתיה לבית יפה היה צאצא של הרב מרדכי יפה בעל ה"לבושים"[3] כשהיא הייתה בתו של הרב דב יפה שהיה מעשרת התלמידים הראשונים של ישיבת וולוז'ין שהקים הרב חיים איצקוביץ מוולוז'ין[4], והתפרסם כרבה של אוטיאן, והוא היה בן אחר בן של בעל ה"לבושים". בנו של הרב דב יפה ואח סבתו של הראי"ה היה גם הוא היה רב מפורסם, הרב מרדכי גימפל יפה, רבה של רוז'ינוי, שעלה לארץ והתיישב ביהוד[5]. שם המשפחה המקורי היה כ"ץ ואבי אביו, הרב נחום, שינה לקוק כדי להתחמק מגיוס לצבא הצר.

למד כילד מפי מלמדים בגרייבה ומאביו ובגיל בר מצווה למד במשך כשנתיים בבית המדרש בלוצין אצל הרב אליעזר דון יחיא[6] שהיה רבה של העיירה והרב יעקב רבינוביץ שהיה בן הרב מרדכי גימפל-יפה. לאחר מכן חזר ללמוד בעיירה ובגיל 17 למד כשנה בבית המדרש בסמורגון אצל רבה של העיירה הרב נח חיים אברהם שפירא[7] וחתניו הרב תנחום גרשון ביליצקי והרב מנשה יוסף גינצבורג. כמו כן מגיל 14 בא לפני הרב ראובן הלוי לווין מאז שהגיע בתרל"ט לכהן כרבה של דווינסק והוא נהנה לדבר עם הנער אברהם יצחק הכהן קוק בדברי תורה ואמר שיש לו שכל התורה יותר מתלמידי חכמים זקנים[8] ר' ראובן היה משני רבותיו המובהקים לצד הרב נפתלי צבי יהודה ברלין ('הנצי"ב מוולוז'ין')[9]. הרב אברהם דוד רבינוביץ-תאומים (האדר"ת), כשהיה רבה של פוניבז', לקחו באותו זמן כשידוך לבתו אלטה-בת שבע[10].

בערב חנוכה תרמ"ה הגיע לישיבת וולוז'ין כשהנצי"ב היה רבו המובהק אך קיבל תורה גם מהרב חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק אף שלא נכנס לשיעוריו כשר' חיים שיתפו בהכנת שיעוריו והעילוי אברהם יצחק הוסיף לגאון המפורסם מקורות נוספים לשיעור[11]. שם כונה (במקור ביידיש) "העילוי מגריבה"/"הגריבאי" או "העילוי מדווינסק"/"הדווינסקאי" או "העילוי מפוניבז'"/"הפוניבז'אי" כי חותנו לעתיד היה אז ראב"ד פוניבז'. בוולוז'ין למד כמתוכנן עד סוף זמן חורף תרמ"ו ובניסן נשא לאישה את בת האדר"ת ולמד על שולחן חותנו.

בי"ז בטבת תרמ"ח נולדה ביתו הבכורה מרת פרידה-חנה ובהמשך אותה שנה נבחר לרבנות העיירה זיימל בליטא. באותה תקופה הכיר את הרב שלמה אלישוב[12] שהיה גדול המקובלים האשכנזיים בדורו והיה תלמיד-חבר שלו בקבלה. לאחר כשנה נפטרה רעייתו כשבתו הייתה כבת שנה וחצי. בזיווג שני נשא בתר"ן לאישה את מרת רייזה רבקה בת אחיו התאום של האדר"ת, הרב צבי יהודה. ממנה נולד לו בי"ד בניסן תרנ"א הרב צבי יהודה (הרצי"ה)[13]. באותה שנה הוציא לאור גם את חיבורו הראשון "חבש פאר" שבו דברי הלכה ואגדה על מקום ההנחה הנכון של תפילין של ראש. בתרנ"ה נבחר לכהן כראב"ד העיירה בויסק בלטביה. מתרס"א החל לפרסם מאמרי הגות בביטאון הרבני "הפלס". בתרנ"ט נולדה בתו השנייה בתיה-מרים שנישאה להרב שלום נתן רענן (הירשוביץ) שהיה מגדולי תלמידי הרב ב"מרכז הרב" ובהמשך ר"מ ומנהל הישיבה. בשנים אלו עסק בכתיבת חיבוריו 'עין אי"ה' (על אגדות הש"ס המקובצות ב"עין יעקב" כשהספיק רק על מסכתות ברכות ושבת ומדובר בגרסה ראשונה כשכתב בהמשך בארץ גרסה שנייה), "מדבר שור" (דרשות שנשא בתקופה זו), ו"לנבוכי הדור" (חיבור הגותי על התמודדות היהדות עם זרמי מחשבה מודרניים). הוא קיבל הצעות לכהן פאר ברבנות קובנה וסלונים, כמגיד מישרים בווילנה וכמנהל רוחני בישיבת טלז, אך העדיף את הצעת קהילת הפרושים ביפו בגלל שאיפתו העזה לעלות לארץ ובכ"ח באייר תרס"ד עלה לארץ ישראל לכהן כראב"ד יפו והמושבות על כסאו של הרב נפתלי הירץ הלוי וידנבוים[14].[15]

שם חיבר חלק נכבד מכתביו המחשבתיים ובהם "שמונה קבצים" ששמשו לחיבור כמה וכמה ספרים מתורתו: "אורות", "אורות הקודש", 'עולת ראי"ה', ערפילי טוהר שהוא הוצאה לאור ביוזמת הרב קוק של הקובץ השני משמונה קבצים כפי שהוא, ועוד. כמו כן, כתב בעיפו את הגרסה השנייה של 'עין אי"ה'. בתענית אסתר תרס"ז נולדה בתו הצעירה אסתר יעל, ובאותו זמן התארסה בתו הגדולה פרידה חנה עם דודה בן האדר"ת, הרב ישראל שמעון רבינוביץ'-תאומיםשהיה ממייסדי העיר בת-ים. באותה תקופה תמך באופן מסויג בבית ספר "תחכמוני" ששילב בין לימודי קודש ("לחינוך האדם להיות ישר וטוב") ולימודי חול ("למלחמת החיים"), בשל התפיסה שיש לקדש את החומר במיוחד בארץ ישראל, דבר שעורר התנגדות מצד חלקם של רבני ירושלים. במקביל תמך גם ב"תלמוד תורה שערי תורה". הוא יצר קשרים עם מנהיגי הפועלים ותמך בהתיישבות החקלאית. במסגרת זאת תמך בהיתרים על פי ההלכה לצורך קיום ההתיישבות, כגון בפולמוס השמיטה ובהיתר המכירה, שרבנים בולטים תמכו בו גם לפניו. הוא ביסס היתר זה מבחינה הלכתית בספר שבת הארץ. כמו כן התיר את השימוש בפסח בשמן שומשומין שנכבש בכבישה קרה ללא מגע מים, אף שהשומשומין הם ממשפחת הקטניות שאסורה בפסח באכילה לאשכנזים. ביפו הקים ישיבה גבוהה שהייתה קטנה ומנתה פחות משני מניינים, ביניהם היה הרב יהושע קניאל, רבה של חיפה. הישיבה שכנה בקומה העליונה של תלמוד תורה "שערי תורה" בבית המדרש "ברכות"[16], כאשר בחציו השני של היום עבדו והשתכרו התלמידים בבית המלאכה "שערי תורה" שנוסד בצמוד לישיבה. למעשה היה זה מבנה של שני אגפים שבאגף שבקומה השנייה שכנה דירתו, ובאגף השני היה מקום לימודו וישיבת בית דינו. שם הייתה הישיבה. הבית שבו התגורר הרב, שוכן ברחוב אחווה 21 בשכונת נווה צדק הכלולה בתל אביב-יפו דהיום.

בתרע"ד יצא הרב קוק, כרבם של המושבות, בראש משלחת רבנים רחבה מרחבי הארץ למסע המושבות הראשון. המסע נמשך כחודש. במסע זה ניסה הרב קוק לחזק את הקשר בין החלוצים לתורה ומצוות. בין הרבנים היו גם נציגי היישוב הישן הלא ציוניים, הרב יוסף חיים זוננפלד[17], ממנהיגי המתנגדים לציונות, והרב בן ציון ידלר-גולדברג, "המגיד הירושלמי" של אותן שנים[18]. בהמשך שנת תרע"ד יצא לכנס העולמי של "אגודת ישראל" בשווייץ בשל רצונו לקרבם למפעל הציוני, ולאחר חודש נאלץ להישאר בסנט-גלן בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. שם פעל פעילות ציבורית כדי לסייע ליישוב שבארץ. בשנת תרע"ו הציעה לו קהילת "מחזיקי הדת" שבלונדון לשמש כרבה, והוא ניאות בתנאי שיחזור ליפו בהזדמנות הראשונה שיוכל. בהיותו בלונדון הקים מספר ישיבות. השפיע על הממשלה הבריטית שלא תסגיר לרוסיה יהודים רוסיים שהיגרו ממנה, וניהל מאבק עם אנגלים בני דת משה, שטענו כנגד התנועה הציונית, וניסו להשפיע על הממשל הבריטי להימנע מהצהרת בלפור. בעקבות גילוי דעת של הרב קוק בבתי הכנסת, נשלחו תזכירים רבים לחוגי השלטון מהקהילות היהודיות, שבהם הודגש כי דת ישראל קשורה בלאומיות הישראלית ובארץ ישראל. גילוי דעת זה חזק את עמדתם של מצדדי פרסום ההצהרה. בשעת הוויכוחים על ההצהרה בפרלמנט הבריטי, העלו אחדים מהצירים את הסתייגות היהודים המתבוללים, שטענו שההצהרה מנוגדת לרוח הדת היהודית. בתשובה לכך קם הציר קיילי וענה: "על מי יש לנו לסמוך בנוגע לצד הדתי, על הלורד מונטגיו שאוכל איתנו חזיר, או על הרב של "מחזיקי הדת" הרב קוק?!" בלונדון חיבר את "ראש מילין" על סודות האותיות, התגין, התנועות, הניקוד והטעמים. בספר יש סגולה לזיכוי ממשפט עם השלטונות, לרפואה, ללידה קלה, ולהצלחה.

באלול תרע"ט חזר לארץ בגלל הזמנת קהילת האשכנזים בירושלים לכהן כרבם כשהיוזם הראשון הי הרב צבי פסח פרנק[19] ובג' אלול עלה לירושלים, אך עדיין התלבט אם לקבל עליו את המינוי בגלל החרדים הקיצוניים ובטבת תר"ף הסכים לקבל עליו בסופו של דבר את המשרה הרמה כיורשו של הרב שמואל סלנט. מיעוט מהעדה האשכנזית לא הסכים לקבל את המינוי כי ראה בדרכו של הרב קוק לא מספיק שמרנית לירושלים והקים את "העדה החרדית" כשהרב זוננפלד מונה לרבה הראשון (=גאב"ד "העדה החרדית" כשישנו גם תפקיד של ראב"ד "העדה החרדית"). סמוך להתמנותו לרבה של ירושלים נהרגה בתו הצעירה אסתר-יעל בעת שנפלה במדרגות הבית הזמני בו התגוררו ברחוב הנביאים, סמוך לכיכר הדווידקה כשמבית זה נותר קיר. בית הרב הקבוע ברחוב יפו והיום ברחוב הרב קוק 9 הושלם בתרפ"ג. בבחירות לאספת הנבחרים הראשונה שהתקיימה בתר"ף, התנגד נחרצות למתן זכות בחירה לנשים לבחור ולהיבחר ובכך תמך בעמדת החרדים, זאת בניגוד לדעת חברי המזרחי. בתרפ"א הוביל את הקמת הרבנות הראשית לארץ ישראל כשהוא מכהן כרב הראשי האשכנזי לארץ ישראל והרב יעקב מאיר, מכהן לצדו כראשל"צ והרב הראשי הספרדי לארץ ישראל.

מתקופה זו ועד למותו מיעט בכתיבת דברי מחשבה ועסק בכתיבת "הלכה ברורה" על הש"ס, ובפעילות בשדה הציבורי. אף שהראי"ה חיבב את תנועת המזרחי‏‏, וראה באנשיה שותפים לדרכו, הוא חלק לעתים על דרכה. על פי השקפתו, תנועת המזרחי הייתה פשרנית מדי, שכן היא לא החמירה מספיק בענייני הלכה-הנהגה, והתבטלה בפני ההסתדרות הכללית. במיוחד חרתה לו הקביעה של אנשי ההסתדרות הציונית כי "הציוניות דבר אין לה עם הדת", והוא ניסה לדרבן מספר פעמים את אנשי תנועת המזרחי למחות כנגדה ולהתנער ממנה.‏‏ בתרע"ח, כשהיה עוד בלונדון, ביקש לייסד הסתדרות בשם "דגל ירושלים, שתאגד בתוכה את כל היהודים שומרי התורה אשר אוהדים את המפעל הציוני. רצונו היה שתנועה זו תבטא "כי שייכותו של עם ישראל לארצו נובעת מהמקור האלוהי", ושאל תנועה זו יוכלו להתכנס גם אנשי תנועת אגודת ישראל וגם אנשי המזרחי, ובמקביל לשמור על השתייכותם הקודמת. בעזרת תלמידיו הקרובים - הרב יעקב משה חרל"פ, הרב דוד הכהן ובנו הרב צבי יהודה קוק, הוקמו סניפים בארץ ישראל, שווייץ, הולנד, אנגליה וארה"ב. התנועה לא הצליחה להתרומם ונעלמה מהר מאוד מהנוף הפוליטי הציוני. התנועה התבססה בעיקר על אישיותו הכריזמטית של הרב קוק, כך שלמען הצלחתה היה על הרב קוק להישאר במערב אירופה. רצונו של הרב קוק לחזור ולפעול בארץ ישראל, חוסר יכולת או רצון להתמודד עם מיסודה של תנועה פוליטית, התנגדות המפלגות הדתיות האחרות, וגם עצירת פעילותה למען לא תפגע בתנועת המזרחי‏‏ היו בעוכרי התנועה החדשה שלא קמה בסופו של דבר.

בתרפ"ד הקים רשמית את ישיבת "מרכז הרב" שהתבססה על עילויים מישיבות אירופה שהומלצו לו ע"י ראשי הישיבות, ובשיאה בזמן הרב קוק הגיעה לשבעים-שמונים תלמידים והתבססה בעיקר על עילויים מובחרים מישיבות חו"ל וירושלים. אמנם תחילתה המעשית של הישיבה הייתה בלימוד בחברותא של שני בחורים בסיוון תרפ"ג. בזכרונותיו של הרב דוד אריה יהודה לייב כהן ("הרב הנזיר") שהיה מגדולי תלמידי הראי"ה ומרבני הישיבה[20], משנת תרפ"ג ישנה עדות מרגשת על הניצנים הראשונים של כינון הישיבה: "בקיץ שעבר ואני יושב בבית המדרש סגור ומסוגר, עטוף בטלית ותפילין ושוקד על תלמודי בקול ניגון ערב והנה דופקים בדלת, ואפתח דלתות בית המדרש, והנה שני צעירים לקראתי, ואשאלם, מה אתם רוצים? ללמוד - היתה התשובה. אז אמרתי למזכיר הישיבה ומייסדה, הרב יצחק לוי, הנה הזדמנות ראשונה לפתיחת הישיבה ויסודה, ויעדתיו לפנות מיד בזה אל הרב... כך הונח היסוד הראשון ונפתחה הישיבה". שני הבחורים האלו היו הרבנים שבתי שמואלי, לימים מזכיר הישיבה ומבעלי התפילה שבה, ואריה בוריאנסקי.. חידושיה העיקרים היו השפה העברית שהייתה מדוברת בה, ולימודי הגות ומחשבה שנוספו בה. מטרתה הייתה "שינהרו אליה טובי הבחורים מכל העולם, המצוינים בכשרון ושאר רוח... להחזיר עטרה ליושנה ולהשתלם בתורת ארץ ישראל ובתחיית הקודש על אדמת הקודש". את ניסוח תוכנית הלימודים של הישיבה הטיל על תלמידו "הרב הנזיר" שהיה אביו של הרב שאר יישוב הכהן המכהן כרבה האשכנזי הראשי של חיפה). בתוכנית הלימודים היו בנוסף ללימודים הישיבתיים המקובלים, לימודי תנ"ך, פילוסופיה, היסטוריה ולימודי מדעים (בוטניקה וביולוגיה). גדול תלמידיו הרב יעקב משה חרל"פ שימש כראש הישיבה בפועל, עד לפטירתו בתשי"ב. הישיבה נוהלה על ידי הרב קוק באופן אבהי. לעתים דאג הרב קוק לתלמידיו מבחינה חומרית בסיועה של אשתו, שלקחה על עצמה את הטיפול בחורים שבגרבי תלמידיו. הרב קוק עודד את בוגרי הישיבה לשמש כרבנים, כמורים וכאנשי ציבור, ואכן רבים מהם שימשו כרבנים בארץ ישראל ובחו"ל. המנהל הרוחני של הישיבה היה הרב יצחק אריאלי[21]

בכ' בכסלו תרפ"ד ערך מסע מושבות מצומצם עם גדול תלמידיו הרב יעקב משה חרל"פ[22] והרב שלמה אהרונסון, רבה הראשי האשכנזי של ת"א[23]. הם ביקרו בצפת ונפגשו עם הרב שלמה אליעזר אלפנדרי ("הסבא קדישא"), מגדולי חכמי יהדות המזרח שהיה אז בן למעלה ממאה שנים, שקיבלם בכבוד גדול ושלח להם בי"ט בכסלו מכתב ברכה לקראת ביקור זה[24].

בהמשך שנת תרפ"ד יצא לארצות הברית בראש משלחת רבנים שבה השתתפו הרב אברהם דוב כהנא שפירא, רבה של קובנה[25], והרב משה מרדכי אפשטיין[26], ראש ישיבת "כנסת ישראל" בסלובודקה (הייתה מפורסמת כ"ישיבת סלבודקה" שבתרפ"ה עלתה לארץ לחברון ולאחר פרעות תרפ"ט עברה לירושלים ושמה הרשמי היהמאז "כנסת ישראל - חברון" ומפורסמת כישיבת חברון) ורב העיירה, במטרה לערוך מגבית למוסדות התורה בירושלים ובליטא. הרב קוק התקבל כמובן בכבוד רב, ובין היתר קיבל אזרחות כבוד של העיר ניו יורק.

בתרפ"ז ערך מסע מושבות מצומצם נוסף עם הרב אבא יעקב הכהן בורוכוב שהתפרסם כרבה של וולקוביסק וכמחבר "חבל יעקב" והיה מהרבנים הראשונים שהצטרפו לתנועת המזרחי[27], והרב מאיר בר אילן[28]. הספיק לערוך עוד שלושה מסעות כאלו.

ייסד את מכון "הלכה ברורה", העוסק בכתיבת וחיבור הפסיקה ההלכתית של התלמוד, עבודה שעסק בה ללא לאות, ושראה בה בנין התורה לדורות. בתרצ"ב ייסד בשכונת הבוכרים בירושלים את "מכון הארי פישל לדרישת התלמוד" למחקר מדעי של היהדות ובמיוחד תורה שבעל פה, והעמיד בראשו את הרב שאול ליברמן שנחשב לאחד מגדולי חוקרי התלמוד וספרות התורה שבעל פה וכמנהל ואחראי על הוצאת פרסומי המכון לאור בחר באחיו הרב דב בר[29], וכחברי המכון בחר עשרה מתלמידיו המובחרים בעיקר ממרכז הרב אך גם את הרב בנימין צבי יהודה רבינוביץ-תאומים שהיה מתלמידיו באופן פרטי[30].

כאיש ציבור הגיב למעשיהם והחלטותיהם של הבריטים, ונודע בעמידתו האיתנה מול ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל, כמו למשל בשאלת זכותו של עם ישראל על הכותל המערבי. כאשר באה אליו משלחת של ראשי המוסדות הציוניים כדי לשכנעו לוותר על הבעלות על הכותל ולהסתפק בזכות להתפלל במקום, אמר: "חלילה לנו! עם ישראל לא ייפה את כוחנו לוותר בשמו על הכותל המערבי!... אם חס ושלום נוותר על הכותל גם הקב"ה לא ירצה להחזירו לנו".‏ במאורעות תרפ"ט, טילפן בשבת לממלא מקום הנציב העליון, הארי לוק, וכאשר הלה הציב עמדה מהססת בקשר לדיכוי הפורעים, הורה לו לירות ברוצחים בשם המצפון האנושי. ובעקבות פרעות תר"ץ, אמר בוועדת החקירה הבריטית: "מלך אנגלי תרגם פעם את התהילים שלנו לאנגלית, ותחת שלטון אנגלי שרפו פורעים ספרי תהילים במקום הקדוש לנו ביותר".

לאחר ששלושה מהרוויזיוניסטים, אב"א אחימאיר, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט הואשמו ברצח ארלוזורוב ואף הורשעו בתחילה בעדויות שקר וראיות מפוברקות כשסטבסקי נידון למוות, עמד בעוז על חפותם ועל כך הותקף קשה ביותר בעיתוני אנשי השמאל ובמודעות מטעמם. הרוצחים האמתיים היו הערבים עיסא דרוויש ועבד אל מגיד שהיו כמה וכמה ראיות שקשרו אותם למעשה כולל האקדח שישמש לרצח וקליעים תואמים לאלו שנורו בחיים ארלוזורוב הי"ד שנמצאו אצל אחד מהשניים, תאורה את הרוצחים של סימה אחד מהרוצחים התאים לערבים הנ"ל כולל שאחד מהם הלך כמו ברווז, אמנם במשפט העידה כביכול שמזהה את סטבסקי ורוזנבלט כשני הרוצחים (אחימאיר זוכה בינתיים משותפות ברצח) אך מקום הרצח בחוף הים היהחשוך מדי מכדי לזהות. יש לציין שרוזנבלט נצפה כשעה לפני זמן הרצח בירושלים כשזמן הנסיעה אז בין ירושלים לת"א ארך כ-3 שעות. בסופו של דבר זוכו השניים, אך שני הערבים לא הורשעו במקומם. דרוויש הודה במעשה לאחר מלחמת ששת הימים למרות שלא היה לו כל אינטרס להודות ברצח. הרצי"ה סיפר שהתעקשותו הרבה של אביו בחפותם של השניים הייתה גם בגלל ששופט אנגלי הודה לפניו שהייתה הוראה מגבוהה להרשיע את הרוויזיוניסטים. אך כאמור בסופו של דבר כל השלושה זוכו, אך הרוצחים האמתיים לא הועמדו לדין.

מספר חודשים לאחר שניתן פסק הדין המזכה את סטבסקי, בעת שהרב קוק חזר לירושלים מטקס שבו קיבל אזרחות כבוד של העיר תל אביב חש הרב קוק כאבים בבטנו, ומחלת הסרטן החלה לתת בו את אותותיה. הרב קוק נפטר בג' באלול תרצ"ה, 16 שנים מעת לעת מעלותו ירושלימה, ונקבר בהר הזיתים.

יצירתו והגותו

אף שמבחינה הלכתית נחשב לשמרן, מבחינה מחשבתית הוא נחשב להוגה דעות מקורי והוא ינק את השקפותיו מספרות ישראל לדורותיה ומעולם המחשבה הכללי, ומיזג את התנ"ך, התלמוד, מחשבת ישראל והקבלה (במיוחד של האר"י[31] והרמח"ל[32]), עם התפיסות החדשניות של העולם הפילוסופי והמדעי של תקופתו, לכלל תורה רוחנית אחת. במידה מסוימת הלך לאור שיטתו ותורתו של המהר"ל מפראג[33], שממנו ידע לצטט פרקים שלמים בעל פה.

לימים סיפר עליו הרב שלמה זלמן אוירבך[34] שהרב ידע לצטט בעל פה את כל ספר הזוהר[35] ונאמר עליו שלמד כל יום שישים דפי גמרא ופעם לחודש את כל התנ"ך.

רבים ממי שפגשו בו מתארים אישיות קורנת ואצילית. תלמידו הרב יעקב משה חרל"פ תיאר את פגישתו הראשונה:

"הימים לפני חג שבועות תרס"ד ירדתי ליפו כמצוות הרופאים עלי, כדי לטבול בים. בשבועות שחל ביום השישי, התפללתי בבית הכנסת "שערי תורה", בן כ"א שנים הייתי אז, והנה שמעתי כיצד הרב אומר "אקדמות]" לפני הקהל ברטט ובבכיה, ונזדעזעתי עד יסוד נפשי. מאותה שעה ואילך דבקתי ברב באהבה עזה, והייתי לתלמידו וחסידו לעולם"
-- אפרים צורף, חיי הרב קוק, ירושלים תש"ז, עמ' 119

תלמיד אחר, הרב דוד יהודה אריה לייב כהן, "הרב הנזיר", שלימים ערך את ספרי "אורות הקודש", מתאר גם הוא את מפגשו הראשון עם הרב:

"אחרי טבילה במימי נהר הריין, מצויד ב"שערי קדושה", מלא ספק וחכיון, עשיתי את דרכי להרב. בערב ראש חודש אלול באתי אליו. מצאתיו עסוק בהלכה עם בנו. נסבה שיחה על חכמה יונית וספרותה, שלא סיפקה עוד נפש היודעה ממקורותיה הראשונים. נשארתי ללון אצלם. על משכבי לא שכב לבי, גורל חיי היו על כפות המאזניים. והנה בוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפילת עקדת יצחק
-- מבוא לאורות הקודש

לקראת יום הולדתו השבעים תכננו ידידיו ומעריציו לחגוג את יובל השבעים, אך הוא פנה אליהם מעל דפי העיתונות ואמר שתהיה לו קורת רוח אם לא יעשו עניין מיום זה.[36] ביום מותו ביקש מתלמידיו שלא יכתבו עליו שום תארים נוספים מלבד התואר "הרב", וכך היה.[37]

יחסו לציונות ולמודרנה

בהתייחס לאמירתו המפורסמת של החת"ם סופר ביחס למודרנה "חדש אסור מן התורה", טבע הרב קוק את הביטוי "הישן יתחדש, והחדש יתקדש"[38]. כך למשל בניגוד לאחרים, לא ראה כל בעיה בקבלת תורת האבולוציה, ואף הכריז שהיא עולה בקנה אחד עם מושגים קדומים המופיעים בתורת הקבלה, אמנם כמובן שלא קיבל את הצורה הדארוויניסטית שלה המתבססת על כך שהעולם נוצר מאליו. רוב כתביו לא נכתבו באופן מאורגן ושיטתי, אלא בכתיבה ספונטנית ושוטפת. בנו הרב צבי יהודה ותלמידו הרב הנזיר סידרו פסקאות מכתביו בספרים לפי נושאים.

הרב קוק היה למעשה האידאולוג הדתי והתאולוג של הציונות, שראה בה פעמי משיח ותחילת הגאולה, ועודד את מפעליה. לאחר מותו של בנימין זאב הרצל נשא הרב קוק הספד בשם "המספד בירושלים"[39], בהספד זה, שבו שמו של הרצל אינו נזכר, הוא עוסק במשיח בן יוסף. כשסמוך למותו שאלוהו מדוע הוא מתעקש להיות ציוני, השיב שגם הקב"ה ציוני, כפי שכתוב "כי בחר ה' בציון, איוה למושב לו" (תהילים קל"ב).

אף שחרד מנטייתם של צעירי הציונות לחילוניות ולעזיבת הדת, ביטא אהבה רבה כלפיהם. בספריו אף ציין שיש יתרונות לציבור החילוני על פני הציבור הדתי ביחסם אל כלל ישראל. הוא סבר כי

הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל ענייני כלל ישראל לארץ ישראל ולתחיית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלמי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל ובנין האומה והארץ. אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ה' ושומרי תורה ומצוות, אף על פי שההרגשה העצמית וההתעוררות של כח פעולה בענייני כלל ישראל עדיין אמיצות אצלם, כמו מה שהם אצל אלה שרוח עוועים אשר בתוכם מעכר את לבם עד כדי להתקשר בדעות זרות ובמעשים המטמאים את הגוף ומונעים את הרוח מלהיתקן, וממילא סובלת גם הנפש מפגמיהם.
-- אורות, אורות התחיה, פסקה מג

בתקופות שונות של חייו, יזם מספר מסעות של רבנים למושבות ולקיבוצים בעמק יזרעאל, בגליל ובשפלת החוף, וצירף אליהם רבנים מהיישוב הישן שהתנגדו לציונות, כדי לגשר על הפערים ולהדק את הקשר עם החלוצים, הן במטרה להקשיב להלך רוחם ולשמוע על מצבם, והן במטרה לחזקם מורלית ורוחנית ולהשפיע עליהם יהדות.

בעקבות השתדלות תלמידו, הרב משה צבי נריה[40], ניאות הרב קוק לתמוך ולעודד את תנועת הנוער הדתי לאומי בני עקיבא, ונחשב כמורה דרכה הרוחני. הוא כתב אגרות לכינוסיה השונים של התנועה ואף אירח מפגשי מדריכים בביתו.

היחס לטבע ולעולם

עניין מרכזי בהגותו הוא היחס החיובי כלפי הטבע והעולם. הוא סבר כי יש לאהוב את היופי של הטבע ולהכיר בחידושי המדע ובתהפוכות ההיסטוריה, כחלק ממכלול הבריאה. מאחורי כל הפרטים במציאות עומד כוח מאחד, שהוא האלוהות. גם "אהבת ישראל" נובעת מתוך אמונה שעם ישראל חשוב לאנושות ולעולם כולו. הוא קרא ל"אהבת כל המעשים"[41]:

   
הראי"ה קוק
אַהֲבַת כָּל הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם - הִיא קוֹדֶמֶת לְכָל.

אחר כך אַהֲבַת כָּל הָאָדָם, אַחֲרֶיהָ אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל - שֶׁהִיא כּוֹלֶלֶת הַכֹּל, שֶׁעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְתַקֵּן אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם. וְכָל אֲהָבוֹת אֵלֶּה הֵם אֲהָבוֹת מַעֲשִׂיוֹת, לֶאֱהֹב אוֹתָם, לַעֲשׂוֹת לָהֶם טוֹבָה, וְלִגְרֹם לָהֶם עִלּוּי. וְנַעֲלָה עַל כֻּלָּן אָהַבְתְּ ד' (= אהבת השם), שֶׁהִיא אָהֲבָה שבְּפוֹעֲל אֵינָהּ גּוֹרֶרֶת בְּעֲצְמוּתָה שׁוּם דָּבָר, כִּי-אִם מָה שֶׁהַלֵּב מָלֵא מְמַנֶּה. זֶה הוּא הָאֹשֶׁר הַיּוֹתֵר נִשְׂגָּב.

   
הראי"ה קוק

הוא ראה את החיים הטבעיים כחלק ממצוות התשובה, ובכך כלל הן את הבריאות הגופנית והתעמלות הגוף[42] והן את הבניין הלאומי, ובמסגרתו את החזרה לארץ ישראל, בניין מוסדות ממלכתיים ופיתוח החקלאות.[43], הוא ראה בחיוב גם את פיתוח המדע מתוך התאמה עם התורה[44], קרא ליחס מכבד לאוכלוסייה הערבית, וגם את הכפירה ראה כתחילתה של מהפכה דתית נדרשת.[45]

חיבור ההלכה והאגדה

כפי שמציין הרב שלמה יוסף זוין[46] בספרו אישים ושיטות:

הרב קוק הצטיין גם בתחום ההלכתי וגם בתחום האגדה [כלומר התחום ההגותי], הוא "היה הוא גופו בבחינת הלכה ואגדה".[47]

ועוד כותב הרב זוין:

"לא יהיה הדבר להגזמה, אם נאמר שמרן הגרא"י הכהן קוק, ז"ל, היה בדורנו היחיד בין גדולי התורה, שהיה שולט בהלכה ובאגדה כאחת... כל מקצועות התורה היו ברשותו. ולאו דווקא בהלכה. עולם האגדה היה לא פחות פתוח לפניו. חזון ושירה, מחשבה ומחקר, הגיונות ודעות - כל אלה היו שוטפים בלי הרף, כמעין הנובע, ממוחו ללבו ומלבו למוחו".[48]

דברים אלה לצד חשיבות השילוב בין מחשבה והגות לבין הלכה מופיעים בכתבי הרב קוק; כגון בספרו משפט כהן (סימן ס"ג), ובאורות הקודש (חלק א עמוד כד). כמו כן שילב לעתים את המושג "נבואה" במחשבה.

מציאת החיוב והכוח המאחד

הרב קוק מעלה על נס את המאבק על דרך החיוב. במקום לשלול ולחפש ליקויים ופגמים יש לנקוט עשייה חיובית ומועילה. במקום לחבוט בסוטים מדרך הישר, יש למצוא מסילות ללבם בדברי כיבושין. כך יתרצו, וכבודם לא יינזק, כי כבודם חביב עליהם כפי שחביב על האחרים כבודם שלהם. האדם והציבור נתבעים לעשייה, ולא לשלילה של האדם או הציבור האחר.

אמנם לשיטת הרב קוק ישנה אמת אבסולוטית, אבל בכל דעה כמעט יש גם משהו אמיתי. על מנת להגיע לאמת המוחלטת יש לאחד את כל השיטות ולתת לכל אחת מהן את מקומה. גם בכפירה ישנו חיוב, משום שהיא שוללת את התפיסה האלילית המוטעית את האל; וגם באלילות יש גרעין של אמת שהוא הרצון לקרבה לאל, אלא שהיא מעוותת ומגשימה את האל.

בכמה מקומות הוא מונה שלושה כוחות מרכזיים בימינו: ההומניזם (אנושיות בלשונו), הלאומיות והדת (או הקודש). שלושתם נאבקים זה בזה, וגם בכך יש משהו מן החיוב, משום שבאופן זה הם מונעים התפשטות יתר של אחת השיטות ללא בקרה, מצב שעלול להביא לקיצוניות ולהרס. על כל אחת מהשיטות ללמוד להבין שגם לשתי האחרות ישנה חשיבות. לשיטה האידאלית שמאחדת את כל השלוש הוא קורא "הקודש העליון". בכל מתח הגותי יש למצוא את החיוב שבצדדים המתעמתים ולגרום להם להבין שהם זקוקים זה לזה ונבנים זה מזה.

הדברים באים לידי ביטוי בציטוט מפורסם מדבריו:

"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק,

אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה."

-- ערפלי טוהר

הרב קוק קרא שלא להפריז ב"דבקות" בצדיק, והציע להחליפה בדבקות בנשמת כלל ישראל, שלה לדבריו אין מגרעות כלל: "אשריהם ישראל שהם דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ד׳ הטוב".[49]

הלכה

חלק ניכר בכתביו תופס הפן ההלכתי. עוד בחייו הוציא הרב קוק כמה מספריו ההלכתיים: הספר חבש פאר על ענייני תפילין, עץ הדר בעניין פסול אתרוגים מורכבים והספר שבת הארץ על ענייני שנת השמיטה ובכלל זה היתר המכירה.

אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא

בדרכו הלימודית וההלכתית נטה הרב קוק ללימוד "אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", כך בערוב ימיו השקיע הרב קוק שעות רבות במפעל שיזם לסיכום של פסק ההלכה היוצא מסוגיות התלמוד, כפי שהוא מופיע בחיבורו ההלכתי של הרמב"ם המכונה "משנה תורה" או "היד החזקה" (עקב י"ד [=14] חלקיו) וב"שולחן ערוך" (חיבור ההלכה למעשה החשוב ביותר הכולל ארבעה חלקים). זאת במטרה לגשר על הפער שנוצר בין הדיון בסוגיות הגמרא לדיון בהלכה על ידי זה שחלק מהלימוד של הגמרא יהיה פסיקת ההלכה היוצאת מהלימוד. אזכור ההלכות על הדף כונה "הלכה ברורה" וביאור הסוגיות בשיטות הראשונים והאחרונים הופיע בשם "בירור הלכה". בהמשך הוקם מכון הלכה ברורה ובירור הלכה שיטפל בהמשך המפעל הזה והוצאתו מן הכוח אל הפועל, שנמצא במתחם ישיבת מרכז הרב.

תורת ארץ ישראל

הרב קוק פיתח בהרחבה את הנושא של ייחודיותה של תורת ארץ ישראל, וקרא לשוב אל שיטת הלימוד הארץ-ישראלית המקורית. חידושו העיקרי בנושא הוא שהייחודיות של תורת ארץ ישראל היא בכך שבארץ ההלכה מושפעת מתחומים שונים שהם חוץ-הלכתיים, ובפרט מן הנבואה, האגדה ותורת הקבלה, וכתוצאה מכך בלימוד התורה בארץ ישראל ניתן להגיע לחקר האמת בלא צורך בפלפול מרובה.

הרב קוק גם קבע שיישוב ארץ ישראל בפועל, הוא יעד שיש לשאוף אליו. קניית אדמות, עליה מהגלות, חקלאות, וקיום המצוות התלויות בארץ: לקט שכחה ופאה, תרומות ומעשרות, דיני כלאיים ושמירת השמיטה. במקרים שבהם הייתה התנגשות בין יישוב הארץ ובין קיום המצווה, חיפש דרכים הלכתיות על פיהן ניתן להקל, כך תמך בחידוש "היתר המכירה" של חובבי ציון, משתי שמיטות קודמות לו.[50]

יחס קבלה והלכה ואופי פסיקתו

הרב קוק, לבד שהיה איש הגות, שמש גם כפוסק וכתב מאות תשובות הלכתיות. חלק מהחוקרים סוברים שעל אף שהגותו חדשנית ביותר, הרב קוק לא שילב אותה בפסיקותיו.

לעומתם, ד"ר אבינועם רוזנק[51] סבור ששורש החומרות הרבות המצויות בפסיקותיו הוא ברעיונות החדשניים שבהגותו. ד"ר חגי בן ארצי סבור שיש להבחין בפסיקות הרב קוק בין תקופת יפו לתקופת ירושלים: בראשונה הרב פוסק באופן חדשני ביותר (למשל בהקלתו בפולמוס שמן השומשומין, בהיתר המכירה בשנת השמיטה ובפולמוס האתרוגים המורכבים) ובשנייה, הרב עובר לפסיקה שמרנית בהרבה (בהחמרתו באיסור זכות בחירה לנשים, בנושא חליבה בשבת, ובהחמרתו בהלכות גיור ואיסורו לנתוחי גופות יהודים במסגרת לימודי רפואה).
הרב פרופ' נריה גוטל[52] אמר שהרב קוק מנמק את פסיקותיו גם בדברי קבלה ואגדה, דבר שאינו מקובל ברוב ספרי השו"ת האשכנזיים הקלאסיים, אך מצוי בפסיקות חכמי אשכנז הקדמונים וחכמי עדות המזרח. כך למשל הזכיר את פסיקת הרב קוק שיש להשתמש בגופות גויים לצורך לימוד רפואה, שאותה נימק גם בכך שהגוף היהודי הוא קדוש.[53] הרב קוק למד ספרי קבלה וחסידות וכתב בשבחם, אבל בישיבתו לא לימד כתבים אלה.

פלפול

הרב [שלמה יוסף זווין הסביר את גישתו ההלכתית של הרב קוק בספריו ובכתביו.[54] הוא מציין שהרב קוק נמנע מלבסס הסברים על שיטת ה"לשיטתו", כשהוא רואה בה פן של פלפול שאינו הכרחי; אולם לא נמנע, לאחר שהסביר שיטה, לציין שהסבר זה תואם את שיטתו ש ל אומרה במקום אחר.

עם זאת ניכר בהרבה מקורות בכתביו[55], כי הרב קוק התייחס בחיוב ובסנגוריה לצורת לימוד זו. הוא מנתח את הסיבה להתנגדות שצורת לימוד זו עוררה בעבר, ואת הנימוקים ללגיטימיות שיש לה כיום. הרב קוק טוען שללימוד זה יש צד אסתטי, והוא עשוי לעורר לאהבת תורה. אמנם הוא מגביל ותוחם אותו בתנאים אחדים, כמו לא לערבב הלכה ואגדה, ולאפשרו לאנשים שכבר יש להם ידיעות מעמיקות בלימוד.

מנהג

באופן כללי גישתו של הרב קוק למנהגים מהווה שיטה קלאסית בקרב האורתודוקסיה המודרנית. גישתו כללה התייחסות בכובד ראש למנהגים, כשלעתים הוא רואה חשיבות עצומה בקיים המנהגים ממש כדין תורה. גישתו המעניינת היא ביחס לדין המנהג ועניין "לא תתגודדו".

פילוסופיה וקבלה בהגותו

הוגה הדעות הלל צייטלין[56] מציב את הרב קוק ברצף אחד עם גדולי הקבלה: האר"י, הבעל שם טוב[57], ובעל התניא (הרב שניאור זלמן מלאדי שכונה גם 'האדמו"ר הזקן')[58] שייסד את חסידות ליובביץ' המכונה גם חסידות חב"ד)[59]. לדבריו הרב קוק הסתמך רבות על הקבלה הבעש"טנית, החסידות[60] יותר ממה שמיוחס לו. הוא כותב:

בא הרב קוק וגילה בקבלה את נשמת הרבים, את מאורעותיה, סכנותיה, ירידותיה, הצלותיה, גאולותיה, צירופיה וזכוכיה, עליותיה ושגשוגיה של הנשמה ההיא, כלומר של כללות נשמת ישראל, והסתכל אף בנשמתו של היחיד רק מתוך האספקלריה של נשמת הרבים. החב"ד מסתכל בנשמתו של אחד מישראל ומשם הוא מביט בשכינה; הרב קוק מביט בשכינה, בכנסת ישראל, כלומר בשורש השרשים של נשמות ישראל, ומשם הוא מסתכל בנשמתו של היחיד.
-- במאמרו "הקו היסודי בקבלה של הרב קוק ז"ל"

היו חוקרים (כגון פרופ' בנימין איש שלום[61]) שטענו שאף שלקבלה מקום מרכזי בתפיסת עולמו של הרב קוק, הוא אינו צמוד לעולם המושגים שלה, אלא משתמש בה לצורכי הגותו-הוא באמצעות נתינת משמעות מחודשת לסמליה. כנגדם יצאו חוקרי קבלה, ובראשם הרב יוסף אביב"י[62], שטענו כי עולמו הרוחני של הרב קוק נטוע עמוק בחיק הקבלה, וכי ניתן להראות במקומות רבים שבהם נראה שהוא כותב הגות בלבד, שאין זה אלא תרגום לשפה מודרנית של תכנים קבליים, על פי פרשנותו הייחודית של הרב קוק.

הרב קוק בחר שלא לציין את מקורותיו בפירוש, אולם ציין שהרבה להסתמך על כתבי האר"י. מעבר לכך, מקורותיו מגוונים, ובהם הספרות הקבלית שבראשה הזוהר, ריה"ל[63], רמב"ם[64], רמב"ן[65], החסידות, רמח"ל, הגאון מווילנה, כתבי אפלטון (המדינה וטמיאוס), יהודים ניאופלטוניים, כמו פילון האלכסנדרוני, ועוד. בחסידות הושפע בעיקר מחסידות חב"ד (סבו מצד אמו היה חסיד של ה"צמח צדק" כאמור לעיל), קדושת לוי של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב[66], השפת אמת[67] מגור[68], חסידות איזביצה[69], ר' נחמן מברסלב[70] ור' צדוק הכהן מלובלין[71].

בהגותו ניכרת גם השפעתם של פילוסופים מודרניים של העת החדשה. באחד ממכתביו של בנו הרב צבי יהודה, כותב הבן שמאמרו של אביו, "דעת אלוקים", מבוסס לדעתו על גישתו של הפילוסוף הרמן כהן. למעשה, רבים ממושגיו של שפינוזה מצויים הן במאמר זה והן במקומות רבים נוספים בהגות הרב קוק. השפעה מיוחדת ישנה להגותו של הגל (אולי בתיווכה של משנת הרב נחמן קרוכמל[72]) על מחשבת הרב קוק. הדבר ניכר במיוחד במאמרו "למהלך האידיאות בישראל" (בספרו "אורות"), שהינו שימוש במושגי האידיאות במובנן ההגלייני, לשם הסברת ההיסטוריה היהודית. עוד ניכרת, במיוחד, הגותו של פרידריך וילהלם שלינג, בייחוד בכל הקשור לשילוב אחדות וריבוי. מלבד זאת ישנה זיקה הגותית, הן בדרך של השפעה והן ביקורתית, לכתביהם של עמנואל קאנט, שופנהאואר, ניטשה, אנרי ברגסון, כמו גם ביחס לבודהיזם[73], וכן לתגליות מדעיות בעלות משמעות פילוסופית (דוגמת האבולוציה וגיל העולם).[74]

הרב קוק הסתייג מתורת ההשכלה, אך לא התנגד לשימוש בכלים מדעיים-ביקורתיים בלימוד התורה, כאשר הדבר נעשה בידי בני תורה המתאימים לכך, ולא כעיקר הלימוד.[75]

תשובה וגאולה

התשובה במשנת הרב קוק תופסת מקום מרכזי. אחד הכתבים הבודדים שיצאו לאור בחייו הינו הספר "אורות התשובה". בספר זה הוא מברר את התהליכים הגורמים ומניעים לתשובה, ואת מטרותיה, ומחדש את רעיון התשובה לאו דווקא כשיבה מחטא מסוים וכחזרה בתשובה פשוטה, אלא כתהליך התקדמות כללי של המציאות, זאת בהתבסס על ספרות הסוד של היהדות.

התשובה במשנתו אינה שייכת ליחידים בלבד אלא כוללת גם חזרה בתשובה של ציבור, תהליכים מדיניים, חברתיים ומדעיים. ובעיקר שיבת עם ישראל לארצו וגאולתו הלאומית הן חזרה בתשובה. הגאולה המצופה אינה נוגעת רק בעם ישראל ושיבתו לארצו, אלא כוללת גם עליה של כלל האנושות למדרגה מוסרית גבוהה יותר. ייתכן גם מצב שבו קודם העם חוזר לארצו ואחר כך חוזר אל התשובה הפרטית, הכוללת גם את קיום ההלכה במלואה.

התפתחות והתקדמות העולם

לפי תפיסתו, תורת האבולוציה הדרוויניסטית מורה על כך שהעולם מתקדם ומתפתח. לדעתו תהליכים אלו קורים גם בתחום המוסרי, כגון בהתקדמות ההיסטורית לקראת הגאולה.

הרב קוק הבין על פי הקבלה, שעם בוא הגאולה המלאה, תהיה התקדמות של כל החיים. ב'תורת הצמחונות' הוא מתאר את התקדמות הטבע כולו, כאשר כל רמת חיים עולה ומתקדמת. האדם יהיה ליותר מאשר הוא כיום, וכך הצמחים והבהמות, ומתוך כך, תיאסר אכילת הבשר. הוא ראה גם התפתחות של המדעים להבנה מלאה של היקום, המתיישרת עם המוסר, מתוך ידיעה והשתתפות, ולא מתוך התנשאות וכוחנות. הוא כלל בכך את מדעי הנפש, הטבע והחיים, וכן את היצירה האנושית והאמנות.[76]

ציטוטים מייצגים ממשנתו

  • האחדות הקוסמולוגית של הבריאה
"כמה פשוט הוא הדבר, שבעליית רצונו של האדם כל הברואים מתעלים, ובשפלותו כולם נשפלים. האחריות המוסרית הקוסמית הרזית הזאת כמה פשוטה ישרה וטבעית היא."
"כמה רוממה היא, כמה אמת ושירה כמוסה היא, המחשבה הרזית שהאדם מצד כוחו הרוחני פועל על כל ההויה כולה." (אורות הקודש ג')
  • צלם אלהים שבאנושות
"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם החומרית והרוחנית... תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל...עלינו לדעת כי נקודת חיים אור וקודש תמיד לא זזה מהצלם האלהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו" (מוסר אביך, עמ' נ"ז)
"...רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת האדם, תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית..." (שם נ"ח)
"צריך שכל אדם ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו ואין איש שאין לו נר. צריך שכל איש יבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, להדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר לעולם כולו"
  • סגולת ישראל והדרגות בבריאה
כהוגים לא מעטים ביהדות הוא ראה הבדל בין נשמת עם ישראל לנשמות האומות, באשר בכנסת ישראל הוא ראה גילוי אלהי:
"כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה, ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש, בחומריותה ורוחניותה, בתולדתה ואמונתה." (אורות עמ' קל"ח)
"ההבדל בין הנשמה הישראלית היהודית, מאווייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה ובין נשמות הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי" (אורות, פרק ה', עמ' קנ"ו)
  • האלהות כמקור כל היש, ואושר האדם כקרבתו לאלהים
אי אפשר למצא מעמד מבוסס לרוח כי אם באוויר האלהי. הידיעה ההרגשה הדמיון והחפץ והתנועות הפנימיות והחיצוניות שלהם, כולם מזקיקים את בני האדם שיהיו אלהיים דווקא. אז ימצאו את מילואם, את יחוסם השוה והמניח את הדעת. אם מעט פחות מגדולה זו יבקש לו האדם הרי הוא מיד טרוף כספינה המטורפת בים...מקום מנוחתנו הוא רק באלהים..." (אורות, עמ' קי"ט)
  • סבל האנושות בגלל נטישת העצמיות ואיבוד הייחודיות
כל החולשות הגופניות והרוחניות, כל המחשבות הפסולות, וכל הרעיונות המדלדלים, המטשטשים את הכשרון ואת בהירות הנשמתית, באים רק מחסרון הארה של הנשמה העצמית." (אורות הקודש, ג', עמ' קל"ז)
  • הבדל בין האישה לגבר:
"וכמה מידות עליונות וטובות, וכמה אושר ומרחב יש בחלק הטוב הזה של היות הנשמה נשמת איש פועל, יוצר, מחדש ומחייב פעלים והגיונים, שאיפות ומעשים, על פי עצמיותו הפנימית במערכי קדושתו - הנעלה מנפש האישה - הנחשבת כחומר לגבי הצורה - לעומת נשמת האיש הצורתית, ורבה היא ההודאה המחויבת ליוצר הנשמה מכל איש ואיש, שלא עשני אישה".
"עם כל היתרון של האיש הפועל והרושם את רשמי השפעתו ומפעלותיו בחיים ובעולם, הנה יש לעומת זה ג"כ יתרון להאשה הנפעלת, שהיא עשויה בתכונה כזאת של קבלת רשמים, בזה שהפעולות והתעוררות המעשה העצמיות ירשם האדם על ידן בצמצום של כחו החומרי והרוחני, ויוכל לפעמים לסור עי"ז מהמגמה האלוקית העליונה, מה שא"כ התכונה הנפעלת של האשה כשהיא ישרה, היא עלולה להרשם ולהפעל מתכונת השפע של המעשה אשר עשה האלוקים, מהתכונה הישרה, כאשר עשה את האדם ואת העולם, את התכן החומרי והרוחני שבהויה, ישר מכוון לרצונו העליון הפשוט והישר." (עולת ראי"ה, עמ' ע"א)
  • הדמיון והחלומות
"השכל הרציונלי שלנו אינו כי אם תלמיד קטן, המסביר קצת את כל אור החיים שיש באוצר דמיוננו העשיר והקדוש, החי בחיי מציאות עליונה, המכרעת את המציאות הריאלית באיתניות עצמיות הויתה". (אורות הקודש, א', עמ' רכ"ו)
"החלומות הגדולים יסוד העולם הם. המדרגות שונות הן. חולמים הם הנביאים, בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ. חולמים הם בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם. חולמים אנו כולנו בשוב ד' את שיבת ציון." (אורות הקודש, א', עמ' רכ"ו)
  • אחדות הגוף והנפש
"ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל, על מנת לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכוח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים בייחודים של השמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלהי בעולם, ואין גילוי אחד עומד בלא חבירו כלל." (אורות, עמ' פ').
  • גדלות התשובה
"ממעמקים באה התשובה... התשובה באה משאיפת המציאות כולה להיות יותר טובה ומזוככת, יותר חסינה ומעולה ממה שהיא." (אורות התשובה, ו' א')
"התשובה הכללית שהיא עילוי העולם ותיקונו..." (שם, ד' ג')
"מצד הבינה התשובה באה. וברום מעלתה הזדונות הוים לזכויות ועליהם חיו יחיה" (שם, י"א א')
"התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת קויה, שהם מתגלים אחר כך בעת שבא הנוחם הקורא לתשובה." (שם, ו' ב')
"קביעות המחשבה של התשובה היא מייסדת את אופיו של האדם על יסוד האצילות." (שם, ט' א')
"גדול ונשגב הוא אושר התשובה... אין דבר מצרף ומטהר את האדם, מעלהו למעלת אדם באמת כהעמקת התשובה." (שם, י"ג י"א)

כתבי הראי"ה

המושג כתבי הראי"ה[77] משמש כשם כולל להגותו של הראי"ה שעלתה על הכתב. נמצא בשימוש בעיקר על ידי תלמידי ישיבות, כמו גם השם 'הראי"ה' עצמו.

חלק מן הכתבים ראה אור בחייו (כגון אדר היקר, עץ הדר, ראש מילין, חלק גדול מהספר מאמרי הראי"ה, אורות התורה, אורות האמונה, מהדורות ראשונות של חבש פאר, אורות התשובה, אגרות הראי"ה ושבת הארץ); אולם רוב כתביו יצאו לאור לאחר פטירתו.

חלק מאותה ספרות הם חיבורים שיצאו ללא עריכה שהם בעיקר חיבורים מקוריים שלו (כגון ספרי ההלכה, החידושים, "ערפילי טהר", 'עין אי"ה', "עץ הדר" ו"ראש מילין") וכן ספרי השו"ת והאגרות (שאמנם סדרם נערך אך לא הנוסח), וחלק גדול מהווה ליקוט ועריכה של דברי הגות שכתב הרב קוק (כגון "אורות", "אורות הקודש", "אורות התורה", "אורות האמונה", "ארץ חפץ", "משנת הרב" ו"חזון הגאולה"). ישנם ספרים שיצאו לאחר פטירתו במהדורות מורחבות עם הוספות (כגון "חבש פאר", "שבת הארץ", "אורות התשובה", 'אגרות הראי"ה' ו'מאמרי הראי"ה').

כתביו עוסקים בתחומי הלכה ופסיקה, אגדה, פילוסופיה, הגות, פרשנות המקרא, פרשנות התלמוד הבבלי, מוסר, קבלה ועוד.

כיום הכתבים המחשבתיים של הרב קוק מהווים מוקד משמעותי לדיון ביחס להשקפת העולם של זרמים שונים בציונות הדתית, ונלמדים כחלק משמעותי מסדר היום בעשרות ישיבות ומכינות.

עריכת הכתבים

מבין כתבי היד של הרב קוק, זכו לפרסום פנקסים המכונים שמונה קבצים. פנקסים אלה שימשו כמה מתלמידי הרב קוק, לצורך עריכת כתביו בספרים שונים. מהם ערך "הרב הנזיר" את "אורות הקודש". גם "אורות", "אורות התשובה", ו'עולת ראי"ה' שנערכו בידי בנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה, מבוססים בעיקר עליהם. ככלל כל ספרי ה'אורות' הינם ספרים שנערכו בידי תלמידיו של הרב מפנקסים שכתב. קבצים אלו נדפסו גם בצורתם המקורית ללא כל עריכה. והדבר זכה לביקורת מצד אחדים מתלמידי הרב צבי יהודה, שטענו כי דרכו של רבם בהבנת הכתבים (על ידי לימוד הקטעים בהקשרים מסוימים) היא הדרך הלגיטימית היחידה לפרסום כתבי הרב. בשנת תשס"ו יצאו לאור עוד חמישה מפנקסיו של הרב בצורה לא ערוכה ונקראו 'קבצים מכתבי יד קודשו'. ובשנת תשס"ח יצא חלק נוסף.

מספריו וכתביו

קבצים לא ערוכים
  • שמונה קבצים - הוצאת משפחת רענן, ירושלים תשנ"ט. יצא מהדורה מיוחדת לבני ישיבות, ירושלים תשס"ד.
  • ערפלי טוהר - קובץ ב' מ"שמונה קבצים" שהודפס בפני עצמו. הוצאת מכון הרצי"ה, ירושלים תשמ"ג.
  • קבצים מכתב יד קדשו - חמישה מפנקסי הרב (ובכללם פנקס י"ג שיצא בפני עצמו) בעריכת בועז אופן (לא הנוסח), הוצאת המכון על שם הרצי"ה, ירושלים תשס"ד. הוצאת המכון להוצאת גנזי הראי"ה, ירושלים תשס"ו.
  • פנקסי הראי"ה חלק ראשון - הפנקסים שב"קבצים מכתב יד קודשו" ועוד שבעה פנקסים קטנים בעריכת הרב בן ציון שפירא והרב זאב נוימן (לא הנוסח). הוצאת המכון ע"ש הרצי"ה, תשס"ח.
  • קבצים מכתב יד קדשו כרך ב - בכריכה רכה בעריכת בועז אופן (לא הנוסח). בהוצאת המכון להוצאת גנזי הראי"ה, תשס"ח. חלק ממנו הוא החיבור "לנבוכי הדור" שפורסם כאן בהשמטות רבות (ראה בקישור החיצוני השני השוואה בין המקור לפרסום כאן).
מחשבה, אגדה, מוסר (כולל ביאורים ודרשות לתנ"ך ולמשנה והתלמוד)
  • אדר היקר - פרקי כתיבה ("אדר היקר" נכתב לזכר האדר"ת והיה חותנו של הרב קוק בזיווגו הראשון של הרב קוק שהתאלמן מרעייתו הראשונה ונשא לאחר מכן את בת אחיו התאום של האדר"ת, הרב צבי יהודה רבינוביץ-תאומים). בסדרת ספרי הרב של מוסד הרב קוק יצא עימו החיבור "עקבי הצאן" בשם אדר היקר ועקבי הצאן.
  • עקבי הצאן - מאמרים מחשבתיים.
  • מוסר אביך ומידות הראי"ה - פרקים בתיקון המידות. יצא בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ה. יצאו ביאורים בהוצאת ראש יהודי:
    הרב חן חלמיש, אל הנפש - מסע אל הנפש וכוחותיה בעקבות ספרו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק "מוסר אביך", תשס"ט (ביאור ל"מוסר אביך" עם הטקסט של 'מדות הראי"ה' בסופו);
    הרב יובל פרוינד, מדות הראיה : טהרת מידות הנפש, "ראש יהודי", ירושלים תש"ע (ביאור ל'מדות הראי"ה' עם "סדר טהרת מידות הנפש" מ"אורות הקודש" ג' ו"קיצור מסילת ישרים" שכתב הראי"ה ויצא לראשונה בידי בנו בתש"ז)
  • ראש מילין - דרשות על הטנת"א: הטעמים (טעמי המקרא), הניקוד, התגים והאותיות העבריות. נכתב ביאור על הספר בידי הרב חיים יעקב לוין[78] שהיה בכורו של הרב אריה לוין[79] ושניהם היו תלמידים של הראי"ה באופן פרטי לאחר שאביו הביאו בקביעות לפני הרב קוק. גם הרב שמריהו חיים הכהן אדלר מלונדון כתב ביאור לספר אך הוא עסק בעיקר בצד הפילוסופי ולא בצד הקבלי שהוא הבסיס והעיקר של הספר. הראי"ה עצמו כתב ביאור רק לאות א'.
  • עין אי"ה - ביאור על אגדות התלמוד מתוך מסכת ברכות ומסכת שבת מהתלמוד הבבלי המופיעים בספר "עין יעקב" מאת הרב יעקב בן חביב[80] שאסף את אגדות התלמוד. לספר זה רומזת המילה הראשונה ("עין") בשם הספר, והמילה השנייה רומזת לשם המחבר בראשי תבות (אי"ה - אברהם יצחק הכהן). הרב קוק כתב שתי גרסאות: אחת בחו"ל ואחת ביפו. רק גרסת חו"ל יצאה לאור בהוצאת מכון הרצי"ה.
  • מדבר שוּר - דרשות מימי רבנותו של הרב בחו"ל, קרוי "שוּר" מלשון ראיה (בדומה למשמעות "קוק" ביידיש). 'מכון הרצי"ה', ירושלים תשנ"ט.
  • באורי הראי"ה למסכת אבות - ליקוט מכִתבי הרב המבארים את מסכת אבות בתוספת כתבי יד שלא פורסמו עד כה, 'מכון הרצי"ה', ירושלים תשס"ו.
  • אגרות הראי"ה - אגרותיו של הרב קוק שקובצו בארבעה כרכים שיצאו בשתי הוצאות. אגרות מעשר שנותיו האחרונות לא פורסמו עדיין. בחייו יצא כרך עם 140 מכתבים מהשנים תרס"ח-תר"פ בשם אגרות ראי"ה (ללא ה' הידיעה), ירושלים תרפ"ג.
  • משנת הרב - לקט מכתבי הרב בעשרה עניינים המחולקים לעשרה פרקים, בעריכת הרב משה צבי נריה. מהדורה שלישית מורחבת, מתוקנת ומנוקדת יצאה בהוצאת "אורות", בית אל תשנ"ב, ומהדורה זו הודפסה שוב בתשנ"ה עם תיקונים והוספות מסוימות. לראשונה יצא הספר בהוצאת "ההנהלה הארצית של ארגון בני עקיבא בארץ ישראל", ירושלים תרצ"ו.
  • ארץ חפץ - אמרות על ארץ ישראל ובניינה, בעריכת הרב ישעיהו שפירא ('האדמו"ר החלוץ')[81]. לאחרונה יצא הספר בהוצאת "אורות" ומשפחת הרב שפירא, בית אל תשס"ה (מהדורה רביעית מתוקנת ומנוקדת בעריכת הראל כהן עם תיקונים והוספות מהמהדורה השלישית והמנוקדת הראשונה שיצאה ביישוב רחלים בתשנ"ה באותה הוצאה משותפת). הספר יצא לראשונה בהוצאת "דרום", ירושלים תר"ץ; ובפעם השנייה בהוצאת יוסף שפירא (בן הרב שפירא), תל אביב תשל"ד. וכן יצא במהדורה מיוחדת לכבוד 40 שנים לפטירת הרב שפירא בהוצאת ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה, כפר הרא"ה תשמ"ה.
  • חזון הגאולה - על גאולת ישראל וחביבות ישיבת הארץ מן המקורות. נערך על ידי הרב מאיר בר-אילן[82] והרב יהושע הוטנר. (במשך זמן רב הספר לא היה בנמצא, אך מרבית הפיסקאות שבו הובאו בספרים אחרים. לאחרונה יצאה מהדורה חדשה של הספר). לראשונה יצאה הספר בהוצאת 'האגודה להוצאת ספרי הראי"ה קוק' בסיוע הקרן הקיימת לישראל, ירושלים תש"א; וכן יצא הספר בהוצאת 'האגודה להוצאת ספרי הראי"ה קוק', ירושלים תשי"א ותשל"ד. הספר הודפס בהדפסה מצומצמת של דפוס צילום של המהדורה הראשונה בידי הוצאת 'ספרי הראי"ה קוק' , ניו יורק תשל"ד.
  • הרב בנימין אפרתי (עורך), הסנגוריה במשנת הרב קוק, מוסד הרב קוק, תשמ"ט (1989)
  • חזון הצמחונות והשלום - קובץ מאמרים על אידאל הצמחונות ערוך בידי הרב "הנזיר". יצא בשני מהדורות מבוארות בידי הרב חגי לונדין לציבור הרחב בהוצאת "ראש יהודי" בתשס"ח ולתלמידי ישיבות ואולפנות בהוצאת "בנין התורה".
  • לנבוכי הדור - ספר נרחב המרכז את הגותו המוקדמת והמהפכנית של הרב בדבר דרכי ההתמודדות של היהדות עם גישות המדע והמודרנה.[83]
  • מאמרי הראי"ה : קובץ מאמרים - שני כרכים של מאמריו והרצאותיו בעריכת הרב אלישע אבינר ודוד לנדאו, תשמ"ד. חלקם כבר פורסמו במקומות אחרים כמו "קריאות גדולות" או בעתונים, כתבי עת וקבצים.
  • עולת ראי"ה, שני כרכים על סידור התפילה היהודי בעריכת הרצ"יה קוק.
  • השבת ישראל והזמנים - קובץ מאמרים לשבת ולמועדים.
  • מאורות הראי"ה - מאמרים ורעיונות על המועדים באבעה כרכים בעריכת הרב בן-ציון שפירא בסיוע נוספים (בעיקר הרבנים מיכאל הרשקוביץ ודוד לנדאו בעריכת כתב היד מדבר שור שמאז כבר יצא לאור, הרב פילבר בעריכת הדברי מ'עין אי"ה' והרב זאב נוימן בהגהה). בהוצאת 'מכון הרצי"ה': "ירח האיתנים" - אלול תשנ"ד, "חנוכה", "ארבע פרשיות ופורים" - אדר א'] תשנ"ה (מהדורה שלישית), "הגדה של פסח" (עם תוספת של לקט "בחודש האביב") - אדר תשנ"ו (מהדורה שלישית), שבועות - תשנ"ד.[84]
  • פניני הראי"ה: ביאורי מרן הגראי"ה קוק זצ"ל על פרשת השבוע - לקט ביאורים ודרשות על פרשיות השבוע מכתבי הראי"ה המודפסים ומכתבי יד ומדברים בעל פה משומעי דרשותיו. בנוסף הובאו מאמרים ומכתבים שלא נדפסו ו-26 פרקי עיון במשנתו של הראי"ה באמונה ומחשבה. בעריכת הרב משה יחיאל הלוי צוריאל ובהוצאת ישיבת ההסדר "אוצרות החיים", ראשון לציון, סיון תשס"ח.
  • כמראה ברק - חידושי מרן הראי"ה על פרשת השבוע - בעריכת הרב יצחק דדון, ירושלים תשע"ג.
  • קובץ מאמרים - מאמרים רעיוניים של הרב קוק שפורסמו בעתון "היסוד" בשנות קיומו (תרצ"ג-תרצ"ה). בהוצאת מערכת היסוד ליום השלושים לפטירתו, תל אביב תרצ"ו.
  • חדריו - פרקים אישיים מרשימותיו של הרב קוק בעריכת רן שריד, רמת גן אלול תשס"ב (מהדורה שנייה).
  • קריאות גדולות - מאמרים וכרוזים שבהם פנה הרב קוק לעם או לעולם שעוסקים בציונות וגאולה, בבעלותנו על ירושלים בכלל והכותל בפרט, שמירת מצוות. ביניהם התפרסמה בייחוד "הקריאה הגדולה: לארץ ישראל" שהיא קריאה לכל היהודים לעלות לארץ שיצאה לאור במהדורה מוערת.[85] קריאות שונות התפרסמו בעיקר ב'מאמרי הראי"ה', אך גם ב"אורות" כמו "קריאה גדולה" (לא הקריאה לעלייה לארץ).
  • הרב יובל פרוינד, פסיכולוגיה של מעלה - תורת הנפש של הרב קוק, בראש יהודי, ירושלים תשס"ט
  • הרב יובל פרוינד, משיב הרוח - ע’ ((70)) פסקאות המשיבות את הרוח בסימן עי"ן טובה, "ראש יהודי", ירושלים תשס"ז
  • הרב יובל פרוינד (עורך ומבאר), לפרוש כנפיים : תפילה, רצון והתחדשות על פי תורתו של הרב קוק, קרן ההפצות של "ראש יהודי", ירושלים תשע"א
  • הרב חגי לונדין (עורך ומבאר), יצירה ישראלית : ספרות, שירה, אומנות ואסתטיקה, בכתביו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק : ע’ פסקאות מלוקטות ומבוארות, "ראש יהודי", ירושלים חנוכה תשס"ט
  • ראובן מאמו (עורך), החינוך בראי"ה : עיון בפרקי חינוך (ליקוט פיסקאות ואגרות של הרב קוק, בענייני חינוך, המפוזרים בכתביו), המכללה האקדמית הדתית למורים, ירושלים תשנ"ח
  • הרב יובל פרוינד (עורך ומבאר), ניצוצות : הארות, עצות ותובנות ע"פ דרכו של הראי"ה קוק, "ידיעות אחרונות - ספרי חמד" ו"ראש יהודי", תל אביב תשע"א (פסקאות מבוארות מכתבי הראי"ה שבהן עצות לחיים)
  • הרב יובל פרוינד (עורך ומבאר), נביעות : הארות, עצות ותובנות המשיבות את הרוח על פי משנתו של הראי"ה קוק, "ידיעות אחרונות - ספרי חמד" ו"ראש יהודי", תל אביב תשע"ג (המשך לניצוצות שבאותה הוצאה)
  • הליכות הראי"ה (4 כרכים) - לימודים, הוראות והדרכות אישיות של הרב קוק. "ספריית חוה", בית אל תשס"ה.
ספרי "אורות"
  • אורות - פרקי גאולה בעריכת הרצי"ה קוק. יצאו הוצאות מבוארות רבות לחלקים של הספר. פרופ' חיים ליפשיץ הביא ערך את חזון ישראל: פרקי 'אורות' על ישראל ותחייתו המבוסס על הספר.
  • אורות הקודש - משנתו של הרב קוק בעריכת "הרב הנזיר". יצא כולו לאחר פטירת הרב, אך העריכה החל בחיי הרב ובעידודו. חוץ מארבעת הכרכים המוכרים בהוצאת "מוסד הרב קוק", יצא אורות הקודש ה' כחלק מהספר "נשמה של שבת" (חברון תשנ"ט) שנכתב לזכרו של הרב אליהו שלמה רענן, נכד הרב קוק, שנרצח בביתו בחברון (בעריכת מנחם אריאלי).
  • אורות התשובה - בעריכת הרצי"ה קוק. יצאו כמה הוצאות מבוארות. הביאור הידוע ביותר שיצא בכמה מהדורות הוא "ביאורים ומקורות לאורות התשובה" של הרב יעקב הלוי פילבר בהוצאת 'המכון לחקר משנת הראי"ה' שהרב פילבר עומד בראשו. כן יצא הספר עם ביאור של הרב יובל פרוינד בהוצאת "ראש יהודי" בירושלים תשס"ה. ביאור מפורסם נוסף הוא ביאורו התמציתי של הרצי"ה עם מקורות שיצא בהוצאת ישיבת "אור עציון בלפחות שמונה מהדורות.
  • אורות התורה - על ערך התורה, לימודה והדרכתה בעריכת הרצי"ה קוק. יצאו כמה הוצאות עם ביאורים. הרב שלמה חיים הכהן אבינר פרסם בתשס"ו ביאור עם כותרות, סיכומים, הגדרות מושגים ומפתחות. בתשע"א (2010) הוציא ארגון "ראש יהודי" את הספר עם ביאור של הרב ארנן מייסלס. כאן יצא הספר עם ביאור מילים ומקורות של הרצי"ה בהוצאת ישיבת ההסדר "אור עציון".
  • אורות האמונה - בעריכת הרב משה גורביץ, ירושלים תשמ"ה.
  • אורות התפילה - בעריכת הרב משה צבי נריה. מהדורה שנייה מנוקדת ומורחבת בהוצאת "מעליות", מעלה אדומים, תשס"ג (מהדורה ראשונה בתשל"ט).
  • אורות המקדש - בעריכת אליצור סגל, הוצאת תפילין בית אל, תשנ"ז.
  • אורות הנבואה - בעריכת הרב יששכר היימן, הוצאת מעליות תשס"ח.
  • אורות הראי"ה - ליקוט קטעים אישיים וכלל ישראליים מכתבי הרב (כותרת המשנה של השם היא "פרקים אישיים וכלל ישראליים"), בעיקר שירים, יצא בסדרת ספרי הרב קוק של "מוסד הרב קוק" באותו כרך יחד עם "אורות התורה", "אורות התשובה", "מוסר אביך (ומדות הראיה)" ו"ראש מילין", ירושלים תשמ"ה (הדפסה ראשונה - מאז הסדרה הודפסה פעמיים נוספות ולאחרונה בתשנ"ב).
  • אורות החנוכה - מאמרים לחנוכה בהלכה ובאגדה מכתבי הרב קוק בעריכת הרב מרדכי גרינברג (הלכה ואגדה), תל אביב תשל"ו.
הלכה וש"ס
  • משפט כהן - שו"ת בנושאי מצוות התלויות בארץ, הלכות בניין בית הבחירה, הלכות סנהדרין, הלכות קורבנות והלכות מלכים. נערך על ידי הרצי"ה. יצא לראשונה במוסד הרב קוק, ירושלים י"ט באב תרצ"ז.[86]
  • אורח משפט - שו"ת בנושאי חלקי אורח חיים וחושן משפט של השולחן ערוך. נערך בידי הרצי"ה. הודפס לראשונה במוסד הרב קוק, ד' באייר תשל"ט.
  • עזרת כהן - שו"ת בנושאי חלק אבן העזר של השו"ע. יצא לראשונה במוסד הרב קוק, י"ט באב תרצ"ז.
  • דעת כהן - שו"ת בנושאי חלק יורה דעה. נערך על ידי הרצי"ה. הודפס לראשונה במוסד הרב קוק, ירושלים כ"ח באב תש"א.[87]
  • עיטור סופרים, הצעות לתיקון הספרות התורנית ודרכי ההוראה, וילנה תרמ"ח.[88]
  • שבת הארץ - על הלכות השמיטה, כולל מבוא מחשבתי ופתיחה ארוכה שבה הוא מבסס את היתר המכירה. יצא במהדורה מחודשת ונרחבת בהוצאת מכון התורה והארץ עם הוספות של דברים מכתביו, הערות הרצי"ה מכתביו, והערות, ומקורות ו"תוספת שבת" מחברי המכון.[89]
  • באר אליהו - ביאורים על ביאורי הגר"א התמציתיים לשולחן ערוך. יצאו עד כה שלושה חלקים: שני חלקים על הלכות מחלק חושן משפט - באר אליהו : פירוש לביאור הגר"א על הלכות דיינים, מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ד (הדפסות נוספות בתשל"ג ובתשנ"ג); ובאר אליהו : חלק שני - פירוש לביאור הגר"א על הלכות עדות ותחילת הלכות הלואה, "מכון הרצי"ה, ירושלים תש"ס. בנוסף יצא לאור באר אליהו : פירוש לביאור הגר"א על תחילת הלכות כתובות, מכון הרצי"ה, תשמ"ח.[90]
  • זבחי ראי"ה - חידושים על מסכת חולין, מוסד הרב קוק, תשמ"ה (מהסדרה הלבנה).
  • מצות ראי"ה - חידושים על "ארבעה טורים" (נקרא בקיצור "הטור") והשו"ע ומפרשיהם, מוסד הרב קוק, תשמ"ה.
  • עץ הדר - על העדפת אתרוגים מארץ ישראל והפסול שבאתרוגים מורכבים, מוסד הרב קוק, תשמ"ה.
  • חוקות הארץ - על הלכות כלאיים (כסגנונו של שבת הארץ).
  • אב בחכמה : כרם הראיה - אגרות של הרב קוק ואליו העוסקות בהתמודדותו של הרב עם יישום המצוות התלויות בארץ במושבות הראשונות (בעריכת הרב אברהם זק"ש). האגרות רואים אור לראשונה בספר זה.
  • טוב ראי - ליקוט חידושי הלכה, הערות וביאורים למסכתות התלמוד הבבלי מכתבי הרב ודבריו. יצאו עשרה כרכים בין השנים תשמ"ז-תשס"ח, רובם בעריכת הרב ברוך תאנה, כשחלקם יצאו במהדורה שנייה.[91]
כללי (גם הלכה וגם מחשבה ואגדה)
  • טוב ראי"ה - ליקוט חידושים על הש"ס בהלכה ובאגדה.
  • חבש פאר - חיבורו הראשון של הרב קוק שעוסק בחשיבות מצות הנחת תפילין והנחתן במקומן הנכון. יצא לראשונה בוורשה] תרנ"א. מהדורה שנייה מורחבת יצאה בירושלים תרפ"ד ובו הוספות בהלכה ובאגדה לתוכן העיקרי של הספר הכוללות: תשובה שלו לרב שרצה להקל בזה; דרשות של הרב קוק שדרש בנושא זה בהיותו רב צעיר כשהסתובב בעיירות עם ספרו; דברי מחשבה בנושא תפילין מחיבורו "עין איה"; הערות על דברי הרב ב"חבש פאר" של האדר"ת, הרב צבי פסח פרנק, הרב יעקב משה חרל"פ והרב הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי[92] עם הערות עליהן מאת המו"ל (הרב יצחק אריאלי), ותשובת הרב קוק למעירים. מהדורה זו הודפסה בסדרה הלבנה של מוסד הרב קוק בתשמ"ה.
  • גנזי ראי"ה (א'-ז') - ליקוט דברי הלכה ואגדה מכתבי הרב קוק. בעריכת הרב בן ציון שפירא, אדר תש"ן.
  • שמועות ראי"ה - שיחות הרב קוק בסעודה השלישית כפי שסיכם וערך הרב קלמן אליעזר פרנקל, שהיה מהמשתתפים הקבועים בסעודה השלישית בבית הרב קוק והיה מסכם את השיחה בכל מוצאי שבת.
  • אגרות חמדה - לקט אגרות ואמרים בנושא השמיטה - אגרות ומאמרים בהלכה ובמחשבה בנושא השמיטה שנלקטו מכתבי הרב קוק שנדפסו ושבכתב יד, בתוספת מאמרים ומכתבים של בנו הרצי"ה שעניין הלכות שנת השמיטה וחיבתה. ליקט וערך: הרב יוסף אלנקווה שהוציא לאור את המהדורה השנייה המתוקנת והמורחבת ביד בנימין תשס"ח (המהדורה הראשונה בהוצאת 'המכון ע"ש הרצי"ה קוק', ירושלים תשמ"ז).
  • אוצרות הראי"ה - לקט מאמרים במחשבה והלכה, חידושים על הש"ס, אגרות כרוזים, אמרות ושירים של הרב של הרב קוק, עם ביאורים, תקצירים ומפתחות לחיבורים המחשבתיים שיצאו מכתביו. הליקוט, העריכה והביאור של הרב הרב משה יחיאל הלוי צוריאל[93], ראש ישיבת ההסדר ראשל"צ ולשעבר ר"מ בישיבת ההסדר שעלבים. יצא במהדורה שנייה ומורחבת בחמישה כרכים בהוצאת ישיבת ההסדר ראשון לציון, ראשון לציון תשס"ב. במהדורה זו הוקדש הכרך הרביעי ל"שמונה קבצים" שלא יצאו לאור בזמן המהדורה הראשונה (ארבעה כרכים בהוצאת ישיבת ההסדר שעלבים, שעלבים תשמ"ח); בכרך הראשון תולדות הרב, ביאורים לשיטותיו, "ניצוצות" מתורתו ולקט אגרות; בשני מאמרים בנושאים שונים, מדבריו שבעל פה, אמרות יפות, מכרוזיו, "אורות" מתורתו ולקט שירים; בכרך השלישי מאמרי הלכה וחידושים בש"ס ותקצירים למספר ספרי מחשבה: "אורות", "אורות הקודש", "אורות התורה", "מוסר אביך", 'עולת ראי"ה' ו"ערפילי טוהר"; בכרך הרביעי תקצירי פסקאות, ומפתחות ל"שמונה קבצים" עם מקורות, ביבליוגרפיה ונספחים; הכרך החמישי כולו מוקדש למפתחות שונים.
  • נפשי תקשיב שירו - לקט שירים של הרב קוק בעריכת הרב יעקב הלוי פילבר[94], המכון לחקר משנת הראי"ה (בראשות הרב פילבר), וישיבת רמת גן, מנחם אב תשנ"ח.
  • כרוזי ראי"ה - קובץ כרוזים, קריאות, מודעות, קול קורא, גילויי דעת, מכתבים פומביים ותעודות נוספות, בעריכת יוחנן מ' ישמח. ירושלים, תש"ס
  • חומש הראי"ה - ליקוט כתבי הרב קוק לפי סדר פסוקי התורה, בעריכת הרב חגי לונדין והרב יאיר רמר) הוצאת "אור וישועה", חיפה תש"ע.
  • יש לך כנפי רוח - יצא באלול תשע"ב. לקט פסקאות מפנקסי הרב ומספריו, העוסק באישיות האדם ובצורך באמון עצמי. נערך ויצא בידי תלמידים מישיבת רמת גן.

יחס גדולי ישראל לרב קוק ולדרכו

היו גדולי עולם רבים שהתנגדו לדרכו של הרב קוק, אך רובם ככולם העריצו את אישיותו והתייחסו אליו כאחד מגדולי הדור למרות המחלוקת ההשקפתית החריפה. רק מיעוט מהם, כשלכל אלו לא הייתה כל היכרות אישית מקרוב עם הרב קוק, פסלו גם את אישיותו. בנוסף לכל רבנים חשובים רבים ומהם מגדולי הרבנים בתקופתם תמכו בדרכו של הרב קוק. אמנם מהם היו כאלו שתמכו במשנתו המחשבתית אך התנגדו לתמיכתו בציונות כמו הרב יצחק הוטנר (ה"פחד יצחק") אמר עליו שהראי"ה "היה גדול בתורה ביראה ובחסידות מכל אשר חלקו עליו" ועל משנתו המחשבתית של הראי"ה אמר שהיא "תורת ארץ ישראל"[95], והרב שמשון אהרן פולונסקי ("הרב מטפליק")[96] שמדי יום ראשון ביקש מהרב נפתלי שטרן שהיה ממתפללי בית מדרשו ומשומעי לקחו של הראי"ה בסעודה השלישית שערך: "נפתלי, חזור נא לי על תורת כנסת ישראל!" (במקור נאמרו הדברים ביידיש. המחלוקת הגדולה ביותר על דעותיו פרצה אחרי פרסום הספר "אורות" בתר"ף.

ההערצה האישית של רובם ככולם של גדולי הרבנים וכל אלו מהם שהכירוהו אישית מקרוב בהיותו בירושלים והתמיכה של הרבנים הרבנים שתמכו בהשקפתו הדתית-לאומית ובמשנתו המחשבתית, כשהיו אף ממתנגדי הציונות שראו בכלל משנתו את תורת ארץ ישראל, התבטאה באופנים שונים המראים יחס זה ותמיכה זו.

הערצת גדולי ישראל לראי"ה

פגישת הרב קוק ומלוויו (הרב יעקב משה חרל"פ והרב שלמה אהרונסון שהיה רבה הראשי האשכנזי הראשון של ת"א) עם הרב שלמה אליעזר אלפנדרי ("הסבא קדישא") שקיבלם בכבוד גדול בביתו שבצפת (הפגישה מתועדת בגליון "דאר היום" מכ"ה בכסלו תרפ"ד, עמ' 4) וזה סותר פרסום של גורמים חרדיים שונים שכביכול הס"ק סירב לקבל את הרב קוק בביתו, וכן הוא שלח לרב קוק גיליון קבלה שלו שיביע דעתו עליו ועקב הערותיו של הרב קוק נמנע מלהדפיס את הגיליון.
התבטלותו של הרב מנחם מנכין הלפרין מגרודנה בפני הראי"ה בכתבו לגבי ספרו של הרב קוק "ראש מילין" ש"שמה ראיתי מיעוט שכלי לעומת כוחו וגבורתו עד אין חקר" חוץ ממה שכתב לו "צדיק יסוד עולם" "כבוד קדושתו מי יספר".[97]
דברים של הרב שלמה אלישוב לרב קוק במכתבו אליו שבו מתנצל לפני הרב קוק שלא כתב את מכתבו כראוי לרום המעלה כמותו.
ה"חפץ חיים" עזב את הכנסייה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל בגלל דברי פגיעה של הרב שור מבוקרסט כנגד הרב קוק וזעק: "פגעו במרא דארעא דישראל! מאן דארף קורע זיין!" ובסוף הכינוס כשבאו משתתפיו להיפרד מהח"ח במעונות סירב לתת ידו לשלום לחברי המשלחת הירושלמית (וזאת אף שלא היו מקנאי העדה החרדית שביזו את הרב קוק מאוד אלא העריכוהו אישית) ואמר להם: "למי שעושה מחלוקת נגד רבה של ירושלים איני נותן שלום! דעו לכם שהוא קדוש וטהור וכל הנוגע בו לא יינקה!" בתרפ"ח פרסם חתן הח"ח, הרב אריה לייב הכהן (ה"עבודת קרבנות"), מכתב חריף נגדג התנהגות הקנאים כלפי הראי"ה וכותב בין השאר במכתבו: 'ביודעי שאדוני מורי וחמי ה'חפץ חיים' שליט"א המוקיר ומחבב מאוד את כבוד מרן הגרא"י הכהן שליט"א שנפשו היה דאבה מאוד עליו בשומעו אודות הרדיפות עליו בכ"ז לא יצא במחאה גדולה ע"ז באומרו כי שתיקה בדברים כאלה ומעוט פרסומם זהו תקנתם להקטין ולמעט בערכם (אם כי דברי שמצה הנוגעים בכבוד מרן הגרא"י קוק שליט"א לא העיז אף אחד לאמר בפניו ומכתבי הפלסתר היה סר עיניו בבוז מבלי לפותחם).' דברים אלו מוכיחים שהטענה כאילו הח"ח זלזל בראי"ה לאחר הנאום בפתיחת האוניברסיטה העברית 3 שנים קודם לכן בניסן תרפ"ה, כפי שפרסמו גורמים חרדיים כאלו ואחרים, היא שקרית לחלוטין.[98]
בקשת "הסבא מסלבודקה" ביקש מהרב קוק להעניק סמיכת חכמים לשניים מתלמידיו.[99]
דברים של האדמו"ר ר' דוד בורנשטיין מסוכצ'וב הכותב לרב קוק שהתענג לפוגשו בירושלים.[100]
בקשת הרב יהודה מאיר שפירא מלובלין מהרב קוק שיאציל מברכתו על הלומדים ביח"ל שפתח.[101]
השתתפות הרב משה יאיר וינשטוק[102] והרב חיים יהודה לייב אוירבך[103] ועוד מגדולי ירושלים בסעודה השלישית שערך הרב קוק.[104]
בקשת סמיכה לרבנות של הרב יהודה צבי ברנדויין (מחבר "מעלות הסולם" - פירוש לתיקוני זוהר והגהות ומראי מקומות לכרכי "עץ חיים") מהרב קוק כפי שביקש מהרב זוננפלד.[105]
דברי הרב יעקב יוסף מונסה (מגדולי חכמי אר"צ שעלה לארץ) לאחר שראה את הרב קוק: "כל מה שמספרים עליו מתנגדיו הוא הוצאת שם רע! אני מסתכל עליו ורואה את השכינה על פניו!"[106]
דברי הרב חזקיה יוסף מישקובסקי לרב קוק: "... יפוצו מעינותיו הטהורות היצאות מקודהק"ד... ויאציל מאורו המבהיק והבהיר... יגדל שמו ותרבה השפעתו על כל שדרות עמנו... משתחוה מארץ מרחק מול רום גאונו ומתכבד להוקירו כרוב ערכו הנשא..." וכן כתב במכתב לירחון "שערי ציון": 'כבר ידוע למדי בכל תפוצות הגולה צדקתו וגדולתו של מרן ראש הרבנים לא"י מרן הגרא"י קוק שליט"א וכי בכל מעשיו כוונתו אך לשם שמים. מידותיו הנעלות, הלך רוחו וטוהר לבבו המלא אהבה בלי מצרים לכלל ישראל לכל שדרותיו, ועיניו הטהורות רק אל הטוב שבכל דבר יביטו. [107]
דברי הרב זליג ראובן בנגיס לרצי"ה במכתב התנחומין ששלח לרצי"ה קוק על פטירת אביו: 'להסתלקותו הדר"ג מר אביו פאר הדור זצלה"ה, שאין זה אבל פרטי למשפחתו רק (אלא) אבל כללי לכל עדת ישראל למקומותם למושבותם'.[108]
מכתב הרב פנחס אפשטיין שהיה כידוע מרבני "העדה החרדית" שלח בתרפ"ג מיוזמתו לרב קוק את דעתו בעניין הלכתי מסוים.[109]
הרב זוננפלד, רבה הראשון של "העדה החרדית", שבכל מפגש עם הרב קוק דיבר עימו בכבוד רב כמו אין כל מחלוקת ביניהם וישנם עדויות על כך ממפגשים שונים ביניהם, ובין השאר כתב הרב חרל"פ לבנו הרב יחיאל מיכל באדר תרפ"ב שבסעודת ברית מילה לאחר ברית שבה הרב קוק היה הסנדק הרב זוננפלד המוהל והרב חרל"פ היה אומר הברכות, שלושתם ישבו יחד והיחס בין הרב קוק לרב זוננפלד היה "מצוין מאד מאד ובחביבות וכבוד זה לזה". כן העיד "הפחד יצחק" שכשבמפגש ברחוב בפסח הרב זוננפלד איחל לרב קוק שיזכה בשנה הבא לטבול רגלו בדם של קרבן פסח (בפסחים ס"ה, ע"ב: "שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם"). כשהזדמנו שניהם לסעודות מצווה כגון בחנוכת הבית לבניין חדש של ישיבת "חיי עולם" בתרפ"ז (על אירוע זה העיד הרב פישל רוזנר שנכח שם), היה הרב זוננפלד לוקח "שיריים" מסעודת הרב. הרב אהרן סג"ל מירושלים הזמין לברית המילה של בנו את הרב קוק כסנדק ואת הרב זוננפלד כמוהל וסיפר שהרב קוק פנה לרב זוננפלד ואמר: "אמא מאוד חולה ואבקש להתפלל עבורה", רשם את פתק שמה ושם אמה ונתן לרי"ח. אז רי"ח אמר לרב קוק: 'אף אני מרגיש לא כ"כ טוב ומבקש מהרב שיתפלל בעבורי, יוסף חיים בן זעלדא'. הרב גדליה אהרן קניג, מגדולי חסידי ברסלב, כתב לרב נריה בתשל"ו שבסעודת פדיון בן שבהם השתתפו שניהם הרב זוננפת שם כפות ידיו תחת כוס היין שבירך עליה הרב קוק וליקק את הטיפות שנטפו על ידיו מהכוס (הדברים הם בפסקה הלפני האחרונה במכתב הרב קניג לרב נריה). כמו כן כתב רבי יצחק ברויאר האנטי-ציוני שלא פסקה הידידות ביניהם (הוא עצמו חשב לפני שפגש בראי"ה שלרב קוק ישנם דעות אפיקורסיות אך לאחר המפגש אמר שפליאה שאין בו אף לא שמץ של אפיקורסות). וכן נכדו כותב ב"האיש על החומה", כרך שלישי, הפרק "האמת והעימות" (מתחיל מעמ' 399), שהייתה הערצה הדדית ביניהם גם במחלוקות הקשות ביותר. בתגובה למי שאמר לו שהוא רבה של ירושלים הגיב הרב זוננפלד ואמר לו שהוא הרב פורים של ירושלים כי בפורים הרב של כל השנה מקפיד על מצוות ההתבסמות בפורים ולא יכול להורות במצב כזה והרב של פורים מורה במקומו, וכך גם הוא כי הראי"ה הוא הגאון והצדיק והראוי לעטרה זו אך הוא שיכור מאהבת ישראל וא"י ולכן עד שהרב יחזור לעצמו הוא בפועל הרב כאן.
דברי הרב ברוך דוב ליבוביץ (ה"ברכת שמואל") לרב קוק: "יאריך ימיו ושנותיו על ממלכתו להאיר עין ישראל בתורתו הקדושה...".[110]
דברי הרב ירוחם ליבוביץ (המשגיח הנודע מישיבת מיר שלפני כן היה משגיח בפוניבז') לרצי"ה: "ברוך הבא בשם ה', הו"כ ידיד נפשי הרב הגאון וכו', בנם של קדושים אור ישראל ומאורו, ה"ה כש"ת מהרצי"ה קוק נ"י ויזרח לעולמי עד".[111]
דברי הרב משה מרדכי אפשטיין (ראב"ד סלבודקה ור"י "כנסת ישראל" ["ישיבת סלבודקה"] שם ומתרפ"ה ראש ישיבת "כנסת ישראל" בחברון ומתרפ"ט ר"י "כנסת ישראל - חברון" בירושלים).[112] והרב אברהם דוב כהנא-שפירא מקובנה (ה"דבר אברהם")[113] שכתבו מארה"ב בזמן ההתרמה עבור מוסדות התורה בירושלים וליטא: ' "מכתב גלוי" שנשלח למערכת "קול ישראל" בירושלים עיה"ק תובב"א. בהיותינו יחד עם חברנו הגאון הגדול האמיתי מוה"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א בעבודת הקודש למצוא עזר ותמיכה למוסדות התורה באה"ק ובאירופה, ובראותנו את עבודתו המסורה והפוריה למטרה קדושה זו, הננו מצטערים מאוד ומשתוממים לראות שלמרות מסרו את נפשו לצאת מהארץ לחוץ לארץ בדרך רחוקה כזו, ולמרות עמלו הרב להרמת קרן התורה, נמצאו כאלה שמעיזים להעליב אותו ולהוציא לעז לאמור: שנושא דרשותיו אינו כלל לחיזוק התורה וכו'.
השתתפות הרב יהודה לייב חסמן (המשגיח של ישיבת חברון) בהלוויית הרב קוק ודבריו לפני הקבורה שקוברים ראש השקול כנגד כל הראשים כאן.[114]
ר' יוסף יצחק שניאורסון מלובביץ' (הריי"צ) התכתב ונפגש בידידות רבה עם הרב קוק.[115]
ר' שלמה גולדמן מזוויהל/זווהיל שלח את נכדו ר' מרדכי ללמוד ב"מרכז הרב" (היה אחראי על חינוכו במשך תקופה עד עלותו של האב ר' גדליה משה שהיה בכורו של ר' שלמה). וכן היה מדי ר"ח מבקר את הרב קוק יושב לפניו ונהנה מזיו פניו ומשיחותיו עם מבקריו ושואליו.[116]
דברי הרב אהרן וולקין לרב קוק: "כגון דא צריך לאודועי, כי בהיותי על הכנסי' בווינא, עלתה בידי לסתום פיות דוברי שקר, הדוברות על צדיק וגאון עתק".[117]
פניותיהם של הרב נפתלי צבי טרופ (הגרנ"ט) שהיה ראש ישיבת ראדין[118], הרב מאיר אטלס משאוול (רב העיר וראש הישיבה שם)[119] והרב יהודה לייב פיין מסלונים[120] וכן עוד פניות של ראשי ישיבות רבים לרב קוק כדי להמליץ לו על תלמידים לישיבת "מרכז הרב".
ה"חזון איש" קיבל את הראי"ה בעמידה כשהראי"ה עמד לנאום בהנחת אבן הפינה של ישיבת "בית יוסף" בבני ברק וכך עמד החזו"א לכבוד הרב קוק במשך כל נאומו, מה שלא עשה לכבוד גדולי תורה אחרים שנאמו באירוע, ולאלה ששאלו אותו מדוע שלא ישב, הוא ענה: "די תורה שטייט!" וכן לבש את בגדי השבת שלו לקראת המפגש עם הראי"ה כששהה הרב קוק בבני ברק לרגל אירוע זה ומיהר למעונו של הראי"ה כדי לא להטריחו להגיע לביתו אך הראי"ה מצדו יצא ממעונו לביתו של החזו"א כדי לא להטריחו להגיע למעונות והם נפגשו באמצע ולאחר דין ודברים קצר שבו החזו"א אמר שהמפגש יתקיים במעונו של הראי"ה והראי"ה אמר שהמפגש יתקיים בבית החזו"א הסכים החזו"א שהמפגש יתקיים בביתו. כששמע החזו"א שהראי"ה על ערש דווי שלח שליח שמתכונן לבקרו, אך הראי"ה אמר לשליח שיגיד לחזו"א שיתפלל עליו בביתו כי הוא חס על ביטול התורה של החזו"א. גורמים חרדיים שונים פרסמו שכביכול החזו"א לא נסע לירושלים בחייו של הראי"ה כדי שלא יצטרך לפוגשו, אך מהמפגש שהתקיים בביתו של החזו"א כבר רואים שהחזו"א לא התנגד לפגוש את הראי"ה ואף לבש את בגדי השבת והחג שלו לכבוד המפגש, וכן רואים שהטענה שקרית מכך שבמשך כ-20 שנותיו של החזו"א בארץ ביקר בירושלים רק 3 פעמים כשביקורו הראשון היה לא לפני מלאת שבע שנים מעלותו לארץ, וכחמש שנים מפטירתו של הראי"ה. וכן טוענים גורמים חרדיים שונים שהחזו"א עמד במשך כל נאומו של הרב קוק בהנחת אבן הפינה לישיבת "בית יוסף" בב"ב כדי לא לכבד את הרב קוק בעמידה בתחילת דבריו ובסופם כפי שעשה לגדולי תורה אחרים, אך קבלה בעמידה לפני תחילת הנאום ועמידה במשך כל הנאום הם כבוד הרבה יותר גדול מאשר לעמוד רק בתחילת הנאום ובסופו ובנוסף גם תגובתו של החזו"א "התורה עומדת" מראה על הכבוד הרב שחלק החזו"א לרב קוק.[121]
הסכמת הרב בנימין יהושע זילבר ("אז נדברו") למהדורה השנייה של חיבורו של הרב קוק, "שבת הארץ".[122]
דברי הרב שלמה זלמן אוירבך ובחוברת 'סיני', כרך מ"ז, אלול תש"כ, שהוקדשה לזכרו של הרב קוק במלאות עשרים וחמש שנה להסתלקותו, אחד המאמרים היה ממנו ובפתח מאמרו כתב: 'לזכר נשמת רבנו הגדול מרא דארעא קדישא, מרן הגאון מוהרא"י הכהן קוק זצ"ל, למלאת כ"ה שנה לפטירתו'. וכן אמר על הרב קוק שהיה היחיד בדורו שידע ללמוד קבלה ואגדה לעומקה של הלכה והיה גדול בכל ולא רק בדורו אלא בדורות.
הרב יוסף שלום אלישיב שהיה מחותנו של הרב אוירבך ופוסק הדור האשכנזי אחריו וכמוהו היה בן בית אצל הראי"ה וכמו אצל הרב אוירבך הראי"ה שהיה היה מסדר הקידושין שלו כשאצלו ההוא היה גם המשדך, הסנדק בברית המילה של בנו בכורו והכהן שאצלו נעשה פדיון הבן אצל בכורו. כשבאו אליו בחורים להדרכה בלימוד פתח לפניהם את 'אגרות הראי"ה' א' ומקריא להם את מכתבו של הראי"ה לאחיו הרב שמואל שעוסק בזה.[123]
בירושלים תרצ"ח יצא לאור הספר "אמונת ה'" התומך בתורת הנסתר שהביאו לבית הדפוס הרבנים מיהודי תימן הרב חיים בן שלמה עראקי-כ"ץ, הרב יהודה אברהם חבשוש והרב שלום שלמה נג’אר, זצ"ל, כנגד החיבור "מלחמות ה'" השולל את חכמת הקבלה של הרב יחיא קאפח זצ"ל מרבני כת הדרדעים שייצגה מיעוט מעדה זו. גדולי הרבנים בירושלים הוחתמו על הספר והרב קוק תואר כך: "רבנו הכהן הגדול, נר ישראל וקדושו, גדול הדור ונזרו, מרן אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל וכו'".

תמיכת גדולים רבים בהשקפה דתית-לאומית ובדעות הראי"ה כמו שב"אורות"

הרב איסר זלמן מלצר[124] שכתב לכבוד הוצאה לאור של ספרים מכתבי הרב קוק בעשור לפטירתו: 'ב"ה, ירושלים, יום ג', כ"ח לחדש מנ"א שנת תש"ה הנני בזה להביע את רחשי לבבי ליום הזכרון, במלאת עשר שנים להסתלקות גאון ישראל מוהרא"י הכהן קוק זצ"ל. נוסף לאשר כבר נודע בכל תפוצות ישראל, עוצם גדלו בכל מקצועות התורה, בהלכה ובאגדה, מוסר ודעת, לבד זה היה גדול מאוד בקיום מצות "ולדבקה בו", שלדבקותו בד' ותורתו אין מלים להעריך את ערכו. ראוי לתלמידיו ולמוקירי שמו ללמוד ממסירותו בכל לבבו באהבת ד' וישראל עמו, ותשוקתו העצומה לזכות את כל אשר היה ביכלתו להשפיע עליו, בין בדבריו החוצבים להבות אש בדרשותיו ובין בספריו הגדולים. כבר אמרו חז"ל אין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הם זכרונם, ובפרט לגאון ישראל כמותו, וראוי להתחזק ולעשות רצון צדיק, לגמור להוציא לאור את כל ספריו הגדולים, אשר עמל עליהם ביגיעה עצומה. ואחר חורבן עם ישראל, גדוליו, גאוניו וצדיקיו, אשר עמהם נגנזו הרבה מחדושי תורתם, חובה להשתדל להוציא לאור ספרי גאוני הדור הנמצאים בכתבי יד. ד' ירחם על שארית פליטת עמו וישלח לנו משיח צדקנו ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים במהרה בימינו אמן.'
הרב יחזקאל ליפשיץ בעל "המדרש והמעשה" על התורה[125] כתב לרצי"ה: "זה לא כבר קבלתי לשמחת לבבי את הקונטרס "אורות" של כ' אביו הכהן הגדול שליט"א והוא כלו מחמדים ואשר לא פללתי ראיתי בו: את הערך הגדול שמעריך כ' אביו את התקופה הנכחית כתקופת תחי' אמיתית..."
הרב דוד שפרבר מבראשוב[126] וכתב לרב קוק: "... ויואל לשלוח לי את חיבורי הטהרה ודברות קדשו ולהבות אש מזבח אהבתו לה' ולעמו, והיה כאשר טעמתי מיערות דבשו ונופת קדשו ותאורנה עיני, כי נפתחו ארובות חכמתו ואראה אור האמת כי יהל, וכהקיר בור מימיה הקרו שביבי נוגה עומק תבונתו המאירים מחשכי תבל, והמה מרפא לנפש מתהפוכות הדורות ובלהות הזמן, אשרי עין ראתה כל אלה אשר ראה הכהן הגדול מאחיו...", ובסוף המכתב הוא כותב: "ואילו זכיתי גם לשאר ספרי אדמו"ר האדם הגדול בענקים.. מה מאושר הייתי..."
הרב יהושע בוימל (ה"עמק הלכה")[127] כתב לרב קוק: "אחרי נאחז בשבח הוד גאון תפארתו! את ספריו היקרים אורות התשובה וחבש פאר קבלתי וברכתי עליהם ברכת הנהנין.. ויהי רעוא שיאריך ימים על ממלכתו ויוציא לאור את שאר מעשי אצבעותיו.. הנני לוטה פה דאלאר אמעריקאי אחד ואבקש לפניו מאוד שישלח לי את שאר ספריו, ויתר אין ביכולתינו, ומאוד חשקה נפשי לראות בתפארת שאר ספריו."
האדמו"ר ר' ישראל פרידמן מהוסיאטין[128] קרא במפורש לתמוך בקק"ל והתייחס לתרומה לקק"ל כ"מצוה גדולה מאוד" כלשונו, ואמר על המדינה לאחר הקמתה שהיא אתחלתא דגאולה ר' חיים מאיר יחיאל שפירא מדרוהוביץ' הוביל את ייסוד ההסתדרות החסידית-ציונית "אגודת יישוב ארץ ישראל" שהסתפחה בתרע"ז למזרחי. הרב יצחק יהודה שמלקיש (ה"בית יצחק" מלבוב)[129] והרב שלמה הכהן (ה"חשק שלמה")[130] והרב חנוך הניך אייגש (ה"מרחשת")[131] מווילנה חתמו על הצהרת היסוד של ה"מזרחי" (הכרוז שפורסם לאחר אסיפת הייסוד של התנועה) והיו בין 67 גדולי התורה מרחבי אירופה שחתמו על הקול קורא הזה.
הרב אבא יעקב הכהן בורוכוב מוולקוביסק (ה"חבל יעקב")[132] היה מראשוני הרבנים שהצטרפו למזרחי.
הרב אליעזר הלוי סג"ל-מישל ("משנת אליעזר") מטורקה[133] היה מגדולי הפוסקים והכתובת הראשית לשאלוות בהיותו בבודפסט בזמן מלה"ע הראשונה והיה ציוני ושיבח את הרצל בדרשותיו.
הרב יצחק צבי ריבלין[134] היה מגדולי דורו בנגלה ובנסתר והיה מייסד סניף המזרחי בירושלים.
הרב יוסף גרשון הורוביץ[135] שהיה ראש ישיבת מאה שערים ורב השכונה, היה מראשי המזרחי בירושלים.
הרב מנחם נתן נטע אוירבך[136] (ה"אורח נאמן" ונכד ה"אמרי בינה"[137]) היה מראשי המזרחי בירושלים.
הרב צבי פסח פרנק[138] כתב על ניצחון צה"ל במלחמת השחרור שהיא אתחלתא דגאולה.
הרב יקותיאל אריה קמלהר (ר"י "אור תורה" בסטניסלב ורישה)[139] תמך בהשקפה דתית-לאומית כפי שעולה ממכתבו לרב קוק באב תר"פ לגבי המאמר "תחית הקודש" שפורסם לראשונה ב"המזרחי" בוורשה.
הרב יוסף שלמה כהנמן (הרב מפוניבז')[140] ראה במדינה אתחלתא דגאולה ותלה את דגל ישראל בביתו ביום העצמאות והורה לתלות את הדגל מעל הישיבה.
הרב יצחק אביחצירה (ה"בבא חאקי")[141] (אחיו של הרב ישראל אביחצירה שמוכר כ"בבא סאלי")[142] שנודע כאחד מגדולי חכמי הספרדים ורבה הספרדי הראשי הראשון של רמלה, תמך במפד"ל.
הרב אברהם אהרן בורשטיין (הרב מטבריג)[143] היה ראש ישיבה ב"מרכז הרב".
הרב שלמה חיים פוליאצ'ק (העילוי ממייצ'יט)[144] היה במזרחי.
הרב בן ציון אברהם קואינקה[145] היה ראב"ד הספרדים בירושלים והיה במזרחי.
הרב משה כלפון הכהן מג'רבה (רבה של יהדות ג'רבה)[146] ראה בציונות אתחלתא דגאולה והתקין לחגוג את יום העצמאות בג'רבה במשך שלושה ימים וכן משבח את הרצל (מדובר בדברים ב"הדרוש החמישי לאתחלתא דגאולה" בספרו "מטה משה" כשהדברים נכתבו 16 שנים לאחר פטירת הרצל)
הרב מרדכי ישועה עטיה (ר"י המקובלים "החיים והשלום" בירושלים)[147] כתב: "ולו היה לנו לב לדעת ולהבין את הנס הגדול שנעשה לנו בשנת תש"ח שה' הצילנו מידי מרעים... ה' היה גומר את הגאולה בשלימות... אם כן לו עשינו כולנו כזאת ששמחנו בנס שעשה לנו ה' בשנת תש"ח שהצילנו מיד מרעים, והיינו מזמרים ומשבחים ומשוררים לה' על זאת, כי אז בוודאי הייתה הגאולה נגמרת, ואפילו שאין בידינו מעשים טובים שבזכותם ננצל ונגאל... "
הרב יהודה זרחיה [מרדכי לייב חיים] הלוי סג"ל (מגדולי המקובלים בדורו והחזו"א אמר עליו שהוא ארי בין אריות)[148] כתב לרצי"ה מכתב ביום העצמאות תשל"ז ובו כתב "בחג העצמאות תשל"ז" ומשבחו שהוא "משמש אורה זו תורה לאלפי צעירים ומתסיס לאהבת ארץ ישראל", על כל חלקיה (שני עברי הירדן), "ובלי ספק זכותו רבה מאד והמקום יעזרנו לשמש בכהונה גדולה בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו".

ההבנה המוטעית של תוקפי הראי"ה על דבריו והסברם

התוקפים את הרב קוק על דבריו באורות לא הביאו את מה שהתכוון בדבריו, ובחלק מהמקרים מדובר בקריאה חלקית של דברי הרב. אמנם בחלק מהמקרים, ההבנה המוטעית נובעת מקיצור הדברים בספר. בין העניינים האלו הם העניינים הבאים.

בעניין הנפש של החילונים העוסקים ביישוב בארץ שהיא שהיא שלמה יותר מהנפש של שומרי המצוות שלא עוסקים ביישוב הארץ, הרב קוק בהמשך הדברים כותב שברמת הרוח החרדים לדבר ה' עולים בהרבה על החילונים.
במכתב לרב דוד טביל דיינובסקי, שהיה אז ראב"ד פיאנטניצה (כנראה בתרצ"ד)[149] כותב הרב קוק שהמקור הוא ב"שער הגלגולים" מרבי חיים ויטאל (רח"ו או מהרח"ו)[150], גדול תלמידי האר"י, בסוף הקדמה ז' כותב שאמרו חז"ל שלמרות כל הדברים הרעים שאמרו על אחאב, מ"מ הוא היה שקול מבחינת הנפש, 'ועיין שם שישנם צדיקים גדולים שמכל מקום מצד בחינת הנפש אינם בשלמות, רק הרוח הוא המשלים את בחינת הנפש שלהם ע"י קדושת תורה ויראה'.
ועוד מוסיף הרב במכתב וכותב שההמשכה הטבעית לאהבת ישראל היא בחינת נפש מלידה כמבואר בזוהר (משפטים צ"ד ב') שהנפש ניתנה מלידה והרוח ונשמה ניתנות לפי מה שזוכה יותר. וממשיך הרב: 'נמצא שגעגועים טבעיים לדבר טוב וקדוש, אפילו לא נתגלה עניין הקדושה שבהם, יש בזה משום שלמות הנפש, ואם יש בזה חיסרון, זה קלקול בנפש, אבל מכל מקום קדושת הרוח משלימה את החיסרון בנפש. אבל השלמות האמתית באה בשילוב כל המעלות בבחינת נר"ן... וע"י התאחדות הכלל כולו נזכה לתשובה שלמה שתתפשט בכל ישראל ע"י סגולת א"י שתתאחד באור התורה והיראה, ובוודאי יש תועלת רבה לפרסם דברים כאלה בכל הצדדים. חדא, שמתעוררת לפעמים עי"ז זיק של קדושה אצל הרחוקים וסוף סוף אל ידח ממנו נדח, וקל וחומר שהכשרים מתעוררים עי"ז להיכנס באהבת ארץ הקודש ואהבת כלל ישראל ובזה מתעלים הם הרבה מאוד'.

לגבי ההתעמלות של צעירי ישראל כוונתו למצב שהגבורה הגופנית באה מתוך הקדושה, מתוך גבורה רוחנית, כפי שהיה למשל, אצל משה רבנו, דוד המלך וחייליו ושמשון הגיבור, ושכשההתעמלות הזו מנותקת מתורה ומצוות היא פסולה. למעשה דבריו מוסברים בדברים שכתב הוא עצמו ומופיעים גם בסמוך לדברים על ההתעמלות ב"אורות" ובמקומות אחרים ב"אורות" ו"אורות הקודש" (כלומר מדובר באותם דברים מ"שמונה קבצים" שנכנסו ל"אורות" שערך הרצי"ה ול"אורות הקודש" שערך הגאון הרב דוד יהודה אריה לייב הכהן זצ"ל, "הרב הנזיר"):
באותו עמוד ב"אורות" (עמ' פ') כתוב: 'גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים... שכחנו שיש לנו בשר קודש לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש ("תיקוני זוהר", תיקון י"ט, ושם בביאור הגר"א ובשל"ה "בית ישראל": 'הגוף קדוש והנשמה ק"ק'). עזבנו את החיים המעשיים... ואת הקישור עם המציאות הגופנית המוחשית מפני יראה נפולה, מפני חוסר אמונה בקדושת הארץ... כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה... תשובה גשמית יוצרת דם בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים, ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנחלשה.' וכן כותב בסוף עמ' ע"ט-תחילת עמ' פ' (וכן ב"אורות הקודש" א' עמ' קמ"ו, וב' בעמ' שי"ג): "כשמתרבה הכוח החומרי של האומה, נשמה מתפשטת ומתגדלת יותר, וכך היחידים שואבים כל אחד לפי צינורו חיים מהמעיין הכללי." מקור הדברים ב"מורה נבוכים" (ג', כ"ה) ובשמונה פרקים (פרק ה') לנשר הגדול הרמב"ם זיע"א.
אותו רעיון בסגנון אחר מופיע בעמ' קמ"א ב"אורות": "כשעם הקודש יהיה בריא וחזק בגופו תתגבר ותתחזק הקדושה בעולם... ומובן בזה שהבריאות והיתרון הגשמי של כללות ישראל זהו היסוד לאור עולם, לקודש העולם, לגילוי האלוקות בעולם, לטהרת המידות לרוממות הצדק והופעת המוסר בניצחונו בעולם... כל דבר גשמי ישראלי הוא מוכן לקדוש ואצילות עליונה. פיתוח האומץ הגופני שבישראל יוציא מן הכוח אל הפועל אימוצי נשמה נפלאים, ואורה העליון של תורה ימצא את הבסיס האיתן הראוי לו."
מכל הדברים האלה הכתובים בדברי הרב עצמו שהחיוב באומץ הגופני, הגבורה הגופנית, הוא רק כשהיא נעשית לפי ההלכה, קשורה בקדושה ומשרתת אותה.
במכתב לרב יוסף משאש, אז ראב"ד תלמסאן באלג'יר ובהמשך רבה הראשי הספרדי של חיפה[151], בי"ג באדר תרפ"ח כתב: 'אפילו אלה הצעירים שרוצים להתפתח בבריות גופא כדי שיהיה כוחם חזק להגן על אומתנו הקדושה... דרכי להגיד להם שיכולים לכוון מעשיהם לשם שמים להוסיף אומץ וגבורה בכנסת ישראל כדי שקדושת השי"ת ואור שכינתו הקדושה תהיה מופיעה בגבורה בעולם, אז שכרם רב וחלקם יהיה חלק צדיקים קדושי עליון כמו שיהיו אבותינו הגיבורים חיילותיו של בית דוד, גבורי כח ואזורי גבורה, ובזה חזקו את אור הקדושה, ודברים כאלה ראויים כל חכמי ישראל צדיקי הדור להגיד לדורנו, ויקרבו הרבה לבבות לאבינו שבשמים... ואם אפשר להכניס רוח קדושה גם באלה שהם מתגדרים בגבורה גופנית, הלא נוציא יקר מזולל, ובזה כוחם של צדיקים מתעלה וגבורת הקודש מתרוממת בתפארת עוזה...'
ובמכתב לרב ד"ר חנה (אלחנן) אנסבכר, רבה של דוויסבאדן, בט' בתמוז תרפ"ז, בעניין בחורים שיכולים לשבת וללמוד ונמשכים למשחקי כדור, כותב שמטרתו "להראות לצעירים השטופים באימוץ הגוף ע"י ההתעמלות, שהם חושבים את זה לשלמות רבה, ומבזים הם את תופסי התורה בחשבם שאין להם מושג באמוץ החיים, שאין הדבר כן, שאם רק יקדשו את דרכיהם ואת מחשבותיהם יש ג"כ אפשרות לרומם כ"כ את הרעיון של אימוץ הגוף של כלל ישראל עד שיהיה עומד במדרגה קדושה ונפלאה עד מאוד, שייתן כח ואומץ ג"כ על ידי זה לצדיקים ולקדושים בישראל להיות מתעלים בקדושה...", והוסיף בסוף המכתב: "אבל התעסקות והתעמלות בפריקת עול תורה ומצות, חס ושלום לומר עליה אלו המדות האמורות בקדושת גבורת ישראל".
ומצד אחר כותב לרב יעקב חי זריהן, רב בטבריה[152], בי"ב בטבת תרפ"א: '...כלפי קדושתה של כנסת ישראל הכל הוא קדוש ונשגב לאין חקר. ושמשון שנשתבח בגבורת גופו, הוא קְדוש השם... ונקרא על שמו של הקב"ה (סוטה י' ע"א). ומתוך הצורך הגדול של התגברות הקדושה בעולם באחרית הימים על ידי כנסת ישראל, מוכרחת גם הגבורה הגופנית להתעורר ברב כח. ועל עובדי ה' באמת, החובה מוטלת לזכך היסוד הפנימי של הגבורה בגבורה קדושה ברוחניות... וכשם שהעבודה הפנימית של קדושי עליון שבדורות כולם היא נמשכת מהשפעת קדושתו של בניהו בן יהוידע ע"ה כן כל העבודה של התגברות הגבורה הגופנית בכללות כנסת ישראל, היא נמשכת מקדושת נזיר אלוקים שמשון הגיבור ע"ה.'
וכן אמר לפני שלושה מתלמידיו: "קדושה זקוקה גם לגבורה, אף לגבורה גופנית. שמשון הגיבור היה גבור בגופו והייתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג (סוטה ט' ע"ב) ודוד המלך היה גיבור ממש, גיבור בגופו והיה כולו קדושה". ('שבחי ראי"ה', עמוד קס"ג, מפי הרב אברהם יצחק שרייבר, וראה המשך דבריו לפני התלמידים בפסקה הבאה בעניין העלאת ניצוצות הקדושה מתוך החול והטומאה)
בעניין הקודש שבחול לעומת הקודש שבקודש, הקשור ישירות לעניין ההתעמלות, כוונתו היא שכשמעלים את ניצוצות הקדושה שבחול ומבטלים את ההשפעה השלילית של דברי החול, אז מקדשים ומעלים את החול ומבטלים את הרע, ולכן הקודש שבחול מעולה מהקודש שבקודש כי על ידו ניתן לבטל את הרע, אך היתרון הזה בפועל קיים רק במצב של אחרי ביטול הרע, וכל עוד ההשפעה הרעה קיימת, ברור שהקודש שבקודש עדיף לאין שיעור. ובדברים לפני שלושה מתלמידיו אמר: "יש ערך גם לניצוץ של קדושה. אם יש אפילו ניצוץ קטן של קדושה אף בתוך תוכה של הטומאה, הרי כשהניצוץ הזה מתגלה, כלה הטומאה בהכרח ועוברת מן העולם. משום כך אין הסטרא אחרא מניחה לגלות את הניצוץ של קדושה'. ולגבי ניצוץ הקדושה שבהתעמלות ההתעמלות אמר בהמשך דבריו לפני שלושת התלמידים: 'ההתעמלות יש בה ניצוץ של קדושה, אך יש ונלווים אליה ע"י צעירינו היום דברים של טומאה, על כן יש לגלות את ניצוץ הקדושה שבהתעמלות ואז תכלה ותעבור מן העולם כל הטומאה הנלווית אליה..."

לגבי דבריו "הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעומק הנפש האנושית, וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו", ותקפו אותו קשות על שמשבח את הפיסול, אז הפיסול אינו פסול באופן גורף, אלא רק דמות שלמה כפי שנפסק בשו"ע וכפי שהרב קוק כותב בהתייחסות הלכתית שלו לעניין זה.

בעניין קירוב רשעים, הראי"ה קירב רק רשעים שלא ניתקו עצמם מכלל ישראל ומהזהות היהודית שלהם, אך רשעים שניתקו עצמם מכלל ישראל ומהזהות היהודית שלהם והזדהו עם הגויים ועם שונאי יהודים הוא לא קירבם כלל אלא להפך.
ב'אגרות הראי"ה' ח"ב, דף קפ"ז כתב: "והשי"ת נותן בלבבו רצון זה ומחשבה זו של שנאה ושל התרחקות, כדי שלא יבולע לו".
ב'מאמרי הראי"ה', במאמר "על במותינו חללים", עמ' 90: "והאומה העזה שבאומות, קנאית היא ונוקמת. נוקמת היא בקנאה קשה כשאול מעוכרי חייה. לא תשא פני כל, את אחיה לא תכיר ואת בניה לא תדע... יודעת היא האומה בידיעה פנימית... שהפורשים מדרכי ציבור... כבני בלי דת (ההדגשה במקור) ממיתים הם את נשמתה, נוטלים הם ממנה את המזון המחיה אותה, המשיב את רוחה. והם הם הנם אויביה, אויבי נשמתה, שונאיו של מקום... ובזעם תקפץ רחמיה, למען עמדתה וקיומה, כדי להחזיק את נשמתה לדור דורים... האומה יכולה לשנוא כשם שהיא יכולה לאהוב, ושנאתה, אוי כמה מרה היא ומכאבת..."
ב'אגרות הראי"ה' חלק א', עמ' כ' כותב הרב: 'אין עוד אומה בעולם שההודעה של שם השי"ת בעולם, בתור אלוהי עולם שומר הברית והחסד וכל ארחות הצדק, שהם מדותיו של הקב"ה, יהיה יסוד חייה הלאומיים, ותנאי מיוחד בתקומתה על ארצה וכוננות ממשלתה וכו'. על כן מי שגורם בדעותיו ומכל שכן במעשיו, רפיון להדעה (הזאת) שמחיה את האומה, הוא פושע לאומי, שהסליחה לו איולת."
באגרת תקנ"ה המפורסמת ('אגרות ראי"ה' כרך ב') כותב הרב: 'והשם יתברך יודע שלא את כל הפושעים אני מקרב, כי אם אותם שאני מרגיש שכח סגולי מונח בפנימיותם... ועל אותם שכבר אבדו את הסגולה הפנימית שלהם לגמרי אמר דוד המלך ע"ה "הלא משנאיך השם אשנא".'
ב"אורות הקודש" ג', עמ' של"ד כתב הרב: "מי שחסר לו החוש של שנאת הרשעים, יוכלו התכונות, המעשים והדעות הרעות, להידבק בו ולפגמו. ואף על פי שעל ידי גודל מיתוק של חסד, הולך האור ונזרח גם על הרשעים, מכל מקום ראוי לאחוז במידה ידועה של גבורה, שהיא ניכרת בשנאה פנימית לרשעים הגדולים, מרימי יד בתורה. ומידה זו היא כמו סנדל לנשמה, שלא תטנף רגליה ביוון מצולת הקליפות, והיא משומרת על ידי תכונה זו בטהרתה."
וב"שמונה קבצים" חלק ח' סעיף רכ"ח: "שנאת הרשעה, כשהיא עמוקה וגדולה, צריכה לבוא בתחילת ברייתה יחד עם שנאת הרשעים רק אח"כ היא מתמתקת על ידי כח הדעת ומתבררת, עד שהיא עומדת על נקיונה האצילי, שאין כי אם שנאת הרשעה לבדה, והנושאים שלה, שהם הרשעים בעצמם, מתמלאים עליהם רחמים, ויתמו חטאים ולא חוטאים. אבל אם מתחילת ברייתה תבוא בצורתה האידיאלית, לכוון את מהותה רק על השנאה של הרשעה המופשטת, לעולם לא תצא אל הפועל בכחה אפילו בתור השנאה לרשעה, כי חסרון השנאה אל הרשעים יטשטש את השנאה של הרשעה עצמה, ואז כל אוצר הטוב מונח הוא בסכנה גדולה . וזה היה מקום המכשול של נפילים רבים, שנפלו מפני שהשתמשו בתחילת הוויתה של שנאת הרשעה במדה האצילית, והעדר שנאת הרשעים נהפכה אח"כ לאהבתם, ומתוך אהבת הרשעים נפלו הם עצמם באהבת הרשעה עצמה. על כן מוכרחת היא המחשבה הראשונה להיות בתכונת מידת הדין, ואח"כ מדת הרחמים באה, וממתקת אותה בשיתופה."
באגרת קמ"ד כותב הראי"ה: "אם נעזב את שעת הכושר, של התחלת התפתחות הישוב... והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה על חרסיה בסיגים של לאומיות מזוייפת בגרגרים של היסתוריה ושל חיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא לא יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף ג"כ לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו ע"פ הניסיון - היד הטמאה הזו תתגבר, אז אין די באר גודל האסון..."
ואף כלפי כאלו שיש בעיקרון לקרב ישנם מצבים של הרגשת שנאה כפי שכתב במאמרו "על במותינו חללים" ב"מאמרי הראי"ה" דף 91: "אחים חביבים שנואים; נשמות קדושות, משוקצות כטומאת הנדה. והאומה העזה שבאומות, קנאית היא ונוקמת, נוקמת היא בקנאה קשה, לא תשא פני כל, את אחיה לא תכיר וכו' יודעת היא האומה בידיעה פנימית אינסטינקטיבית וכו' שהפורשים מדרכי צבור וכו' ממיתים הם את נשמתה, נוטלים הם ממנה את המזון המחיה אותה, והם הם הנם אויביה, שונאיו של מקום" וכו'.
הרב קוק הלך בדרכי רבי זירא שקירב ולימד זכות על בריונים שהיו שכניו שעשו מעשים רעים, כשחכמים הקפידו עליו כי דעתם הייתה שכשא"א מצד אחד לקרב ומצד שני להילחם בעוז נגד המעשים, יש רק לרחק כדי לרחק אחרים ממעשיהם ובתקווה שהרשעים יבינו בעתיד את חומרת מעשיהם, אך רבי זירא סבר אחרת, ואחרי פטירתו ראו שצדק כי הם אמרו לעצמם שאין מי שיקרבם וחזרו בתשובה בסופו של דבר, אף שעד פטירתו עשו את מעשיהם בחסות קירובו (סנהדרין ל"ז, ע"א).
רבי זירא האמין כי גם בחוטא גדול, חיוב גדול טמון בנשמתו. אם נחזקו, סופו שהוא יתגבר על כל הרשע. רבי זירא ידע לעמוד על הנקודה החיובית שקיימת גם בנפשו של הרשע, למרות כיסוייה הרבים, ולהעלותה אל ההכרה והתודעה, עד שהיה בכוחה לשנות את מהלך חייו. קירוב הרחוקים של רבי זירא נבע מהכרתו באורה האלוקית המאירה בכל אחד מישראל, גם כשמעשיו מסתירים אותה. אותה נקודה שאפילו כאשר האדם עצמו מתכחש לה היא נשארת בטהרתה. רבי זירא ידע כי סוף הטוב לנצח, אם לא נתעלם מקיומו, אם לא נדחה אותו יחד עם השלילה. הוא לא העלים את עיניו מהרע ומהרֶשע, אך ידע שהעיקר הוא הטוב, אפילו אם הוא מועט לפי שעה.
בדיון בביהמ"ד (סנהדרין שם) לימד ריש לקיש כי "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון". רבי זירא דרש יותר מזה: "רבי זירא אמר: 'מהכא: "וירח את ריח בגדיו", אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו'." - לא רק בריקים אלא אף בבוגדים בעמם ובאלוקיהם קיים ריח טוב. הוא יודע שהם בוגדים ואינו מתעלם מכך, אך מבין שהדרך לתקן עוברת בהדגשת החיוב ולא רק בהוקעת השלילה. קירוב הבריונים לא נבע מעצימת עין ומהתעלמות ממעלליהם, אלא דווקא מתוך יכולת להבחין בין צדק לרֶשע ובין צדיק לרָשע. רבי זירא התאמץ לאחוז באותה פיסת טוב קטנה, לחזקה ולשומרה שלא תאבד, מפני שהוא מאמין בכוחה לנצח. הוא הבין שרק בדרך זו יש סיכוי שהבריונים ישתנו ודחייתם תאבד את הסיכוי שיחזרו למוטב ואת הגרעין הטוב שבהם וידע גם את אזהרת התנא בסוטה דף מ"ז, ע"ב שלא לדחות בשתי ידיים כמו שדחפו אלישע לגיחזי וכן כפי שדחפו רבו של יש"ו אותו. אמנם שם אומר התנא שתהא שמאל דוחה וימין מקרבת, אך בכל מקרה הוא אומר לא לדחוף בשתי ידיים, כלומר גם אם א"א לקרב בימין.
התוס' בפסחים דף קי"ג על מצוות "עזוב תעזב עמו" ב"חמור שנאך" לגבי דברי הגמרא בב"מ ל"ב, ע"ב שב"אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו" למרות שמצוות פריקה קודמת בעיקרון בגלל צער בעלי חיים, כותב: 'והשתא מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאתו וי"ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב (משלי כז) 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר". מדוע שנאה גמורה אינה טובה, אם זה בגלל ששונא אותו שלא לשמה בגלל "כמים הפנים לפנים...", סוף כל סוף השנאה היא מצוה אף אם מקיים אותה שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה? נראה מכאן שלבעל התוספות הזה כל ההיתר לשנוא את הרשע הוא לשנוא את המעשים הרעים שלו ולא את האדם עצמו, שהוא מורכב מטוב ורע, אומנם הוא חוטא אבל יש בו גם מעשים טובים.
זו גם הייתה דרכו של הרמח"ל ב"מסילת ישרים" בסוף פרט י"ט: "עוד עיקר שני יש בכוונת החסידות והוא טובת הדור... שאין הקב"ה חפץ באובדן הרשעים, אלא מצווה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם. וזה צריך שיעשה בכוונת עבודתו וגם בתפילתו בפועל, דהיינו יתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה, ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סנגוריה על הדור כולו... כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל. וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל גם הקב"ה מגדיל עליו".
כך כותב ר' מנחם נחום טברסקי מצ'רנוביל ב"מאור עיניים", פרשת חוקת: "'ואהבת לרעך כמוך' פירושו כמו שאפילו יודע אדם בעצמו שיש רע בקרבו, בכל זאת אינו שונא את עצמו, כך גם את חברו, אפילו רואה רע בחברו אל ישנא אותו, כי גל לחבירו יש חלק אלקי כמוהו, ואף אם רואה רע בחברו, ישנא הרע שבו וחלק הקדוש שבו יאהבנו."
וכך כותב רש"ז מלאדי ב"תניא", חלק א' - "ספר של בינונים", פרק ל"ב: "וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעונותיהם, שמצוה לשנואתם, מצוה לאהבת גם כן, ושניהן הן אמת, שנאה מצד הרע שבהם ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם, שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם, המחיה נפשם האלקית, וגם לעורר רחמים בלבו עליה כי היא בבחינת גלות בתוך הרע מס"א הגובר עליהם ברשעים, והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה כנודע ממ"ש ליעקב אשר פדה את אברהם...".
וכן הגאון ר' נחמן מברסלב זצוק"ל כתב ב'ליקוטי מוהר"ן', תורה רפ"ב: "דע כי צריך לדון כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה."

בעניין "כשהרע הוא גורם טוב - נעשה כסא אל הטוב, והכל טוב גמור, כמעט ביטול הקליפות, מעין העתיד". וכן בעוד מקורות נוספים בכתביו הרב מדבר על הניצוץ הטוב שברע ושע"י שמגלים את הניצוץ הטוב שברע גוברים על הרע. מקורו הישיר של המשפט הנ"ל הוא בפירוש הבעש"ט: המופיע בדברי אחד מתלמידיו והמשפט הראשון בו הוא בדיוק המשפט שבדברי הרב קוק: "ופרעה הקריב (שמות י"ד, י'). והנה קבלתי ממורי, כשהרע הוא גורם טוב נעשה כסא אל הטוב והכל טוב גמור, כמעט ביטול הקליפות מעין העתיד. הגם שיש בזה דברים עמוקים לענין מ"ז וכו', ודי בזה. ואפשר שזהו כוונת חז"ל אליעזר עבד אברהם ע"י הטובה שעשה לאברהם אבינו יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך, והכוונה ע"ד הנ"ל, והבן' ("כתר שם טוב", כרך א', ק"ו, עמ' כ' במהדורת בני-ברק תשי"ז). פירוש הבעש"ט הזה מופיע גם ב"בית ישראל : מבחר מאמרים על התורה ולמועדים" שבו ליקוט של הרב מתתיהו יחזקאל גוטמן מדברי הבעש"ט, ר' ישראל פרידמן מרוז'ין[153] ור' ישראל גוטמן מסדילקוב שהיה נכד הבעש"ט, בעמ' 26, אות נ"ב, אך על בראשית ולא שמות, כשלפני "קיבלתי ממורי" כתוב "בתולדות (פרשת בא)", ואותיות נ"א ("ויהי חיים שרה") ונ"ג (על "ואבא היום אל העין") הן על "חיי שרה". אפשר לקשר דבר זה למה שאמרו חז"ל: "והנה טוב מאוד זה יצר הרע".

לגבי הפסוק "כי מציון תצא תורה" בנאום הברכה לפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, מי שיקרא את כל הנאום יראה שהפסוק נאמר על לימוד התורה בישיבות ולא על לימודי החול באוניברסיטה. והפסוק המדובר הוא כדי לסיים בציפייה לגאולה, אך לא נאמר על האוניברסיטה עצמה. יש לציין שבנוסח המקורי של הנאום, כפי שהרב קוק אמר בפועל וכפי שהודפס ב"דברי הרב" ב"דפוס ציון" ובתרגום האנגלי ב"ספר האוניברסיטה" שהוציאה האוניברסיטה העברית בנובמבר 25' למניינם, פסוק זה היה בסיומה של תפילה מיוחדת שחיבר הרב קוק לכבוד המאורע ואמר אותה לאחר נאומו כשגם ממנה רואים בבירור שהוא אומר פסוק זה על התורה שה' נתן לעם ישראל, ואת נאומו סיים במילים:
"ונזכה לראות בשמחת גויינו ובבנין בית מקדשנו ותפארתנו, אשר עליו ינהרו כל הגויים לקחת תורה מציון ודבר ה' מירושלים, אמן". ממילים אלו ברור לכוונתו לבית המקדש בהר הבית ולא לאוניברסיטה.
כך הסתיימה התפילה בת 55 השורות שהתחילה במילים "רבון כל העולמים אשר עמך מקור חיים ובאור חכמה ודעת כוננת תבל ומלואה...":
"ואהבת הדעת אשר מאז היא מקננת בעם זו קנית,
היא סמכתם לבנות היכל לחכמה ותושיה,
והיום הזה אלפים ורבבות נאספו יחד,
לפתח בחדות לב לרווחה את שערי הדעת,
הננו מפילים לפניך תחנון צור ישראל וגואלו,
חזק נא ואמץ את לבב עמך אשר בחרת
לאהבה את שם קודשך, ולשמר בכל לב את כל חוקיך, לרומם את קרן תורתך הקדושה,
מקור חייהם לנצח להגדיל תורה ולהאדירה.
ולמען יאמן דברך אשר אמרת על-יד נביאך:
'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים' ".
בשבע השורות האחרונות עוסקת התפילה בבקשה מהקב"ה לחזק את עם ישראל באהבה אליו ובשמירת חוקי התורה, לרומם את קרן התורה כדי להגדיל תורה ולהאדירה וכל זאת כדי שיאמנו הדברים "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". כך שברור גם מכאן שהרב קוק פסוק לא מייחס פסוק זה לאוניברסיטה אלא לתורה הקדושה שהקב"ה נתן לעמו ישראל. נוסח זה של התפילה מופיע גם בספר "משנתו של הרב קוק" מאת צבי ירון. בנוסח העברי ב"ספר האוניברסיטה" הובאה התפילה כשהמשפט המסיים הוא "ונזכה לראות..." במקום בסיום הנאום עצמו כשבסיום הנאום אין לא משפט זה ולא הפסוק "כי מציון...". במקורות שונים הושמטה התפילה והובא רק הנאום המסתיים במשפט "ונזכה לראות..." ואין שם את הפסוק "כי מציון..." כפי שהוא.
הסיבה לשינויים מהמקור הוא בגלל טענות החרדים, אך בכל מקרה זה לא עזר: הקנאים בוודאי שלא שינו דעתם כלל, ואף כלל הגדולים החרדיים שעדיין העריכו ביותר את הרב קוק למרות המחלוקת על דעותיו המשיכו להתייחס בשלילה לנאומו שם.
אך בכל מקרה גם מהנוסח המקורי עם הפסוק "כי מציון..." בסוף התפילה ברור היטב מההקשר שכוונתו לתורה הקדושה שנתן ה' לעם ישראל ביד משה וכאמור לעיל. כך שהצנזורה רק הזיקה ולא הועילה כלל וגרמה לחשוב שהטענות נכונות, אך כאמור לעיל מובן היטב גם מנוסח המקורי שהפסוק לא מתייחס לאוניברסיטה כלל.

דמותו של הראי"ה כפי שמשתקפת ממעשיו והנהגותיו

קדושתו

"לא תתורו אחרי עיניכם":

  • "מיום היותו בן תשע שנים לא הסתכל בצורת אישה" (חוץ מהקרובות ביותר; הרב יעקב משה חרל"פ)
  • בלומדו בוולוז'ין היה נהוג שהתלמידים מתגוררים ואוכלים אצל בעלי בתים בעיירה. בבית שבו התגורר עם כמה מחבריו, בעלת הבית הגישה את האוכל לבחורים, והרב קוק נזהר מלהביט בה כשנתנה את מזונו. בעלת הבית העלתה לו את מחיר הלינה והארוחות ולא לחבריו כי היה יפה תואר ובעלת הבית רצתה לדבר עימו, אך הוא סירב להגיע אליה כי לא רצה לדבר אתה ולהביט בה, ואף לאחר שהעלתה את המחיר כמה פעמים. לחבריו ששאלוהו מדוע אינו מתווכח אתה, ענה: 'האם דברי חז"ל "אל תרבה שיחה עם האשה" לא שווים חצי רובל?' כשראתה שהרב קוק לא בא אליה החזירה בעלת הבית את המחיר לקדמותו. (באתר ארגון "אור האורות"; גרסה אחרת ב"חיי הרב" עמ' 30 ושם היא העלתה לכולם בחצי רובל והרב קוק נתן לה את המחיר החדש בלי להתווכח, וכששאר חבריו סירבו לשלם היא כעסה ואמרה שחברם העילוי שילם מיד. הם באו אליו בתלונה שהוא גורם להם הפסד והוא הגיב: 'האם מאמר חז״ל "אל תרבה שיחה עם האשה״ אינו שקול כנגד חצי רובל?')
  • היה עונה בעצימת עיניים לנשים שבאו אליו לשאול.
  • הרב יצחק אריאלי[154] למד בחברותא עם הרב קוק במשך כמה שעות בכל יום. כך נהגו במשך יותר משלוש שנים. בזמן לימודם הסתגרו בחדר סגור, ולא יצאו ממנו לכל צורך שבעולם מלבד פיקוח נפש. ואמר הרב אריאלי שיכול להעיד שבמשך כל השנים האלו לא ראה הרב קוק צורת אישה כלל, ואע"פ שהרבה נשים היו מסתובבות בביתו כידוע.
  • פעם אחת נסע הראי"ה לכנרת עם הרב חרל"פ והיו בבית שבו השתכנו והיה שם גם אדם ששנה ופירש והתווכח עם הראי"ה ורק שלושתם היו בבית, ואותו אדם גלה ראשו בפני הרב (אז עדיין לא היה מקובל ללכת בגילוי ראש גם לא אצל חילוניים ולכן זו הייתה חוצפה גדולה). הרב חרל"פ כעס מאוד על כך ומתוך כעסו הרב פנה לרבו ואמר: "איך החציף האיש הוא את פניו לגלות ראשו בפני רבנו?" והשיב הראי"ה שלא ראה זאת (הרב יוסף אריה לייב זוסמן שהיה מגדולי תלמידי הרב חרל"פ[155]).
  • פעם אחת, בזמן שהרב קוק כיהן פאר ברבנות ירושלים, הייתה הופעה מלכותית שאליה הוזמנו הרב קוק שאליו התלווה הגבאי ר' לייביש, והרב זוננפלד שאליו התלווה הגבאי ר' מנחם מנדל בריכטה. להופעה הוזמנה זמרת, מה שהרבנים לא ידעו מראש. מפני כבוד המלכות הרב זוננפלד תחב את אצבעותיו ואוזניו והרכין ראשו כלפי מטה, אך הרב קוק מיד ברח משם כל עוד נפשו בו. (כך סיפר נכד של הרב בריכטא לרב זוסמן שהביא את העובדה ב"מבחירי צדיקיא", עמ' קע"ח, וכן הודפסה ב"מאבני המקום', י"ד, תשס"ב, עמ' 33).
  • פעם שיבח מישהו לפני הרב זוננפלד את הרב קוק על קפידתו בשמירת קדושת העיניים, שתכף כששומע ומבין שנכנס אדם לחדרו משפיל את עיניו לרצפה בחששו מהסתכלות רעה חלילה, ענה הרב זוננפלד ואמר: "אם כן, יהיה לו עולם הבא גדול יותר". ("שיח שרפי קודש", ה'תק"כ, עמ' ר"ח)

הוציא דיבוק:

  • דיבוק שנכנס בצעיר ספרדי ביפו אמר שישמע רק ל"חכם אברהם הכהן קוק" והוא דיבר בלשון הקודש שהצעיר הזה לא ידע. למעשה היה צריך להוציא את הדיבוק פעמיים. בפעם השנייה הדיבוק אמר שהוא יצא מעיניו או ראשו, אך הרב קוק ציווה על הדיבוק בצרחות ובהשבעות נוראות שיצא רק מבוהן רגל שמאל, וכך היה. לאחר כמה ימים באו שוב האב ובנו הצעיר בבהלה כי הוא מרגיש שוב כאבים ברגלו. הרב הרגיע אותם ואמר להם שהפעם זה יעבור. (הרצי"ה קוק)

תיקן נשמות

  • תלמידו המובהק ביותר, הרב חרל"פ, העיד כי עסק בתיקון נשמות. הרבה פעמים עסק בתיקוני נשמות של אנשים גדולים שנכשלו בעניינים מסוימים והיו זקוקים בזה לתיקון. הראי"ה היה מצביע עליהם באצבעו מפני שהיו ממש נמצאים בחדרו, ותיקנם בזה שהיה מגלה את שורש הפנימי שבקדושה של אותו כישלון. (הרב זוסמן)

מנותק מענייני העולם הזה:

  • אכילה ושינה: היה שוכח לאכול ולשתות ולא ישן יותר מ-3 שעות ביממה עד מחלתו האחרונה מרוב עיסוקו בלימוד התורה.
  • לא הכיר צורת מטבע:
    פעם אחת כשבא אליו עני לבקש נדבה, היו לו מטבע גרוש ומטבע שילינג שהיא קטנה יותר אך ערכה רב יותר, הרב שהתפרסם בפזרנותו לצדקה, נתן לא את הגרוש בחושבו כי המטבע הגדולה יותר ערכה גדול יותר. העני התרעם מדוע הרב נותן לו רק גרוש אחד, והרב קוק ענה לו בתמימות שהוא נתן לו את המטבע הגדולה יותר! (עזריאל קרליבך שלמד בבחרותו ב"מרכז הרב")
    בהיותו ביפו בא אליו דין תורה שבו חברת היינות "כרמל מזרחי" תבעה חברה מתחרה שהשתמשה בסמלה המסחרי של שני המרגלים הנושאים אשכול ענבים, והטעתה לקוחות רבים וגרמה לה נזק רב, והיא תבעה את החברה המתחרה על סך של 20,000 פרנקים. בשלב מסוים נעלם הרב קוק ל-3 שעות. שאלוהו על כך וענה שכיוון שכדי לפסוק דין לאמתו הוא היה צריך להבין את התרגשות שני הצדדים בגלל כסף והיה צריך להכניס עצמו לתאוות הכסף. לכן התבודד כמה שעות כדי לחשוב "מהו כסף? מה צורך בכסף? מהי תאוות כסף?" (אחיו, הרב שמואל קוק)
    במקרה אחר בא מחבר ספר למכור את ספרו לרב קוק. הרב הוציא מטבע שהייתה לו בכיס ושאל את הרב מנחם מנדל כשר[156] שהיה לידו אם יש במטבע זו כדי לשלם על ערך הספר. (הרב מנחם מנדל כשר)
    בפורים תרצ"ג הוציא הרב קוק מטבעות שונות שהיה לו בכיס ושאל אחד מתלמידיו שהיה אתו באותו זמן מהו ערך כל מטבע כדי שיוכל לקיים מצוות מתנות לאביונים. (תלמידו פנחס המבורגר)
    כשהיה ביפו ערך חופה וקידושין במלון שעל שפת הים. לאחר טקס הקידושין תחב החתן לידו של רב קוק מטבע זהב. הרב הזדעזע והפיל מיידית את המטבע מידו ויצא מיד מן המלון בלי לומר דבר. (הרב שלמה הלוי רוהלד שכיהן כמזכיר התלמוד תורה "שערי תורה" ביפו ובהמשך כמזכיר הרבנות הראשית בתל-אביב, מתלמידי הרב נפתלי הירץ הלוי וידנבוים כשהיה בירושלים לפני שמונה כראב"ד יפו (הראי"ה היה יורשו), כשלפני כן למד אצל רבנים אחרים כמו הרב דוד הכהן אופנהיימר שכונה "ר' דוד שותק"[157] שהיה מתלמידי הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין[158] (כונה מהרי"ל דיסקין ו"השרף מבריסק" וכן "הרב מבריסק", כינוי שעבר בהמשך לרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק[159])

נולדו בנים בזכות הבטחתו של הרב:

  • לפני חופה וקידושין שהרב ערך התפתחה מריבה והחתן לא רצה לגשת לחופה. הרב קוק הבטיח לו בן זכר אם ייגש לחופה, והחתן התרצה. נולדו לו שישה בנים ואח"כ נולדה גם בת. (הגרמ"צ נריה זצ"ל; סיפור זה סיפר גם הרב משה שוורץ זצ"ל ולפי גרסתו מדובר בשבעה בנים)
  • אחד התלמידים ב"מרכז הרב" שנולד לו בן בא לפניו בבעיה שהוא רוצה לקוראו בשם אביו ורעייתו ומשפחתה רוצים לקוראו בשם אביה. הרב השיב: 'תקרא אותו בשם אביה ואת הילד שייוולד לכם בע"ה בשנה הבאה תקרא בשם אביך.' וכך היה! (הרב שמואל אליעזרי (ראו להלן הערה עליו בהתייחסות למובחרים שתלמידי הראי"ה ב"מרכז הרב")

בכוח תפילתו והוראתו נרפאו חולים ואף קשים בגוף ובנפש:

  • הקלת קשיי לידה: בלונדון באחד מימי החנוכה תרע"ו לאחר חצות הלילה באה אישה לבית הרב והתחננה בבכי להיכנס לרב לבקש להתפלל על בתה היולדת ולברכה שהיא במצב מסוכן ומתקשה ללדת כבר שלושה ימים. תוך כדי שהשמיע דבריה בפני ר' יעקב וולפרט, ירד הרב מהקומה העליונה ואמר: "אם יש עוד ההדסים בבית, יבשלו אותם במים כמו תה והיולדת תשתה אותם". בבוקר באה אותה אישה והזמינה את הרב להיות הסנדק בברית. (ר' יעקב וולפרט)
    באותה שנה בט"ו בשבט שוב היה מקרה כזה, ותיכף בשומעו את דברי האם אמר: "לכי הביתה בתך כבר ילדה לאורך ימים טובים". (הנ"ל)
  • רפואת הגוף: בהיותו בירושלים לפני אחד הפסחים אחות של הרב משה צבי נריה, אז מצעירי תלמידי "מרכז הרב", חלתה בדלקת קרום המוח והרופאים התייאשו מחייה. במוצאי יו"ט ראשון של פסח, הרב נריה שהיה אז בחור ישיבה ב"מרכז הרב" הלך עם אביו, הרב פתחיה מנקין[160], לרב קוק שאמר להם: "זה שום דבר!" והוסיף לה את השם "ברכה" כי החלו לומר באותו לילה "ותן ברכה". כשהגיעו לביתם ראו שהוטב מצבה וכך מיום ליום השתפר מצבה עד שהחלימה לגמרי! (הרב נריה)
    רעייתו של הרב אריה לוין, הרבנית חנה-ציפורה ע"ה, הייתה פעם חולה מסוכנת כשנקראה רק חנה. ר' אריה שלח לרב קוק את הרב ישעיה חשין[161] לשאול מה לעשות. הרב קוק השיב: " 'כציפורים עפות כן יגן ה' צבאות' (ישעיה ל"א, ה') - יוסיפו לה את השם ציפורה". מיהר הרב חשין לחזור לר' אריה עם תשובת הרב, ולאחר שעשו כדבריו, הוטב מצבה עד שהבריאה לגמרי והאריכה ימים.
    הרב דוד יהודה אריה לייב כהן ("הרב הנזיר") נכנס אליו בליל יום הכיפורים והתאונן על כאב שיניים ולסת מנופחת מאוד. הרב נתן לו קופסת טבק להריח ואמר שזה יהיה לרפואה, והכאב והניפוח נעלמו. ("הרב הנזיר")
    בדרך לארה"ב בנסיעה להתרמה עבור מוסדות התורה בארץ ובליטא שהשתתפו בה גם הרב אברהם דב כהנא-שפירא מקובנה (ה"דבר אברהם") והרב משה מרדכי אפשטיין עבר את ניאפל שבאיטליה, ולבקשת ר' מרדכי סטרוגין שהתעכב שם בדרך לארץ ישראל בגלל מחלת אשתו כשהרופאים התייאשו ממנה כולל פרופסור חשוב שהובא על ידיו במיוחד מוינה, בא לבית החולה וברכה ברפואה שלמה מן השמים והחלימה ממחלה וחיה עוד למעלה מעשרים שנים לאחר המקרה (ר' מרדכי סטרוגין)
  • רפואת הנפש: אם משפחה אחת חלתה בשיגעון וכל הדרכים לרפאותה ממחלתה כשלו, כולל אשפוז בבית חולים לחולי נפש. בני המשפחה החליטו להביאה לפני הרב קוק שיברכה שתתרפא ממחלתה. לאחר ששמע הרב את המקרה, צעק על האישה: "עד מתי תשתגעי?! לכי הבייתה לטפל בילדים שלך!" באותו רגע האישה נתרפאה משיגעונה וחזרה להיות כאחד האדם. (הרב ניסן זק"ש שהיה עד למקרה).
    בתו של ר' אשר וידמן משכונת "שערי חסד" בירושלים לקתה בנפשה. ר' אשר הלך לרב קוק לבקש ממנו עצה מה לעשות. הרב השיב לו: "קח את בתך וסעו יחד לעיר יפו. שם היא תרחץ בים הגדול, ותטהר ותשוב לדעתה כמקודם". ר' אשר עשה כדברי הרב קוק, ומיד לאחר שרחצה בים הגדול, שבה לשפיות כמקודם! היה זה מופת מעין המופת של אלישע הנביא לנעמן שריפאו מהצרעת ברחצה בנהר הירדן.[162]
  • אריכות ימים בזכות ברכתו: פנחס רקובסקי סיפר כי הכיר אדם שנפטר בערך בגיל 115 שנים, והיה הולך בלי מקל. לשאלה במה זכה לכך, השיב כי היו מתאכסנים אצלו רבנים רבים, וגם הרב קוק כשהיה רב ביפו התאכסן אצלו כמה פעמים. הוא נכנס לרב קוק לבקש ברכה, והרב בירך אותו שיזכה לאריכות ימים ויראה בנחמה, והזקן חי עד כמה זמן לאחר מלחמת ששת הימים.

הקב"ה דורש כבודו של צדיק:

  • פעם אחת בבויסק ראהו ערבי שהזדמן למקום וגרזן בידו ורצה להכות את הראי"ה בגרזן אך ידו יבשה ולא יכול היה להורידה מטה עד שעבר הרב קוק את המקום. (הרב זוסמן)
  • בפורים תרצ"ב ערכו מצעירי הקנאים משפט מבוים נגד הרב קוק שבו דנו אותו למיתה כשהם מחרפים ומגדפים אותו באופן נורא ביותר. למעורבים במשפט המבוים או לבני משפחותיהם התרחשו אסונות, ולאחד מהם, למשל, נפטרו אשתו ובנו באותה שנה ובאו עליו ייסורים נוספים. אותו אחד בסופו של דבר עלה עם עשרה מחבריו לקברו של הרב קוק וביקש מחילה. וכן נגד מעשה זה פורסמו מחאות רבות של גדולי ישראל.
  • אחד מראשי אגו"י בירושלים שהיה קנאי, הגדיל את מדורת המחלוקת, ופתח במערכה ומכוערת להכפיש את הרב קוק גם בחו"ל. הוא דאג לשלוח מכתבי שטנה, לצייר את הרב קוק כרב רפורמי ומתקדם ח"ו. וכאז כן היום, אנשים תמימי לב שלא זכו להכיר באמת את הרב קוק התפתו להאמין לדברים. כשהגיעו לא"י גדולי ישראל, הודו כי הופתעו לראות רב טיפוסי מהדור הישן, שכן ציפו לראות רב "מגולח ומתקדם" וכו'. הרב קוק, שידע מי האחראי למעשים אלו, התבטא ואמר כי בטוח הוא שהארץ הקדושה תקיא את האיש האחראי לזה, ועל עפר טמא תהיה מיתתו! לאחר שנים, אותו האיש שהיה עסקן ציבורי חשוב בחוגיו, נשלח לחו"ל בשליחות "אגודת ישראל". כשגמר את שליחותו, הפליג באונייה חזרה ארצה, ופתאום החלה הרעה בבריאותו. מחלתו התגברה, ולא היה מנוס לרב החובל אלא להחזיר את האונייה לאיטליה. הכניסוהו למנזר בית-חולים, ושם התפגר תחת צלב שהיה תלוי על הקיר. זקנים ספרו, כי כשהחזירו את הנפטר לארץ, בקושי הצליחו לחלץ את הגופה מיד רב החובל שרצה להטילה לים, אחר שפחד ממחלה מדבקת באנייתו. והעיד תלמיד חכם ירושלמי שראה את גופת האיש שהייתה מאובקת באבקה לשימור הגופה ממצב ריקבון, והמראה היה נורא! כזה היה גורלו של אדם, שאף שהיו לו זכויות בפעילותו הציבורית, אך חילול כבוד התורה, ביזוי תלמיד חכם ועוד בשקרים, הכריע את הכול, ומת מיתה משונה וגופו נתחלל במקום טמא. ("שיחת אבות", פירושים, פרק ד'; "הנשקפה כמו שחר", פרק ו').
  • קבוצה של בחורי ישיבה מירושלים, וביניהם אחד מבניו של הרב משה יאיר וינשטוק, נסעה בימי בין הזמנים לנפוש בצפון הארץ. היה זה כמה ימים לפני ל"ג בעומר, ומשום כך הם תכננו להגיע גם למירון. במשך הנסיעה באוטובוס, אחד הבחורים דיבר נגד הרב קוק בצורה מאוד חריפה ופוגעת. בנו של הרב וינשטוק כיבד מאוד את הרב קוק, כפי שלמד מאביו, ודברי הבלע נגד הרב קוק צרמו לו מאוד. הוא לא היה היחיד: כל הבחורים שהיו באוטובוס ניסו להשתיק אותו, אך מאומה לא עזר, ואותו בחור המשיך עוד ועוד לבזות בדיבוריו את הרב קוק. הנסיעה באותם ימים הייתה קשה ומעייפת. מזג-האוויר החם הכביד על הבחורים. בדרך נסיעתם, כשעברו בעיר טבריה, החליטו לגשת לטבול בכינרת ולהתרענן מהחום. כאשר נכנסו הבחורים למי הכנרת, הדיבורים הבוטים נגד הרב קוק עוד הדהדו באוזניהם. אותו בחור שביזה את כבודו של הרב קוק, תכף ומיד כשנכנס למים, נסחף עם הגלים, טבע ומת.
  • כשהירדנים שלטו בהר הזיתים חוללו כ-50,000 מכ-70,000 מצבות הקברים שהיו אז בבית הקברות היהודי שבהר. כל המצבות בסביבת קברו של הרב קוק נותצו, אך את מצבת קברו לא הצליחו לנתץ. הצוררים ימ"ש ניסו כמה פעמים, אך כל פעם קרתה להם תקלה, ואף נהג טרקטור אחד נהרג.

המונית עם הרב קוק עברה מעל הנערה ולא דרסה אותה:

  • בנות משפחת רקובר הירושלמית הלכו ברחוב שטראוס ואחת מהן נבעתה מכלב גדול, וברחה משם וירדה לכביש ושם נפלה, ובדיוק אז עברה מונית, והתרחש הנס, והמונית לא פגעה בנערה אלא רק עברה מעליה. הנערה נלקחה לבית הרפואה שטראוס הסמוך למקום ונמצאה ללא כל פגע. יהודי ירושלים ייחסו את הנס לזכותו של הרב קוק שישב במונית בדרכו לשיעור. (הרב דוב כהן בוגר ישיבת חברון ב'וילכו שניהם יחדיו : מזיכרונותיו של הרב דב כהן זצ"ל' המבוסס על יומנו, עמ' 290 - על הספר ראו כאן וכאן)

שומר ה' את רגלי חסידיו:

  • כשהיה רב בבויסק פעם אחת ביקש חותנו האדר"ת שיבוא לביתו בפוניבז' שבה כיהן אז כרב. הרכבת עצרה בוילנה והראי"ה יצא לרציף עד הזמן המיועד להמשך הנסיעה. הוא שקע בשיחה תורנית עם בחור ושכח מנסיעתו ובינתיים עברה הרכבת ובאה במקומה אחרת הנוסעת בחזרה לבויסק. הראי"ה שנזכר בנסיעתו עלה אליה ולא ידע שהיא רכבת אחרת וכך חזר לביתו במקום להגיע לחותנו. כעבור כמה ימים שלח האדר"ת מברק שבו שואל "מה שלום חתני?" כי הרכבת מבויסק לפוניבז' התהפכה ונהרגו נוסעיה. (הרב זוסמן)
  • סיפר שלמה רוהלד, מזכירו של הרב קוק ביפו: 'פעם אחת הגיע גט מניו-יורק בשביל אחת הנשים מפתח-תקווה. כדי לקבל את הגט באו האישה ואביה וקרוביה לעת אחר הצהריים, ומפני הטרחה של הליכה וחזרה, בקשו את הרב קוק לסדר את מסירת הגט בהקדם. הוא הוכרח להבהיל את בית הדין ולקבץ מניין, ואז התחיל הרב בחקר השם. לאחר החקירות ניגש הרב לסדר את מסירת הגט, והנה אחרי שקרא יחד עם העדים וביה"ד כמה שורות בגט, הפסיק באמצע וכפלו והניחו את השולחן, ואמר למעוניינים שרק מחר יסדר את הגט. הם התרעמו על זה, אך הרב עמד על דעתו. למחרת, לפני הצהריים עבר דרך יפו הרב [אהרן] אורלינסקי מפ"ת ויסר לבית הרב קוק. וידבר הרב קוק אתו על דבר הגט הנ"ל, ונתברר שיש בו שינוי גמור בשם המתגרשת, והוכרחנו לשלחו חזרה לניו-יורק שישלח גט אחר מתוקן על פי השמות שכתב הרב קוק. וראינו אז עד כמה גדולה הרגשתו התמירה של הרב קוק, ועד כמה שומר ה' את רגלי חסידיו'.

חלום בישיבה על כסא הרב:

  • אדם בא לפני הרב טען ושאלו האם הוא יכול להגר לאמריקה כדי לנסות להתפרנס יותר בכבוד כש-25 שנים הוא עסק בניכוש עשבים בשטחים לפרדסים, בנטיעות, בסיקול אבנים ובחפירות לבניין בתים ומשתכר מזה בקושי למחיית ביתו? לאחר מספר דקות שבו הרהר הרב, הורה לאותו אדם לשבת על כסאו ומיד כשהתיישב על כסא הרב צנח ראשו על השולחן ונרדם וחלם חלום שבו הוא נפטר ונשמתו עומדת בפני בית-דין של מעלה והוא רואה מלאכים מעמיסים את עוונותיו על כף אחת של מאזניים עד שהגיעה הכף כמעט לארץ ועל הכף השנייה מעמיסים רגבי עפר, אבנים, סלעים וחול שפינה בעבודתו באדמת הארץ, וכף הזכויות חסרה מעט כדי להכריע את כף העוונות. לאחר שהאיש סיפר את חלומו לרב, ענה לו הרב שבחלום קיבל את התשובה לשאלתו.

המשיך בתפילתו ברעידת אדמה:

  • כשהיה ראב"ד ירושלים התרחשה בתרפ"ז רעידת אדמה כשבישיבתו היו בתפילת עמידה. כולם חיפשו בבהלה מחסה ורק הרב קוק המשיך בתפילתו. לאחר שסיים והסב פניו לקהל ראו חיוורון על פניו. זו הייתה הרעידה השנייה לאחר הרעידה כמה ימים קודם לכן שבה נהרגו בארץ 150 איש וכשהתרחשה למד הרב קוק בחדרו ולאחריה ניגש לחלון, הביט החוצה ושב ללימודו מיד. (הרב יעקב שלוה)

תפילה כמו הכהן הגדול בבית המקדש:

  • סיפר אחד מחסידי גור: 'את הסיפור שמעתי מאחד שנכח בשיחתו של האדמו"ר מגור שליט"א[163], קודם שנהיה לאדמו"ר. האדמו"ר שליט"א סיפר על אביו ה'לב שמחה' זצוק"ל[164], שפעם אביו האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' זצוק"ל[165] שלח אותו בשליחות לרב קוק, והיה זה בסביבות השעה תשע בבוקר. כשהגיע ה'לב שמחה' לביתו של הרב קוק, הוא דפק על הדלת. כשהגבאי פתח את הדלת, אמר לו ה'לב שמחה': "יש לי שליחות מאבי לרב, ואני רוצה להביא את זה לרב, אם אפשר להכניס אותי". אך הגבאי אמר: "עכשיו אף אחד לא נכנס לרב. הרב עסוק עכשיו בתפילה, ואין להיכנס אליו". ה'לב שמחה' לא היה 'בטלן', ושאל אם אפשר להיכנס לראות איך הרב מתפלל. אז הגבאי אמר שאמנם אי אפשר לפתוח את הדלת בחדרו של הרב, אך הוא מסכים לבדוק מה המצב. הוא חזר אח"כ ואמר שהדלת לא סגורה עד הסוף, כך שאפשר להציץ ולהסתכל בפנים. ואכן ניגש ה'לב שמחה' והציץ בחריץ מבעד לדלת החדר. לנגד עיניו הוא ראה את הרב קוק עם טלית ותפילין שכוב על הרצפה בפישוט ידים ורגלים. היה זה ממש מפחיד, והוא מאוד נבהל. הוא רץ חזרה לאביו, בעל ה'אמרי אמת', וסיפר לו שביקש להיכנס וכו' ואז ראה את הרב ככה. כששמע זאת ה'אמרי אמת', הגיב במשפט הבא: "הרב קוק - כל חייו הוא בבחינת פישוט ידיים ורגליים בבית המקדש". הסיפור הזה עשה עלי רושם חזק, משום שה"אמרי אמת" מאוד קימץ במילים, הוא היה קמצן בדיבור, שתקן, וכל חסידי גור יודעים זאת.'

לימוד של קדוש עליון

  • הרב שלמה זלמן זלזניק[166], ראש ישיבה בישיבת "עץ חיים" לצד הרב איסר זלמן מלצר, סיפר לרב נריה: "פעם אחת ביום שישי אחר הצהריים, הייתי מוכרח לגשת אל הראי"ה לסדר איזה ענין בקשר לישיבה. כשבאתי לביתו וניגשתי לדלת חדרו הקטן בו ישב, למד וכתב, לא דפקתי מייד אלא שמתי אוזן לשמוע אולי הרב לומד, ואין להפריעו. והנה עולה באוזני קול המיה נרגשת... הרב לומד פרקי תנ"ך בהטעמה מרובה, וחוזר עליו ביתר הטעמה. ופתאום קולו עולה והוא חוזר וקורא את הפסוק בהתרגשות גוברת, וכאילו נתגלו לו דברי הנביא בגילוי חדש. הוא עובר לפסוק נוסף, וחוזרים הדברים, והלימוד נמשך. גדלתי בירושלים בין גדולים ויראים, צדיקים וחסידים. ראיתים בלימודם ושמעתים בתפילתם. אבל מעולם לא שמעתי לימוד תנ"ך כזה. היה זה לא לימוד, אלא תפילה. ולא תפילה רגילה, אלא עבודה שבלב. כך מתפללים קדושי עליון בעת רצון, בשעת התעלות, בדחילו ורחימו. עמדתי נרגש וחיכיתי, וגם כאשר נגמר הלימוד, כשנדמה התפילה, עדיין נשארתי עומד רתוק למקומי עד אשר שבה נפשי למנוחתה, ורק אז העזתי לדפוק בדלת. כשנכנסתי היו עוד פני הרב מלאים ריגוש, אולם הוא קיבלני כדרכו במאור פנים, וכשרק שמע את משאלתי הזדרז למלאותה. כשנפרדתי ממנו אמרתי לעצמי: ידעתי שהרב הוא גאון וצדיק, אולם כאן הוא נתגלה לפני כאחד קדמון, שלא מהעולם שלנו... וכל אלה שמרשים לעצמם לבקר את מעשיו או את דבריו, אינם מכירים אותו כלל וכלל. מי שמסוגל ללמוד כך פרק תנ"ך, לא רק שאסור לדבר בו סרה, אלא שאסור גם להרהר אחריו. לא לנו למדוד דרכיו בקנה מידה רגיל, כי גבוה ונשגב הוא מכולנו." (הדברים מופיעים ב'בשדה הראי"ה', עמ' 125, כשעיקר המעשה עם הרש"ז זלזניק מופיע גם ב"מלאכים כבני אדם" של הסופר שמחה רז אך ללא הדברים הנוספים לגבי מה שחשב כשנפרד מהרב קוק)
  • סיפר הרב יונה עמנואל: 'לפני כמה שנים סיפר לי מו"ר (הרש"ז אוירבך) על הערכתו הגדולה להראי"ה קוק זצ"ל. הוא סיפר שבזמנו קנאי אחד רצה להיכנס לרב קוק ולצעוק עליו, ובחוץ הוא שמע איך הרב קוק לומד עם עצמו פרק בתנ"ך, שמע ונדהם ועזב! הרב קוק למד בהתלהבות גדולה, עד שהקנאי ראה והשתכנע שאין מה להתווכח עם צדיק כזה.' ("המעין", ניסן תשס"ד, עמ' 4)

כולו קדושה:

  • בהיותו בפולין לרגל נישואיו ביקר הרצי"ה את האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור שאמר לרצי"ה על אביו שהוא "כולו מלא קדושה!"
  • הרא"ז מלצר בהספדו על הראי"ה התייחס לקדושתו: "...בשנתיים האחרונות הזדמן לנו להיפגש יחד על הכרמל, להתפלל יחד וכו'. במשך שבועות אחדים, היינו בצוותא בחלק גדול מן היום... אז ניתנה לי הזדמנות לראות איך נראה פרצופו של אדם שאין לו רגע בלי קדושה!"
  • הרב ישעיה חשין שהיה בהשקפת "העדה החרדית" (תלמידם של הרב יהושע צבי מיכל שפירא כשלמד אצלו יחד עם הרב חרל"פ), כשראה את הרב קוק אמר: "הרי השכינה שורה עליו"!

ספרו "ראש מילין" שימש כסגולה לרפואה, הצלחה ושמירה:

  • באו לרב קוק בני משפחתה של אישה שחלתה בנפשה שמתוך שיגעונה היו יוצאת לשדות וצורחת. הרב קוק אמר להניח את ספרו "ראש מילין" על אבן בשדה שאליו היא יוצאת. עשו כדבריו, והאישה נרפאה משיגעונה.
  • כן שימש הספר כסגולה ללידה קלה יותר כשהספר מתחת לכרית של היולדת ('שבחי רא"יה עמ' קמ"ט), כסגולה לצאת זכאי במשפט (הרב שמעון גליצשטיין שהיה מזכיר הרב קוק בהיות רב קהילת "מחזיקת הדת" של חסידי בלז בלונדון בספרו "מזכיר הרב", עמ' י"א), וכסגולה לשמירה: מרן הרצי"ה נתן הספר לתלמידיו שיצאו למקום סכנה או לשליחות מיוחדת לטובת כלל ישראל או המליץ להם לקחת את הספר כסגולה לשמירה. הראי"ה עצמו אמר על ספרו זה שאפילו לשינון הספר בלי להבינו יש בו "סגולה להאיר אור העליון על כל המשננו בטהרת הרעיון" (אגרת תת"צ מ'אגרות הראי"ה').

יראתו ודקדוקו במצוות

כיבוד אב ואם:

  • כשאביו היה מגיע לתפילה היה הרב רץ לקראתו כבר כשראהו על סף ביהמ"ד, מקבלו בשמחה גדולה ומלווהו למקומו וכך עשה מדי יום וכל פעם היה נראה כאילו זו פעם ראשונה שאביו מגיע לתפילה (יחיאל אהרן אלייש שהיה מייסד תנועת הנוער "בני עקיבא" ומשמרות "אליצור" ואחראי על הפלוגות הדתיות בהגנה).
  • במכתב לבנו הרב יחיאל מיכל כתב הרי"מ חרל"פ ("מכתבי מרום" בעמ' ע"ט) שאם היה רואה את הרב בשנת אבלותו על אביו ואמו אז היה רואה מה זה "מכבדו במותו" (קידושין ל"א, ע"ב) ולא החסיר יום אחד מלימוד משניות במניין גם לא ביוה"כ, שבת ומוצ"ש ויו"ט ('ליקוטי ראי"ה' א', עמ' 429).
  • אף כשישבו על יד שולחנו רבנים ונכבדים, כשאביו עבר לפניו מיד עמד מלא קומתו לכבוד אביו עד שאביו ישב או יצא מהבית (יש לציין שאביו נזהר ככל האפשר שלט לעבור לפני בנו כדי שלא להטריחו).
  • בכל פעם כשהתעכב מלאכול את ארוחתו בשעה הקבועה בגלל שקידתו בלימוד ובכתיבה, נכנסה אליו אימו והרב מיהר לעשות דבריה. פעמים רבות כוס התה או כוס החלב שהביאו לפניו לאחר תפילת שחרית התקררה והיה צריך להחליפה לכוס חמה אחרת וכך כמה פעמים ולא הועילו תחנוני שמשו, ר' מאיר דוד שוטלנד (חסיד קרלין), אז "איים" עליו שמשו ואמר: "אני הולך לקרוא את אימא!" רק אז מיהר הרב לציית ולשתות (הרב מנחם מנדל פרוש, "בתוך החומות", עמ' 248; הרמ"צ נריה, 'ליקוטי ראי"ה' א', עמ' 430)

מתחזק בלימוד תורה על ערש דווי:

  • בט"ו באב שלפני פטירתו, אף שהיה חולה מאוד, הזכיר את ההלכה המובאת ברמ"א[167] שיש להוסיף בלימוד הלילה מיום זה ואילך, שכן הלילות מתארכים, התחזק במיטתו וביקש להביא לו גמרא כדי להוסיף בלימוד. (הרש"ז אוירבך שיבח בדבר זה את דקדוקו במצוות של הרב קוק)

דקדוקו בחשש גזל הפוסל לעדות:

  • בהיותו ביפו בסידור גט בשעות אחר הצהריים המאוחרות בין בני זוג מביאליסטוק, ראה הרב קוק שאחד העדים הוא פקיד בכיר במוסד מסוים שמשתמש למכתבים פרטיים בנייר מכתבים של אותו מוסד, והרי זה גזל שפוסל לעדות. מצד אחד לא רצה הרב בעדות, אך מצד שני לא רצה גם לפגוע בו. לכן לפני מסירת הגט מהבעל לאישה, אמר הרב קוק שמפני שיש מניין יתפללו מנחה, ולאחר התפילה אמר שמפני שכבר לאחר השקיעה, ואם ימסרו עכשיו את הגט שנכתב ביום זה יהיה "גט מוקדם" הפוסל את הגט, צריך לבוא שוב למחרת כדי למסור את הגט. בלילה בא אדם מביאליסטוק, וכשהרב דיבר עימו על הזוג הזה התברר ששם האישה הוא אסתר-רבקה ולא "ריביל", השם שאמרו לו, ואם הגט היה ניתן עם השם "ריביל" הוא היה פסול. לשאלתו ענו בני המשפחה, שהיו עמי ארצות, שחששו ששני שמות פוסלים את הגט! (הרב שמואל ברוך ורנר שהיה ראב"ד תל-אביב וחתנו של הרי"מ חרל"פ[168])
  • פעם באו לפני הרב בהיותו רבם של יפו והמושבות, זוג שרצו להתגרש. הרב בתחילה מסר את העניין לטיפול הדיינים האחרים. הדיינים לא מיהרו כיוון שחשבו אולי ניתן לעשות שלום בית, אך כשראו הדיינים שאין תועלת בשהיות החלו לטפל בהכנת הגט. הם נכנסו בעניין הזה אל הרב, אך הוא אמר להם לחכות כמה ימים. לא הבינו הדיינים מדוע להמתין אחרי שהזוג סבל כל כך הרבה. אחרי כמה ימים בא אדם שהתברר שהוא הבעל האמתי, וזה שאמר שרוצה לתת גט אינו הבעל, והעדים שהעידו על כך הם עדי שקר. הכול ראו בכך מופת, אך הרב שמואל הכהן קוק[169], אחי הרב, הסביר זאת בפשטות ואמר שאחד מהעדים היה פקיד, ופקידים לפעמים לוקחים מהמשרד לשימושם הפרטי דברים כמו נייר, כלי כתיבה וכדומה, ולכן חשש הרב לגזל שפוסל לעדות. ורצה הרב לחקור על הפקיד אם אמנם יש לפסול את עדותו, ובין כך בא הבעל האמתי.
  • בסידור גט אחר ביפו לא באו שני העדים ופקידי בית-דינו הציעו עצמם כעדים, אך הוא סירב באומרו שקורה לפעמים שעובדי ציבור משתמשים לשימוש פרטי בדברים שהם רכוש מקום עבודתם כמו כלי כתיבה, נייר או מהדק, ויש בזה חשש לגזל שפוסל לעדות. (הרב משה מאיר ישר)
  • בבוקר אחד בא אדם לרב בשאלה הלכתית. הרב ראה שהשעון מראה על שעה עשר בבוקר. הרב שאל אותו במה הוא עוסק, והאדם ענה כי הוא פקיד בעיריית ירושלים. הרב שאל אותו האם האחראים עליו הרשו לא לצאת ממקום עבודתו בשעה זו. האיש הודה שלא והוסיף שכמעט כולם נוהגים כך ומסדרים ענייניהם הפרטיים בשעות העבודה. הרב סירב לענות לו על שאלתו ומר לאותו אדם שכיוון שהוא מקבל כסף גם על זמן זה יש כאן חשש גזל שפוסל לעדות, ו"איך אסייע בידי עוברי עברה?"
  • בהיותו בירושלים, באחת מתפילות המנחה ("מנחה גדולה" שבשעת הצהריים) האריך הרב קוק בתפילת העמידה ותוך כדי תפילתו, סימן לחזן להתחיל בחזרת הש"ץ (ולא לחכות שיסיים תפילתו). התברר שהרב סיים את תפילתו סמוך לשקיעה והתפלל כ-6 שעות! הרב אריה לוין הסביר שבאותו יום הכריע בית דינו של הרב בעניינו של גט מסובך ועמד לפני סיום התהליך. לפני סיום כתיבת הגט הבחין הרב כי אחד מעדי הגט כתב מכתב פרטי על נייר של בנק "אנגלו-פלשתינה". הרב חשש שהנייר שווה-פרוטה ואז האיש הוא בגזר גזלן/גנב הפסול לעדות. הרב לא רצה להלבין פניו של המיועד להיות עד, הורה להפסיק את הדיון ולהתפלל מנחה, והאריך בתפילתו עד השקיעה, ומפני שלא כותבים גטין בלילה, לא תהיה ברירה אלא לדחות את הדיון הסופי למחר ואז אפשר להביא עדים אחרים. זה מראה גם על הקפדתו שלא לבייש אדם.

"ביומו תתן שכרו":

  • לפני אחת מתפילות המנחה היה מוטרד ולא יכול היה להתפלל כי לא היה לו כסף לשלם מיד לכורך שהחזיר אז ספר שתוקנה כריכתו. לאחר שחתנו הגאון הרב שלום-נתן רענן זצ"ל נתן לו את הכסף, יכול היה הרב להתחיל בתפילה, שבה שליח הציבור היה גיסו, ר' בנימין. (הרב קלמן אליעזר פרנקל[170])

דקדוק בחילול שבת בפרהסיה:

  • בליל שבת גשום בתחילת חורף תרצ"ג באו במרוצה קבוצה מהקנאים לבית הרב קוק ואמרו לו שבית קפה מסוים ברח' המלך ג'ורג' פתוח בשבת. הם זעקו: יבוא איתנו הרב הראשי למחות על חילול שבת, וכדי להרגיזו קראו: ילך! ולאחר מכן חלק קרא: לא ילך כי הוא רבם של הציונים! הרב קוק לא הגיב והרכין ראשו. ולאחר כמה זמן אמר לתלמידו הרב אברהם ביק שנכח בביתו בגלל שהוא גר בשכונה רחוקה מבית הרב וחיכה שהגשם יעצר, שילווה אותו למסעדה. הרהר לעצמו הרב ביק: "מה זה? לכתחילה מאי סבר? קודם לא רצה ללכת ועכשיו נמלך בדעתו?" אך לא שאל את הרב קוק על כך והם יצאו בדרכם למסעדה ומצאו אותה סגורה. בחזרה פגשו את הרב אהרן טייטלבוים, מתומכי הישיבה ואת הרב רענן, שהיה ממונה על בית-האוכל של הישיבה ומנהלה. הרב קוק שאל את הרב ביק אם קבוצת הקנאים היו יותר ממניין, והרב ביק ענה שבוודאי כי הם צבאו על כל המדרגות. אז הרב קוק הגיב באוחזו בידו של ר' אהרן טייטלבוים: "ואיך עלה על דעתם שאתלווה עליהם למחות על חילול שבת? אילו באתי והמסעדה עדיין פתוחה, הרי חובתי הייתה להתרות בבעל המסעדה, ואם לא היה שומע לי, הרי הייתי גורם לחילול שבת בפרהסיה כדין 'בפני עשרה', אבל הוא (הרב ביק) ואני, היינו רק בבחינת עדים." טען הרב ביק: "אבל כעת הם ישובו ויפיצו שמועה שהרב סירב למחות על חילול שבת!" הגיב הרב קוק: "התרגלנו לעשות דברים בצנעא". ("מלאכים כבני אדם", עמ' 268-267; "בשמן רענן" ח"א, עמ' פ"ט-צ'; 'שבחי ראי"ה', עמ' רנ"ח-רנ"ט, ושם כתוב שהרב קוק חשש גם לבייש את בעל המסעדה אם לא ישמע לו).

דקדוק בכבוד תלמידי חכמים:

  • בביקור אחד של הרב הוטנר אצל הרב קוק חיכה פקיד בריטי בכיר בחוץ כשרב זקן כבד-שמיעה היה בחדר הרב ושאלו כמה שאלות כשכוס החלב שהביאה לו רעייתו נשארה על שולחנו מהבוקר. הרב קוק השיב על שאלותיו, אך הרב הזקן לא שמע היטב את תשובות הרב קוק ושאל שוב. הרב קוק היה צריך לחזור על דבריו לאט-לאט, עד שהרב הזקן שמע את כל תשובות הרב כהלכה. דבר זה גרם לכך שהתאחרה הפגישה עם הפקיד הבריטי שהביע את מורת רוחו. פעמיים ניגש אליו שמשו ולחש לו על כך, ופעמיים השיב הרב קוק: "כבוד התורה! כבוד התורה!" כך סיפר הרב הוטנר, לרבו בישיבת חברון, "הסבא מסלבודקה", ששאלו לאחר שחזר מהביקור איזו הנהגה טוב ראה אצל הרב קוק. בתחילה אמר שלא זוכר, ואז נזף בו "הסבא" ואמר שכשמבקרים אצל אדם גדול צריך לחפש. אז נזכר הרב הוטנר וסיפר לו הדברים לעיל, והשיב רבו: "אם כל זה לא ראית, אז מה נקרא לראות?!"

דקדוקו לא לצער אדם:

  • אדם צעיר ידוע חולי היה מגיע פעם בשבוע לרב ומקבל סכום כסף לתמיכה בו ובא כבעל חוב הדורש את כספו המגיע לו. ביום מסוים לא היה לרב או ולבני משפחתו סכום כסף לתת לו, וגם לא לשמשו, הרב אברהם חיים צ'ציק זצ"ל, שבא לבית הרב תוך כדי המקרה. הצעיר המשיך לעמוד בבית הרב ולדרוש את כספו, ולא נענה להפצרות הרב לבוא למחרת או אף כמה שעות מאוחר יותר. לאחר כמה זמן פקעה סבלנותה של משפחת הרב ואיימו עליו שאם לא ילך יפסיקו את הקצבה השבועית שלו. לאחר מכן הצעיר מיהר לצאת. זמן קצר אחר כך הרב יצא בריצה מהבית וירד במהירות את המדרגות. שמשו רץ אחריו לברר במה העניין והרב השיב לו שהוא רוצה לפייס את הצעיר על הצער שנגרם לו. השמש רץ אחרי הצעיר והשיגו, וכשהצעיר חזר לבית הרב פייסו הרב בדברים וכן אמר לו ברכות ובחיבה שיתאזר בסבלנות. בינתיים נפתחה הקופה הציבורית של 'הועד הכללי כנסת ישראל לצדקת רמבעה"ן' (מוסד הגג של כלל מוסדות התורה והחסד בירושלים) והצעיר קיבל את הקצבה השבועית שלו. (הרב אברהם חיים צ'צ'יק)
  • באמצע קיץ תרצ"א באחד הלילות לאחר שהרב כתב מכתב לקונגרס הציוני השבעה-עשר על חילולי שבת ברבים שנעשו ע"י מוסדות וארגונים שונים, נכנס שוטר עם אדם מחו"ל לא שפוי כ"כ שהגיע בשעות היום לירושלים כדי לראותה והגיע גם לביה"כ חורבת ר' יהודה החסיד (השם הרשמי היה אז "בית יעקב" ע"ש אבי הברון רוטשילד) וכשראה שהדלת נעולה ניסה לשוברה. הודיעו זאת למשטרה ושוטר הגיע כדי לעוצרו ולהביאו לבית הסוהר. האדם בכה לשוטר שיביאו לרב קוק כי הרב מכירו. הרב קוק לא כעס כלל על השקר, טלפן למי שטלפן ולאחר שדיבר עם מי שדיבר, האדם שוחרר. (המקרה פורסם ב"ההד" והובא במכתב של הרב דוד טביל מירסקי)

הימנעות משכר שחיטה מחשש לייקור הבשר הכשר:

  • מרן הרב נמנע מלקבל שכר עבור השחיטה שבפיקוחו מחשש שמא יתייקר משום כך הבשר ויהיה מי שלא יקנה בשר כשר בגלל זה. (הרב ברוך רקובר שכיהן כאב"ד בחיפה וחיבר "ברכת אליהו" על ביאור הגר"א לשו"ע חו"מ[171]; ראש השוחטים של השחיטה שבפיקוחו של הראי"ה היה הרב יוסף בנימין שמעונוביץ שמונה בידי מהרי"ל דיסקין ורב בית המטבחיים היה הרב אליהו ראם שהיה פוסק מובהק וידוע.)

מידותיו וצדיקותו

היה מעביר על מידותיו לאין שיעור:

  • היו באים לפניו גם קיצוני הקנאים בעבור המלצות לרופאים ואף לנדבות כי מצבם היה בכי רע, והיה כותב להם המלצות נלהבות ביותר כפי שנאתם לו, או נותן להם הכסף שהיה בידו. אף מימן בשלב מסוים את ר' ברל סמניצר, ממשפחת סמניצר הקנאית הקיצונית, שהיה מאלו שביזו ביותר את הרב, וראה בו תלמיד חכם במצוקה קשה שחובה לעזור לו.
  • במקרים שונים היה הרב אריה לוין שליח הרב להמלצות כאלו. במקרה מסוים שבו בתו של אחד הקנאים הגדולים שביזו את הרב הייתה זקוקה בדחיפות לטיפול רפואי, ויעצו לו לפנות אל רופא פרופסור מסוים בחו"ל שהוא אחד המומחים הגדולים בבעיה הרפואית הזו. אך רבים הפונים לרופא הדגול הזה והתשלום גבוה. נודע לאב שהפרופסור הוא ממעריצי הרב קוק ואם יקבל המלצה מהרב יקדים הטיפול וייתן הנחה בתשלום. האב הקנאי לא העז לבוא אל הרב וביקש מהרב אריה לוין להיות לו למליץ יושר לפני הרב, והצדיק הירושלמי נענה בנפש חפצה. הרב קוק הזדרז לכתוב מיד מכתב המלצה נלהב שבו מפליג בשבחו של האב. ר' אריה כבר החל ללכת עם ההמלצה, ואז שמע את הרב קוק קורא לו לחזור. הרב קוק אמר לו: 'ראה מה עושה נגיעה! הלוא הנסיעה לחו"ל עולה כסף רב, ונזכרתי בחברת ספנות שמתחשבת בהמלצותיי, ומעניקה הנחה גדולה לנזקקים. הא לך אפוא מכתב נוסף עבור אותה חברה'. (את המעשה סיפר לרב נריה הרב חיים יעקב לוין, בכורו של ר' אריה)
  • במקרה אחר כתב הרב המלצה נלהבת לקנאי קיצוני שפגע באופן חמור בכבודו, שהתרגשה עליו צרה גדולה ורק המלצת הרב יכולה הייתה לעזור. הקנאי הזה התבייש לבוא ביום והגיע לרב קוק בלילה. אך כמה תלמידים מתמידים ראו אותו וידעו במי המדובר וכשהבינו שהרב קוק נתן לו המלצה התרגזו ואמרו את הדבר למשפחת הרב. רעייתו הרבנית טענה שהוא לא צריך לזלזל כ"כ בכבודו ואביו אוסיף אף שאין הוא רשאי למחול על כבודו עד כדי כך, ויש גבול לדבר זה. הרב השיב בנחת: "כיוון שישנם שמאשימים אותי שאני עושה מעשים מסוימים משום כבודי, ואיני חס, חס ושלום, על כבוד שמים, לכן אני מצווה שכבוד עצמי לא יהיה חשוב בעיני כלל וכלל". ואמר מרן הגאון ה"פחד יצחק" זצ"ל שנכח במקום: "הרבה יראת שמים נוספה לי כששמעתי תשובה זו מפי הרב!"
  • באחת הפעמים כשחזר מברית מילה בעיר העתיקה בלוויית עשרות מאוהביו, קנאים קיצוניים שפכו עליו מי שופכין. כשחזר הרב קוק לביתו כולו מלוכלך, אמר שלמרות מה שעשו לו הוא אוהבם והוא בוער מאהבה לכל אחד מישראל! (ברוך דובדבני)
  • קנאי קיצוני שפך מי שופכין על הרב באמצע דרשה, אך כשהיה חייב לבקש טובה מהרב קוק, הרב הטיב לו ללא חשבונות וללא טינה. (האדמו"ר ר' ישראל אלתר מגור (ה"בית ישראל")[172] שהיה הרבי לאחר אביו ה"אמרי אמת")
  • רב אחד היה מעריץ של הרב קוק ואחד משכניו היה מהקנאים שהיה מדבר בגנותו של הרב קוק ופרסם כתב פלסתר נגדו והיה מציק מאוד לכל מי שהיה מהתומכים ברב קוק. הרב ביקר בארץ ובא לפני הרב קוק ודרש מהרב קוק לקללו. הרב סירב בתקיפות ואמר: "חס ושלום! שיאריך ימים! אסור לקלל שום יהודי!" הרב האורח ניסה לשכנעו כי אותו אדם ראוי שלא יוציא את שנתו וכך דינו של מבזה תלמידי חכמים. הרב קם מכסאו והגיב שוב: "חס ושלום! שיאריך ימים!" וכפי שמספר אותו רב, הקנאי הזה האריך ימים וחי מעל 90 שנים. (הרב שבתאי שמואלי, מתלמידי הרב קוק ב"מרכז הרב" ששימש כמזכיר הישיבה)
  • כשסיפרו לו בהזדמנות מסוימת שהקנאים תלו בחוצות העיר מודעות בגנותו, השיב: "פרנסתם של בעלי הדפוס בירושלים אינה מצויה, ואם מתפרנסים בגיני, שוב איני מקפיד!"
  • הרב זושא ברנדוויין היה אחיו של האדמו"ר ר' שמואל יוסף מוריה מסטרטין-ירושלים[173]. צדיק ואוהב ישראל גדול. לידתו הייתה במירון, ליד ציונו הקדוש של הרשב"י, וכל חייו היה קשור מאוד למקום זה. ר' זושא היה תלמיד חכם ובקי במיוחד בשו"ע חושן משפט. בצעירותו למד בישיבת חיי עולם בירושלים. קשרים טובים היו לו עם האדמורי"ם מרוז'ין, הוסיאטין וסדיגורה. אצל האדמו"ר ר' אהרן רוקח מבלז[174] היה ר' זושא בן בית. בנוסף לכך, במשך כל השנים, ובפרט לעת זקנה, היה קשור בלב ונפש לאדמו"ר מלעלוב, ובשנותיו האחרונות לא חיסר שבת אחת שלא עשה אצלו בבני ברק, ואף האדמו"ר חיבבו ביותר והשיב לו אהבה על אהבתו. כאחיו היה מעריץ גדול של הרב קוק. סיפר הסופר ש"י עגנון: "הרב זושא ברנדוויין בעל בית דפוס היה בירושלים. אירע שכמה ימים לא בא לבית הדפוס. כשבא ראה ערימה של מודעות שיצאו מבית דפוסו. נטל אחת מהן וראה שכולה חירופים וגידופים על קדוש ד' מכובד מורנו הגאון ר' אברהם יצחק קוק זצ"ל. אחזה אותו חלחלה וצעק בחמתו, מי עשה את הנבלה הזאת להדפיס כתב פלסתר שכזה. מהרו והוציאו את כל הטפסים לשריפה ואל תשאירו מהם אות. אמר לו זקן המסדרים, אל נא באפך רב זושא. איש פלוני ידידך בא לכאן ונתן לנו להדפיס מודעה זו ונתן את שכרה משלם על מנת שנדפיס אותה עוד היום, ואנחנו קיבלנו עלינו בתקיעת כף להדפיס היום, ואין אנו יכולים לחזור בנו ואף לא נחזור בנו. עמד ר' זושא בצער גדול ולא ידע מה יעשה. איש פלוני ידידו מנוער היה, ופועלי הדפוס שותפים היו לריווח ולהפסד, ומורנו הרב קוק מכובד היה עליו מכל אדם. וכאן בית דפוסו מוציא עליו כתב פלסתר שכזה. נתיישב בדעתו והלך לשאול עצה ממנו. בא וסיפר לרבנו כל הדבר. אמר לו רבינו: הן בית דפוסך לא יחיד הוא בירושלים, ואם אתה מבער את כתבי הפלסתר ימצא לו כותביהם בית דפוס אחר להדפיסם, נמצאת אתה מפסיד והם נדפסים. בכך חזור לבית הדפוס ותן לו לבעל כתבי הפלסתר את כתבי הפלסתר המודפסים, והטוב בעיניו יעשה, וד' הטוב יכפר. הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו שרואה שממרים עמו ויושב ושותק?!"
  • אחד ממפיצי כתבי הפלסתר נגדו בא אליו לבקש תרומה ל"הכנסת כלה", הרב קוק הוציא מיד ממגירתו שתי לירות ארצישראליות ונתן לו. מקורביו טענו נגדו שהוא לא צריך כל כך למחול על כבודו וזה ביזוי כבוד התורה והתנהגותו תגרום לאותו אחד להמשיך להפיץ כתבי פלסתר נגדו. ענה הרב קוק להם שגם לשמש המלקה ביום הכיפורים משלמים שכר, לכן גם אותו אחד ראוי לתשלום. הרב יהושע קניאל[175], תלמידו עוד מיפו ולימים רבה הראשי האשכנזי של חיפה, שאל אותו ביחידות: "לאלה דחית בקש, בבדיחה, אך לי מה אתה אומר? הלא ישנם מאמרי חז"ל שאומרים שמנהיג בישראל לא צריך ולא יכול לוותר על כבודו." הרב קוק הזכיר בתשובתו לרב קניאל את דברי הרמב"ם בהלכות דעות שאומר ששנאה שבלב חמורה משנאה גלויה. לאחר מכן הסביר שכדי להתרחק מכל טינה שבלב על כל יהודי שהוא, הוא מקרב, כדי שליבו יהיה טהור ביחס לכל יהודי שהוא ולא יהיה חשש "שנאת חינם", הוא מקרה אנשים כאלו עוד יותר וכשהם באים לבקש ממנו עזרה, אינו רוצה לעכבם במשהו, שלא תיכנס בלבו מחשבה של שנאה לאח. והוסיף שלא יצטער אם לא שנא את מי שצריך לשנוא, אך יצטער אם לא אהב את מי שצריך לאהוב.
  • בביקורו של האדמו"ר ר' חיים אלעזר שפירא ממונקץ' (ה"מנחת אלעזר")[176], שהיה מתנגד חריף ביותר גם לאישיותו של הרב ובא בטענות קשות לרבי מגור על השבחים האישיים לרב קוק במכתבו הידוע מהאונייה, רצה הרב קוק לקבל פניו, אך מקורביו ותלמידיו התנגדו בתוקף והוא נכנע, והוסכם שהרב חרל"פ יקבל את פניו. אך לפני כן הרב כינס את מקורביו ותלמידיו והפליג בשבחו של הרבי ממונקץ'.
  • האדמו"ר ר' יוחנן טברסקי מטולנה[177] שעלה לארץ לאחר בר המצווה ואחרי כמה שנים ירד לקנדה ולאחר שנים חזר לישראל, סיפר שבנעוריו כשהתגורר בארץ, זכה להכיר מקרוב את הרב קוק, וזכה להכיר את כל אדירי התורה של ירושלים, אבל אצל הרב קוק הוא ראה מעלת מעביר על מידותיו יותר מכולם. ואמר שראה במו עיניו כמה פעמים כיצד ביזו באופן מחפיר ביותר את הרב קוק, אך לא נראה בפניו כל שינוי ולא הייתה לו כל שנאה או אף טינה. והוסיף הרבי מטולנה שהמקובלים אומרים שכל התיקונים שאפשר להשיג בתעניות וסיגופים לא מגיעים לפעם אחת שבה אדם מעביר על מידותיו, והשבירה שבה אדם שובר עצמו ומעביר על מידותיו היא כפרה ותיקון יותר מהכול.

מסירות נפשו בעבור בני עמו:

  • לפי החוק בבריטניה העוסקים במלאכות דתיות פטורים משירות בצבא אם הייתה בידם תעודה המעידה על משרתם חתומה על ידי רב נודע. ובהיותו רב קהילת "מחזיקי הדת" (או "עדת היראים") בלונדון בזמן מלחמת העולם הראשונה נתן תעודות כאלו בלי בדיקות וחקירות, אף שהעונש על מתן תעודות לאנשים שלא ראויים לכך יכול היה להיות מוות. הרב נתפס על כך ומשטרת לונדון זימנה אותו לחקירה. מפקד משטרת לונדון הציג בפני הרב את אחד מהתעודות שנתן, והרב אישר שהוא חתום על התעודה. המפקד אמר לו שהרב מעיד בתעודה על האיש הזה שהוא "איש דתי מצוין", אך במעקב אחריו במשך תשעה חודשים התברר שלא הלך לבית הכנסת אף בשבת. השיב הרב שהעניק את התעודה על סמך תעודת רב שהעניק לאותו אדם הרב ורנר זצ"ל שאפשר לסמוך עליו, וגבאי בית כנסת בצפון לונדון העידו שהאיש נתקבל לרב בית הכנסת, ולכן התעודה שנתן הייתה לפי החוק. מפקד המשטרה הביט על הרב ואמר למזכירו ושמשו בימי הרב בלונדון, הרב שמעון גליצנשטיין: "אמור לו שהאשמה המורה נגדו הוכחה במאת האחוזים! נתברר שהשתדל באמצעים פיקטיביים לשחרר צעירים מחובת הצבא. דין עברה חמורה כזו בבית דין צבאי הוא עונש מוות. אמנם הוכרה לי תמימותו של הרב והנני משחררו הפעם". לאחר שחזרו לביתו של הרב קוק, אמר שמשו שאחרי אזהרה רשמית חמורה זו נחוץ להפסיק כל פעולה בשטח זה. הרב הגיב שדווקא עכשיו כשברורה סכנת הנפשות הממשית העומדת בפני הנשלחים לחזית, ואילו לגביו כמשתדל מליץ הסכנה פחותה יותר, ומה עוד שתעודותיו הם לפי החוק ואינו פיקטיביות, אינו יכול לפטור את עצמו מהצלת נפש מישראל מסכנת מיתה ממשית, אף אם מעמיד עצמו בפני ספק סכנה. (הרב שמעון גליצנשטיין)
  • החביא בביתו משפחה יהודית מאפגניסטן שיכולה הייתה לקבל רק אשרת תייר לשישה חודשים ובן המשפחה מולא רפאל-יהושע רז שעלה לארץ לבדו בגיל 13 היה מחויב להביא את אמו ואחיותיו ואחיו לתחנת האוטובוס ברחוב יפו כדי להחזירם לבגדד. לאחר ששת החודשים הם הועלו לאוטובוס בחזרה לבגדד משם באו במסעם מאפגניסטן, ואז הגיחו אנשי הגנה עם משקאות חריפים ודברי מתיקה כדי "לחגוג" את ה"פרידה" מה"תיירים", ולאחר שהשקו בויסקי את השומרים הבריטיים, מיהרו להוציא את המשפחה מהדלת האחורית והביאו אותם לבית הרב קוק. לאחר שהשוטרים התפכחו והבינו את התרמית, הם חיפשום בכל רחבי ירושלים, ולא העלו בדעתם כי הם מוסתרים בבית הרב קוק הסמוך לתחנת האוטובוס שהייתה ברחוב הרב קוק של ימינו ואז חלק מרחוב יפו, ואף אחד מהמשטרה הבריטית לא חשב לחפש בבית הרב קוק שהיה נערץ על כלל היישוב היהודי ואף הבריטים חלקו לו כבוד רב. באחד הלילות הגיעו אנשי ההגנה והעבירו את המשפחה לפתח-תקווה שבה הקימו את ביתם. מעשה זה היה יכול לסכן את מעמדו של הרב קוק בקרב הבריטים (סיפר בן-ציון יהושע, בנו של מולא רפאל-יהושע רז[178].
  • בשבועות האחרונים לחייו באה לפניו אישה שביתה השתגעה והייתה צריכה להגיע בדחיפות לווינה, ואף שהיה לה דרכון, הקונסול האיטלקי לא נתן לה אישור נסיעה כיוון שסידורי הנסיעה נמשכים כרגיל כמה ימים. הרב קוק למרות ייסורי מחלתו הקשה קם ממיטתו והלך איתה לקונסול שנדהם לראות את הרב מגיע אליו במצב זה ומיד נתן לאישה אישור נסיעה! (ברוך דובדבני)

התנגד לשעות קבלה:

  • בזמן הראשון לעליית הרב ירושלימה, נוכחו קרובים וידידים כי מרבים העם לבוא ולהטרידו בבקשות שונות, הואיל ונתגלה לרבים כי ידו פשוטה לעזור לכל אחד, והדבר נמשך בכל שעות היום. הגיעו לכלל מסקנה שראוי לקבוע בדלת הכניסה פירוט שעות קבלה, ומיד עמדו ותלו הודעה כתובה והדביקוה על הדלת. אולם כעבור יום נעלמה ההודעה. חזרו ותלוהו בשנית ושוב נעלמה. התחילו לחקור בדבר, יד מי היא עושה זאת, והנה נתגלה שהרב עצמו הוא שסילק את ההודעה. כששאלוהו מדוע הוא מתנגד לסדר שעשוי לעזור לו ולהקל עליו, השיב הרב ואמר: "רב, איננו אדון לעצמו, רב הוא עבד לרבים ועבד חייב לעמוד לרשות בעליו בכל עת שהוא זקוק לו ובכל שעה שהוא נחוץ לו". (הרב משה לייב שחור, מגדולי התורה בירושלים שהיה ממקורבי הרב קוק וגם מבאי ביתו של הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק מבריסק ("הרב מבריסק"), שחיבר ספרים שפרסמו את גדולתו התורנית - "אבני שהם" על התורה, "בגדי כהונה", "כח התשובה" על הלכות תשובה לרמב"ם)

צערו על פטירת יהודים שלא הכיר:

  • כשמע הרב קוק בי"ט מנחם אב תרפ"ט על רציחתם של יהודי חברון, התעלף לאחור. לאחר ששבה רוחו אליו קרע בגדיו ואמר: "ברוך דיין האמת!" ובמשך כמה זמן היה בצער רב ובבכי ולא שם כר לראשו. ואמר ר' אריה לוין שמאז קפצה עליו הזקנה וזה היה הגורם למחלתו האנושה שלא קם ממנה. ועל כך אמר הרב יחזקאל סרנא (ראש ישיבת חברון)[179] שהיה גם הוא ממעריצי הראי"ה הגדולים: "בוא וראה עד היכן הגיעה מידת אהבת ישראל אצל הרב. הלא כשקרה האסון הגדול של רציחת תלמידי הישיבה בפרעות הדמים בחברון, הייתי כבר אחד מראשי הישיבה ואף הכרתי יפה את הבחורים. והנה כשהגיעה אלי הידיעה המרה, הייתי ממש המום. הלב התכווץ מצער והכאב היה גדול מנשוא, אולם אם כל זאת לא התעלפתי. ואילו הרב כששמע על מה שקרה בחברון, התעלף ונפל על הארץ... הכאב שלו היה יותר עמוק והזעזוע שלו היה יותר גדול..."

פזרנותו לצדקה:

  • קרה לא פעם שבני משפחתו היה צריכים ללוות מאחרים כדי שיהיה להם מה לאכול, כי הרב קוק נתן את כל משכורתו לעניים, עד שהוחלט לתת את הכסף ישר לרבנית. לפעמים נתן לעני רעב את האוכל שהכינה הרבנית לשבת.
  • ביפו קרה פעם אחת שהרב קוק חזר ממקום מסוים לביתו ברגל במקום בעגלה. אחד ממכריו ראהו מהלך בחולות יפו, ושאלו מדוע הוא הולך ברגל. הרב קוק ענה שהוא פגש עני רעב ונתן לו את הכסף כי אולי מדובר בפיקוח נפש ומוטב שילך ברגל וישביע עני רעב. (הרב אברהם הומינר שכיהן בזמנו כראש המנקרים ביפו)
  • פעם אחת לפני פסח הרב שמשון אהרן פולונסקי ("הרב מטפליק") בא לרב קוק לשאול שאלות בהלכה, והרב קוק רצה לדעת את דעת הרב מטפליק לגבי כלים שנתחדשו באותו הזמן. הרב מטפליק השיב: "מדברים על כלים חדשים. למי יש כלים חדשים?" הם המשיכו לדבר בדברי תורה ואחרי מספר דקות, הרב קוק אמר שהוא צריך להיכנס לאחד החדרים, ולאחר שחזר הם המשיכו זמן מה לדבר בדברי תורה ונפרדו לשלום. כשהגיע הרב מטפליק לביתו מצא בכיס בגדו די כסף לכל צרכי הפסח, כולל לכלים חדשים...

גמילות חסד שראשיתו במחאה על ביזוי כבוד התורה:

  • סיפר ר' אביגדור ריבלין: 'בקיץ מסוים, היה בין הבאים לדובלין (עיירת נופש על חוף הים הבלטי בחבל קורלאנד בלטביה לא רחוק מריגה) שהיו באים אליה מגדולי התורה באירופה, ר' זליג ראובן בנגיס, שבאותם הימים נהג אבלות והקפיד לעבור לפני התיבה יום יום. והנה הגיע גם בעל בית נכבד מעשירי העיר ליבוי, שגם הוא היה אבל, וגם הוא דאג למניין קבוע לעבור בו לפני התיבה יום יום. כל עוד שנמשך עיצומו של הנופש, כשהמקום היה מלא אורחים, היו שם בביהכנ"ס כמה וכמה מניינים, ולא היה צר המקום לשני האבלים, אבל הגיעו ימי סיום עונת הקיט, והאורחים התמעטו, ואז היו כבר קשיים בריכוז ה'מניין' לתפילה. וכל אחד דאג מבעוד ערב לזמן נופשים שלא יחסרו בתפילת שחרית למניינו. והנה ביום אחד, לאחר שר' זליג ראובן ארגן את מניינו, הגיע אותו בעל בית מליבוי והתחיל טורח באיסוף המניין שלו, והיה נדמה לו שכאילו ר' זליג ראובן לקח מישהו מאנשיו, ועתה נאלץ להתרוצץ ולחפש מי שישלים לו את המנין. ומתוך שנהג כבוד בעצמו, התפרץ בצעקות כלפי ר' זליג ראובן, ואף הפליט מילת גנאי חמורה נגדו. הראי"ה, ששהה באותו זמן בביהכנ"ס, משקלטו אוזניו את הדבר נזדעזע ונחרד כולו: על דבר כזה אסור לעבור בשתיקה! ביזוי חמור כזה של תלמיד חכם - מחייב תגובה נמרצת. וכשהוא עטוף טלית ותפילין, ניגש מיד אל אותו בעל בית זועם וסטר על לחיו. התדהמה הייתה כללית: הרב מבויסק (מרן הראי"ה) נתן סטירת לחי ל...! פרסומו הגדול של הרב מבויסק כגאון וצדיק, הגדיל בהרבה את חומר הסטירה, והעובדה שהרב הוא גם מופלא בעדינות מידותיו, והיה ידוע בזהירותו המופלגת בכבוד הבריות, הוסיפה משקל כפול ומכופל למעשה. היו כאלה שסברו שאותו עשיר, שהיה ידוע כאדם תקיף, ודאי יגיב בחומרה על המעשה ואולי אף יגיש תביעה משפטית נגדו בערכאות השלטון, אולם לא כך התפתחו הדברים. ההוא ארז מיד את חפציו וחזר לעירו. אולם מעשה סטירת הלחי עשה לו כנפיים והגיע גם לליבוי, ורבה הייתה הבושה בפני קרובים ורחוקים. צל המעשה התחיל רודף אחרי האיש בשכבו ובקומו ובייחוד בלכתו בדרך, בבואו בין אנשים. הוא הגיע למצב נפשי קשה, להרגשה שאינו מוצא לו מקום, והוא החליט שעלי לעקור מעירו וללכת למקום שאין מכירים אותו, ושם יוכל להמשיך בחייו ללא אות הקלון על פניו. בה בשעה גם העמיקה נקיפת הלב על מעשהו הוא, על בזיון תלמיד חכם מובהק (שרק אחר כך נודע לו עד כמה גדול אותו אברך בתורה), אף גם על שגרם להרב מבויסק, שהיה נערץ גם עליו, שיזקק לעשות מעשה שהוא כל כך מנוגד לאופיו, לאצילותו ולדרכו בקודש. הוא ראה בהחלטה לעקור ממקומו, לא רק בריחה מהבושה והחרפה, אלא גם "גלות מכפרת", וקבלת הדין על מעשה שהוא מתחרט עליו חרטה גמורה, וגלותו היא תשובה על חטא שחטא. ואז חיסל האיש את עסקיו בעירו ליבוי, והיגר לארצות הברית. שם הוא עלה והצליח במסחרו, וזכה לעושר רב.'
    כשביקר הראי"ה בארצות הברית, בשנת תרפ"ד, כשכבר כיהן כרבה של ירושלים ורבה הראשי של ארץ ישראל, רבו שוחרי פניו רבנים ואנשי ציבור, והופקד אז משמר כבוד על חדרו במלון, שלא כל הבא - גם אם איש נכבד הוא - יכנס בקלות ויגזול את זמנו היקר. והנה הגיע איש עסקים והפציר מאוד להרשות לו לראות פני הראי"ה, כי יש לו אליו ענין אישי דחוף, וכיון שהאיש עשה רושם טוב, נתנו לו להיכנס. "הרב ודאי אינו מכיר אותי" - פתח האורח את דברו - "ויותר נכון אינו זוכר אותי, כי עברו בינתיים כעשרים וחמש שנה, אבל אני הנני פלוני מהעיר ליבוי, שקיבל סטירת לחי מהרב בעיירה דובלין, על ביזוי תלמיד חכם. כתוצאה ממעשה זה, שנתפרסם בכל קורלאנד, חיסלתי את עסקי והגרתי לאמריקה. כאן התחלתי בעסק של מכירת שעונים, וד' הצליח דרכי, העסק התפתח יפה והיום הנני בעל בית חרושת גדול לתעשיית שעונים והגעתי למעמד של עושר ממש. ברור לי שההצלחה באה לי, מפני שקיבלתי עלי את הדין, על שפגעתי בכבודו של תלמיד חכם ועל שגרמתי צער לכבוד הרב, שנאלץ לעשות את המעשה אשר עשה לי. ומחשבות תשובה אלו והעקירה ממקומי, הם הם אשר ודאי הביאו ברכה במעשה ידי. ועתה הנה הבאתי לכבוד הרב, שעון זהב מתוצרת בית החרושת שלי, ואם כי ידוע לי כי הרב אינו מקבל מתנות, אולם מתנה זו מיוחדת היא, כולה שלו היא עוד לפני שהייתה שלי, בזכותו זכיתי אני בה, ואני מבקש מאוד שלא ישיב פני ריקם, כי בזה אדע כי קיבל פיוס על הצער שגרמתי לו, וכי נמחה ונסלח עווני, ושבה נפשי למנוחתה". האורח סיים את דבריו בהתרגשות רבה. מרן הראי"ה, שכבר בתחילת דבריו של האורח, זכר יפה את המקרה הלא נעים שקרה לפני שנים בדובלין, נוכח לדעת כי הפעם הוא חייב לצאת מגדרו, ואין לו ברירה אלא לקבל את המתנה. אם יסרב - יגרום הדבר צער רב ליהודי הזה, שוב יפתח הפצע שכבר נגלד, שהנה הרב מבויסק שהוא עתה הרב הראשי לא"י, טרם סלח לו את חטאתו וטרם מחל לו על צערו. קבלת המתנה היא אפוא חסד גדול שהרב יכול לגמול עם הנותן אותה. הרב נעתר וקיבל את השעון. ואף מצא לנחוץ להוסיף דברי עידוד לאורח: נאמר בפרקי אבות על בעלי דין "וכשנפטרים ממך יהיו כזכאים, כשקבלו עליהם את הדין" (פ"א, מ"ח). הרי לנו שקבלת הדין הופכת את החייב לזכאי, ואין ספק שצדק כבודו שקבלת הדין היא שגרמה לו ברכה והצלחה. אלא - הוסיף הראי"ה - הואיל והחטא היה בשעתו ביזוי תלמיד חכם, ראוי לשוב בתשובת המשקל ולהרבות בכבודם של תלמידי חכמים ובכבודה של תורה, וככל שהקב"ה מברך אותו יותר בעסקיו, ישתדל להיות מתמכין דאורייתא, ויתמוך במוסדות התורה ביד נדיבה יותר ובמידה גדושה יותר. למשמע דבריו המעודדים של הראי"ה, אורו פני האורח, והוא קם ויצא מתוך הבטחה כי אכן כן יעשה, ודברי הרב קודש הם לו.
    באחת משנות תרפ"ז-תרפ"ט, הגיעה אישה ענייה למשרד גמילות החסד 'שערי חסד' בעיר העתיקה בירושלים, ובקשה לאשר לה הלוואה בתשלומים. כששאלוה - כמקובל - מי הם הערבים שלה, ענתה שערבים אין לה, אבל יש לה משכון בעל ערך, והוציאה מארנקה שעון זהב נאה והניחה על השולחן. כשלקח מנהל הגמ"ח - ר' נפתלי פורוש - את השעון בידו, הבחין מיד שזה שעון לא רגיל, וכשהוסיף להסתכל בו נתברר לו שהשעון הזה - זהב טהור הוא, מלאכת מחשבת משוכללת ביותר, שכמותו טרם נראה בארץ. למראה בגדי העוני של האישה נתעורר אצלו חשד, שמשהו כאן לא כשורה, והוא הרשה לעצמו לשאול את האישה, איך הגיע אליה שעון כזה. האישה ניסתה להתחמק מתשובה, אולם ר' נפתלי לא הרפה, עד שנאלצה לגלות את האמת: "הייתי אצל הרב קוק, סיפרתי לו על מצבי הקשה ובקשתי ממנו עזרה, ואז אמר לי הרב כי היה רוצה לעזור לי בכל יכולתו, אולם לצערו אין לו בשעה זו שום כסף, אבל הוא מוכן לתת לי את שעון הזהב שלו, בכדי לתת אותו כערבון באחד מהגמחי"ם". "האם הרב קוק מכיר אותך?" - שסע ר' נפתלי את ספור האישה. "לא", השיבה האישה, והמשיכה לספר: "היססתי בדעתי אולם הרב קם והלך והביא את השעון הזה ומסר אותו לי. ובלית ברירה במצבי המר הסכמתי ולקחתי את השעון". ר' נפתלי נרעש מסיפורה של האישה, עד היכן נדיבות לבו של הראי"ה מגעת, והוא אמר לאישה: "אנחנו כבר נמצא דרך לאשר לך את הגמ"ח, אבל את השעון חייבים להחזיר מיד לרב". והוא שלח שליח מיוחד, ובידו החזיר את שעון הזהב למרן הראי"ה.' (ראו 'טל הראי"ה', עמ' קנ"ד-קנ"ח)

הקפדתו לא להחמיר על חשבון אחרים:

  • הרב משה לייב שחור[180], ממקורביו של הרב קוק, ראה שהנגר מסדר מחדש את הקנים כהלכה בביקור בבית הרב בין יום כיפורים לסוכות (בסוכה שבבית המדרש של הרב היה סכך קבוע כל השנה) ואילו את מוטות העץ שקני הסכך נשענים עליהם ("לאטעס") אינו מסדר. הרב שחור אמר זאת לרב והוסיף שהרי הב"ח (בטור או"ח, סימן תרכ"ב) מחמיר בזה כשיטת השר מקוצי. ענה הרב: 'חומרת הב"ח לא נעלמה ממני, אולם תקרת הסוכה גבוהה ביותר (חלק מתקרת בית המדרש) וכל אימת שהנגר עולה למעלה לבי מפרפר, לבי חרד, שלא תקרה תקלה ח"ו, ורק כשאני רואה אותו יורד בשלום, נרגע אני, ולהחמיר על חשבונו של הנגר איני רשאי'. הרב חזר על כל דברי הב"ח בעל פה וסיים: 'הואיל ונפסקה הלכה כדעת בעל העיטור "דכיון שהסיר הרעפים, העצים הנשארים אין עליהם דין סכך פסול", וכביאור של המרדכי בשם הר"י "דכיון שעושה מעשה בנסרים חשוב כאילו עשה מעשה גם בלאטיס" (עיינו או"ח סימן תרכ"ו, סעיף ג' ובמג"א ס"ק ו'), הרי במקום שיש חשש פגיעה בגופו של אדם מישראל, אין מקום לחומרות'.

שמחתו עם העניים בחתונת בתו:

  • באמצע חתונת בתו בתיה מרים עם הרב שלום נתן רענן-קוק[181] (הוא הוסיף לשם משפחתו את שם משפחתו של הרב), מבחירי תלמידי ישיבת "מרכז הרב" ושימש מאוחר יותר כמנהלה עוד בחיי הרב קוק, נעלם הרב לשעה קלה. התברר שהרב הלך לבית התבשיל של הרב שלמה יוסף אליאך שנערכה שם סעודה לעניים על חשבון הרב שבא לשמוח עימם בשמחתו ורקד עם אחד מהם שניגן בכינור (סיפר הרב רפאל הכהן קוק שכיהן כרבה הראשי האשכנזי של טבריה והיה בן הרב דב הכהן קוק, אחיו של הרב קוק, שהיה רבה הראשי האשכנזי הראשון של עפולה וראש "מכון הארי פישל לדרישת התלמוד"; הרב אליאך היה שד"ר שארגן תמיכה של יהודי ארה"ב ביישוב הישן וכן סייע ליהודים להתחמק משירות בצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה ובעקבות כך נאסר ונכלא בכלא עכו שממנו הצליח לברוח וקנה את דרכונו של ערבי שפגש והיה שמו אליג'ה [=אליהו] והיה כתוב באותיות לטיניות Eliageh ושינה כך את שם משפחתו מגלוברמן לאליאך).

ענוותו

  • 'כששב רבנו בשנת תרפ"ה מנסיעתו לאמריקה בראש המלאכות לטובת מוסדות התורה בארץ ובחו"ל, רחש לב העדה בירושלים להקים לו שער כבוד ברחוב הראשי המוביל לבית הרב, מושל המחוז, הידוע ביחסו הרע ליהודים, שמתחילה נתן בפיו את רשיונו להקמת השער, עמד כעבור שעה וביטל את הרשיון מטעמים של הפרעת התחבורה. וכשלא נשמע הקהל לדרישתו להעביר את השער מהרחוב הראשי לסימטה הצרה אשר לפני בית הרב, נתן פקודתו לשוטרים ולעיניו הרסו את השער שכבר הוקם על. בבהלה נאלץ הקהל להעמיד את השער הנהדר דווקא בסימטה זו שיעד לו המושל עתה. כשהגיע אח"כ תורו של המושל לבקורו של רבינו הגדול זצוק"ל התחיל להתנצל על מעשהו זה, באומרו שלא מלבו עשה הדבר כי אם לרגלי התערבותו של ראש העירייה, שחשש בהקמת השער להפרעות בתחבורה, וכו'. רבנו זצ"ל קיבל את הדברים בשוויון נפש גמור, ואחרי כלותו לדבר אמר לו: "התלמוד מלמדנו שיש שני מיני יסורים: יסורים של עוון, ויסורים של אהבה. בהיותי באמריקה למדתי לדעת מין שלישי של יסורים: יסורים של כבוד. חלקו לי באמריקה כבוד במידה כל כך גדושה – מהוטל "אסטור" ועד החוף, מרחק שתי שעות, הפנו וכוונו את כל התחבורה כדי לתת מעבר חופשי לאוטומובילים שלנו – עד שהרגשתי בכבוד זה יסורים ממש. מה לכבודך איפוא כי תתנצל לפני? אם אחד בא ומקיל עלי את היסורין של כבוד, אדרבא, אני מחזיק לו טובה על זה... נקל לשער את הפעולה שתשובה זו, שיצאה לאיטה ובשלוות השקט מפי רבנו זצוק"ל, עשתה על אותו מושל. "אבל, הוד קדושתך", קפץ כנשוך נחש והשיב, "וכי אני האיש שאנסה להקל עליך יסורים של כבוד? הלא בכל עוז אשתדל להכבידם עליך?". "למה?" השיב רבנו זצוק"ל שוב באדישות, והסיח הדברים לענין אחר.' (הרב שמואל אהרן שזורי, המזכיר הראשון של הרבנות הראשית לא"י, המזכיר הראשי של בית הדין הגדול מתש"ה ועורך כתב העת התורני "קול תורה")
  • הרב של אושבסק, עיירה קטנה ברוסיה, סיפר איך שבביקורו הראשון בבית הרב, הרב קוק התנצל בפניו וביקש את סליחתו על שהוא צריך לשבת במסדרון ולחכות לתורו, והיה ראוי להקדים ולהכניסו, אך אינו יכול בגלל שיש אנשים בחדרו. הרב הזה אמר שהוא הרגיש איך שהרב, רבה הראשי של א"י ורבה של ירושלים, אינו יכול לשבת במנוחה בחדרו בזמן שבחוץ יושב ומחכה איזה רב מעיירה קטנה ברוסיה.
  • בזמן שהיה הרברט סמואל היהודי הנציב העליון בארץ הוקמה הרבנות הראשית לא"י ו"מועצת המלך" באנגליה החליטה שכיוון שישנם שני רבנים הנושאים את התואר "הרב הראשי לארץ ישראל", אשכנזי (הרב קוק שהיה יוזם הקמת הרה"ר) וספרדי (הרב יעקב מאיר[182]), וזה מבלבל, הרב קוק ייקרא "ראש הרבנים לארץ ישראל" ועמיתו הספרדי יקרא "הרב הראשי לארץ ישראל" (אמנם הרב הראשי הספרדי נקרא גם "הראשון לציון" ולכן לא ברורה ההחלטה). המועצה שלחה מכתב להרברט סמואל על כך שבא אל הרב קוק עם המכתב. הרב קוק השיב שהוא נרגש מאוד מהכבוד ש"מועצת המלך" נותנת לו ומודה לה על כך, אך יחד עם זה מוכרחים לסלוח לו כי לא יוכל לקבל על עצמו להיות בעל תואר "ראש הרבנים". כי לעומת התואר "רב ראשי" שאינו פוגע ברב אחר, התואר "ראש הרבנים" יש בו פגיעה בשאר הרבנים. "לא אוכל לעבור על משנה מפורשת האוסרת על האדם להתכבד בקלון חברו. כיוון שכך, בוטל רשמית תואר זה ונשאר התואר "רב ראשי" גם לרב קוק וגם לרב מאיר. (הרב רפאל הכהן קוק; אמנם גדולי ישראל לא מעטים כתבו אל הרב "ראש הרבנים לארץ ישראל" או בניסוח אחר אך כוונה זהה)
  • גם ההעברה על המידות לעיל מעידה על ענווה גדולה.

גאונותו

היה השיב מיד ללא צורך לעיין בספר בכל שאלה ששאלוהו בכל חדרי התורה:

  • הרב אשר סנדומירסקי, ממקורבי של הרא"ז מלצר, סיפר שבתשובה לאישה שבאה לרב מלצר בשאלה מסוימת, הוא עיין זמן מסוים בספר והשיב לה על שאלתה. לאחר כמה ימים ביקר אצל הרב קוק, ובביקורו אצל הרב בא מישהו עם אותה שאלה שנשאל הרא"ז כמה ימים קודם לכן, והרב קוק השיב על שאלה מיד את אותה תשובה שהשיב הרב מלצר לאחר עיון בספר. הוא סיפר זאת לרב מלצר שענה: "מה הפלא? אפילו עשרה סוסים לא יכולים להשיגו!"
  • באחד מהספדיו על הרב קוק אמר הרא"ז: "...מדי פעם נכנסתי לברר עניינים קשים. הרב היה שקוע בעניינים אחרים, אבל מיד כששאלתי נפתח המעיין והכול קיבל אור חדש, עד שנדמה שזה עתה עסק הרב בדיוק בסוגיה זו". וכן אמר: "נכון שהייתה לו גאונות ענקית. הוא היה יכול להמציא 50 פלפולים ברגע קטן, אבל הוא סילק הכל הצדה משם ש"תורת אמת הייתה בפיהו".
  • סיפר הרב מרדכי שמואל קרול[183] רבו של כפר חסידים, שכאשר בא אצל הראי"ה התכונן לדבר עמו על כמה סוגיות שהכין היטב ולתדהמתו הרבה היה הרב בקי בכל השיטות כאילו למדן ממש עכשיו. (ליקוטי הראי"ה א', עמ' 53)
  • סיפר הרב דב אליעזרוב[184]: 'באחת הפעמים שביקרתי אצל הרב... הובאה לפני הרב שאלה בהלכות נשים... הרב התחיל לקרוא בעל פה את דברי הגמרא והרמב"ם ושיטות הראשונים ושולחן ערוך...' (שם, עמ' 56)

זכר את את הדברים לאחר שנים רבות:

  • באחד הלילות בשעה 10 באו אל הרב בשאלה בעניין ריאה. ביקש הרב להזמין כמה שוחטים ובבואם ביקש מהם את פרטי המקרה. הרב אמר לשמשו הרב אברהם צ'צ'יק (בירושלים שימש כשמשו גם הרב מאיר-דוד שוטלנד, חסיד קרלין) להביא לו ספר קטן בריכה כחולה בעומד בפינה. היה "ספר מצוות קטן" (סמ"ק) שחיבר רבי משה מקוצי ("השר מקוצי" וגם 'הסמ"ק' על שם ספרו)[185]. הרב פתח את הספר והראה ששאלה זו נשאלה אז ויש עליה תשובה בספר. ואמר הרב שלא למד בספר 40 שנים, 'וכדאי בעל הסמ"ק שהיה בירושלים לסמוך עליו בירושלים'.
  • בשנת תרס"ח כשעוד היה ביפו באו לפני הרב קוק בפעם הראשונה הרב עובדיה הדאיה (ה"ישכיל עבדי")[186] ואביו הרב שלום הדאיה[187]. כשהציג עצמו הרב שלום הדאיה לפני הרב קוק, אז הרב קוק אמר דברי תורה של הרב שלום שקרא בספר שפרסמו, והרב שלום הוסיף מדברי תורתו. לאחר 20 שנים כשהיה בירושלים הם באו שוב לפני הרב קוק, וכשראה אותם הרב קוק נעמד ומיד חזר על דבריו של הרב שלום מלפני 20 שנים!

סיני ועוקר הרים:

  • ביום הראשון לרבנותו בזוימל (או זיימל) שבליטא הרצה על ה"רצפה" שלקח "אחד מן השרפים" שבספר ישעיהו (פרק ו') שעליו דרשו חז"ל: "רצוף פה שאמר דליטוריא על בני", והאריך בדרשתו במשך שלוש שעות. (ר' אהרן חיות, בן ר' מתיתיהו חיות שהיה ראש הקהל בזיימל)
  • בתחילת רבנותו בזיימל חגגו בעיירה את סיום הש"ס במשך שבעה ימים ובכל יום אמר הרב אמר הדרן מיוחד במינו: שאל כל אחד היכן פתוחה הגמרא לפניו ואת כל המקורות האלו שילב יחד! (הרב שמעון גליצנשטיין)
  • כשנבחרה באדר תרפ"א מועצת הרבנות הראשית לא"י, נערכו בשבת שלאחר זה דרשות ראשי הרבנים בבית הכנסת של הספרדים ע"ש רבן יוחנן בן זכאי. כשגמר הרב יעקב מאיר את דרשתו ביקש מהקהל שיקום לכבוד הראי"ה שעמד עתה לדרוש. הקהל כולו עמד כאיש אחד, והרב קוק, בלי לחשוב רגע, שילב מיד לקימה זו את מאמר חז"ל: "בשעה שהחכם יושב ודורש (והקהל עומד) הקב"ה מוחל עוונותיהם של ישראל", ואמר פלפול של שעה בדבר יסוד המנהג שהרב יושב ודורש והקהל עומד. אח"כ עבר אל פרשת השבוע וקישר בין הקמת הרבנות להקמת המשכן. לאחר מכן הביא את מאמריו של ריב"ז שבית הכנסת נקרא על שמו, ואת כל האמרות בקשר להוראה ודין ומינוי דיינים ושופטים שבתלמוד ובפוסקים. ודרש על מאמרים ואמרות אלו במשך שלושת רבעי שעה. (הרב אהרן שמואל שזורי [ובר], חסיד ללוב שהיה מזכיר הרבנות הראשית לא"י ולישראל, וידיעה ב"דאר היום" מיום שני, ד' באדר ב' תרפ"א; בדברי הרב שזורי לא מופיע המעבר לדיבור על פרשת השבוע והקשר בן הרבנות למשכן ולא השבחים לעמיתו ולא תפקיד הרבנות, ובגיליון "דאר היום" הנ"ל מובא שבסוף דבריו הדגיש את מעלותיו הגדולות של חברו הרב מאיר והתייחס לתפקיד הרבנות בזמן של אתחלתא דגאולה).
  • במכתב לרצי"ה בתש"ל כותב האדמו"ר ר' יוסף שמואל מוריה (ברנדויין) מסטרטין-ירושלים (בסוף המכתב הוא כותב שקשתה עליו הכתיבה ולכן כתב בשגיאות המתוקנות כאן בסוגריים כשהעגולים אלו הטעויות והמרובעים הם התיקונים חוץ מתוספות אחרות בסוגריים עגולות שהם מהרבי מסטרטין): "כשמת רבי מאיר אדלר מייסד ישיבת חיי עולם וועד כללי בשנת [תר]פ"ד או [תר]פ"ה (דודי רבי מאיר אדלר מת ביום ג' חשוון בבית הכנסת קרלין בעיר העתיקה בין מנחה למעריב בהיותו לומד משניות עם הצבור. באמצע הלמוד פתאום מת.) הייתה לו הלוויה גדולה ושלחו אותי להביא את כבוד האבא שיגיד עליו הספד. הלכתי והבאתי (אולו) [אותו] לבית המדרש של ר' ניסן בק תפארת ישראל. הגישו לו כסא לעמוד עליו להגיד ההספד כי היה קהל גדול אז ברגע שעלה על הכסא שאל אותי באיזה משנה למדת. אמרתי לו במסכת בבא קמא במשנה, זה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו של זה בקורתו של זה, עלה על הכסא והתחיל באותה משנה בגאוניות מפליאה מאוד מהירושלמי והמפורשים [והמפרשים]. ומהם הראה לדעת ולקשר באותה משנה את מותו הפתאומי עם בית הכנסת וביום היארצייט של רבינו [רבנו] ישראל מריזין [רוז'ין] ובהיותו בדיוק בן שישים שנה ויצא מכלל כרת וכל קהל הל(ו)מדנים והרבני[ם] הפליגו בשבחו ובגודל גאונותו השתוממו על (על) גודל בקיאותו הנפלאה וחריפות שכלו הנעלה. חבל שלא רשמתי את תוכן ההספד, שהיה פלאי פלאים."
  • בביקור השלישי של ה"אמרי אמת" בארץ, בשנת תרפ"ז, התלווה אליו גיסו הרב חנוך צבי הכהן לוין (ה"יכהן פאר"), ראב"ד בנדין[188]. סיפר הרב אהרון טייטלבום, ממקורבי הרב קוק, על ביקורם של הרבי וגיסו אצל הרב קוק: "הייתי נוכח אז בבית הרב. לאחר חילופי דברים בין הרב לרבי, התחיל הרב מבנדין שואל את הרב על דברים בהלכה שהוקשו לו בלימודו במקומות שונים, והרב השיב על כל שאלה ושאלה, מתרץ קושיות, מיישר תמיהות ומגלה עמוקות. והנה שמתי לב שעם כל תשובה שהרב משיב, מפנה הרבי מגור את ראשו אל הרב מבנדין, בתוספת של הנהון, שמשמעותו היא "אתה רואה!" כיוון שהדבר התמיה אותי, הרשיתי לעצמי לפנות אחר תום הביקור אל הרב מבנדין ולשאול אותו לפשר הדבר. הסביר לי האורח החשוב: כשנסעתי עם הרבי באוניה, נשאנו ונתנו בהלכות שונות. היו דברים שהרבי השיב עליהם, והיו דברים שעליהם אמר: כשנבוא ירושלימה וניפגש עם הרב קוק תשאל אותו והוא כבר ישיב לך. כפי שראית, השיב לי הרב על כל שאלותיי, ותנועותיו של הרבי באו לומר שאכן צדק כשהיה בטוח שהרב ישיב לי על הכול" ('ליקוטי הראי"ה' ח"ב עמ' 149). הרב מבנדין עוד הספיק לשאול את הרב שאלות בענייני קודשים וענייני קבלה, וכולו היה מלא הערצה כלפיו. לאחר שחזר לפולין, סיפרו שהרב מבנדין היה מספר בשבחו של מרן הרב, ואמר: "העולם אינו יודע את הגדלות של הרב קוק! בירושלים מכהן רב בעל השגות מופלאות ביותר!" (התוספת היא מהרב אליעזר מלמד במדורו "רביבים" שבעתון "בשבע".)
  • "...התפיסה מהירה מאד. וכשהיה ר' מרדכי חגיז שכשהיה תופס יד מי שהוא היה אומר מחשבותיו של זה, בוחן את הרב, אמר שאיננו יכול לתפוס מחשבתו המהירה. הזכרון ידוע שהיה יוצא מן הכלל וחדירה עמוקה..." (הרב יצחק אריאלי, מגדולי תלמידי הרב קוק ומשגיח ב"מרכז הרב", באות מ"ג מדברים שרשם על הרב קוק במחברתו)
  • 'אבא ז"ל היה אומר ש'גאון' הוא הרב קוק. ישנם בירושלים ראשי ישיבות גדולים... אבל היקף גדול כזה בכל מקצועות התורה - זה יש רק אצל הרב קוק. והוא הוא הגאון האמיתי.' (הרב שמעון זלזניק בשם אביו הרב שלמה זלמן)
  • 'רבים התפלאו היאך היה מרן הג"ר אברהם יצחק כהן קוק זצוק"ל טרוד בהשבת תשובות לשואלים רבים, בענייני הלכה ובענייני הנהגה ציבורית ואישית, ולמרות זאת היה נראה כאילו כל הזמן חזר על תלמודו בבקיאות ובעיון. והלא בדרך כלל רבנים שנדרשים להשיב לשאלות, או ראשי ישיבות שעוסקים באמירת שיעורים בעיון, מתמחים באותו התחום שבו הם עוסקים, ובשאר התחומים גדולתם מתמעטת. אלא שאצל מרן הרב קוק זצוק"ל הכול היה תורה, בכל נושא ששאלוהו, מיד היו מתנוצצים במחשבתו פסוקים, דברי חז"ל, ראשונים ואחרונים, שקשורים לאותו תחום. והוא היה מצמצם את עצמו להשיב על השאלה ששאלו, אבל בראשו כבר היה חוזר על עוד סוגיות שלמות. כך יחד עם מתן תשובות בנושאים שונים היה חוזר על תלמודו ומעמיק בו בלא גבול. והדבר היה ניכר לכל תלמידי החכמים שנפגשו עמו, שבעת שהיו מעלים בפניו נושא, והרב סבר שעומדים לפניו אנשים שמסוגלים להבין את מחשבתו, היו ברקי חידושיו מתנוצצים בחריפות ובקיאות מכל התחומים הקשורים לנושא המדובר. וגם תלמידי חכמים חשובים היו מתקשים לעקוב אחר שטף רעיונותיו, כי נדרשה לכך בקיאות גדולה ויכולת הבנה מהירה של רעיונות עמוקים. ובדרך כלל חלקם הבינו את חידושיו בהלכה וחלקם את חידושיו באמונה וקבלה.' (מדבריו של הרב אליעזר מלמד במדורו "רביבים" בגיליון 405 של העתון "בשבע" לכבוד 75 לפטירת הראי"ה תחת הכותרת "גדלות ללא גבולות")

מתוך התבסמותו בסעודת פורים:

  • 'ביפו כמו בירושלים בהמשך רבתה השמחה בפורים בבית הרב קוק. חסידי ברסלב שגם במשך כל השנה מצאו בבית הרב יחס חם, היו בהאי יומא רישי חדוותא. ר' מאיר אנשין ז"ל (שמדי יום ביומו, במשך שעה ארוכה היה לומד קבלה עם מרן הראי"ה) יחד עם חבריו היו רוקדים על השולחן, ולקול השירה והצהלה נמשכו רבים והגיעו לבית הרב. בין ניגון לניגון ובין ריקוד וריקוד, דרש הרב בפני הבאים מעניינו של יום, וכל פעם הפסיק ושתה 'לחיים', ושוב המשיך. כל שאלה וכל הערה זכתה מיד לתשובה מהירה, ולא עוד אלא שנמצא מיד הקשר לשמחת פורים ולכל פרשת גדולת היום. והנה נכנס ובא אחד מיוחד מיקירי יפו, בעל בית סוחר אמיד ורב פעלים, בעל טובה ובעל צדקה, הלא הוא הרב משה בצלאל טודרוסוביץ ז"ל, מייסד המוסד החינוכי "שערי תורה", אשר היה מראשי היוזמים להעלאת הרב מבויסק ליפו. ר' משה בצלאל סיים את סעודת פורים בביתו, ועתה הגיע אל שולחנו של הרב אשר עליו גאוותו. ומכיוון שר' משה בצלאל היה מבוסם במקצת, הרשה לעצמו לפנות אל הרב בנוסח פורימי, ולבקש מהרב להגיד דברי תורה על פסוק שלכאורה לא ניתן לומר שם כלום. וכך עמד רמ"ב וקרא: רבי, יאמר נא לנו תורה על הפסוק "ואחות לוטן תמנע"! [בראשית לו, כב]. ידע רמ"ב שרב כוחו של הרב, ולא פחד כלל שמא יגרום חלישות דעת כלשהי, אלא שהיה סקרן לראות מה יהיה כאן, איך יפליא הרב לעשות בפסוק כזה? והנה זקף הרב עיניו ונעץ מבטו בקורא ואמר בחיוך רחב: ר' משה בצלאל, הלא פסוק זה כל כולו שייך לפורים, וממנו כל העניין מתחיל! תמה רמ"ב ושאל: הא כיצד? אפוא יש כאן רמז כלשהו לפורים? חזר הרב והשיב: 'הלא גמרא מפורשת היא במסכת סנהדרין [צט:] שבאה תמנע לידבק בבית אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. וממשיכה שם הגמרא להסביר שעל חטא שריחקוה מתחת כנפי השכינה "נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל", שהיא היתה אמו של עמלק, סב סבו של המן האגגי צורר היהודים. ונעוצה אפוא האתחלתא של גזירת המן בזה שלא גיירו את סבתו, את אחות לוטן תמנע, והיה אחר כך התיקון של החטא הקדמון הזה, בימי מרדכי ואסתר ב"ורבים מעמי הארץ מתיהדים", שקבלו גרים מאנשי פרס ומדי והכניסו אותם תחת כנפי השכינה.' וכאן התחיל הרב מרחיב את הדיבור על קירוב ועל ריחוק, על אברהם אבינו שמצד אחד נאמר בו ובשרה "ואת הנפש אשר עשו בחרן" [בראשית י"ב, ה], ומצד שני אומר ר' יוחנן שחטא אברהם אבינו בזה שויתר על הנפש של אנשי מלך סדום, שהחזירם ולא גיירם [נדרים לב.] וכו' וכו'. עלה הרב הרים וירד בקעות, ונמשכו דבריו שעתים רצופות באגדה והלכה, כורך יחד זוהר ורמב"ם, ראשונים ואחרונים, והכל מבריק בחריפות ומתרחב בבקיאות, וכל היושבים ליד השולחן והמצטופפים סביבו משתאים למראה השפע הגדול הזה, המעין הנובע, המתגבר והולך, המתגבר ושוטף, וכשסוף סוף גמר הרב, קפץ ר' משה בצלאל ממקומו, תפס את הרב וחיבק אותו ופרץ בקריאה: "רבי, איך האב אייך ליעב!"=רבי, אני אוהב אותך!' ('מועדי הראי"ה', עמ' רמ"ח; 'ספר מירון', עמ' 415)
  • באחת השנים אמר הרב שלמה זלמן אוירבך לתלמידיו לפני פורים: "בואו ואספר לכם מה זה היה שמחת פורים אמיתית!". וסיפר להם ר' שלמה שבצעירותו הלך פעם עם אביו (הרב חיים יהודה ליב אוירבך, ראש ישיבת המקובלים 'שער השמים') בליל פורים לביתו של הרב קוק, וכל הבית היה מלא באנשים שבאו לחגוג עם הרב, ולשמוע מדברי תורתו. והנה, הרב קוק ישב במרכז, וסביבו כמה וכמה מגדולי ירושלים, וכן ישבו שם גם עסקנים. וכל אחד מאותם ת"ח שהיו שם הקשה קושיה, כל אחד ממקום אחר בש"ס בבלי וירושלמי, ואז הרב קוק אמר פלפול אחד שחיבר וקישר בין כל המקורות שהוזכרו. וסיים ר' שלמה זלמן ואמר לתלמידיו: "זה היה שמחת פורים!"
  • סיפר הרב ש' קליין: 'כידוע, מרן הרב קוק היה איש קדוש מאוד. פניו היו מאירות בקדושה, וממש יכלו להרגיש את זה כשעמדו לצידו. אני זכיתי לשמוע עליו סיפורים מופלאים מבני משפחתי שלמדו אצלו. אבי זצ"ל זכה ללמוד אצל הרב קוק במשך שנה, וגם דודי הרב שמעון קליין היה במשך חמישים שנה מזכיר ישיבת "מרכז הרב". הם סיפרו לי את הסיפור הבא: בשנים שכיהן הרב קוק כרבה של ירושלים, היו מגיעים בפורים כל הרבנים מרחבי הארץ להביא משלוח מנות לרב קוק ולדבר אתו. להם הרי היה פורים ביום י"ד, אז ביום ט"ו הם היו עולים ירושלימה אל הרב קוק. בפורים של אחת השנים, הגיעו אל הרב קוק כשלושים רבנים גדולים וגאונים מרחבי הארץ: מעפולה, מראש פינה ועוד מקומות. ובשלב מסוים התיישבו לסעודת פורים עם הרב קוק. הרב קוק ישב בראש השולחן, הסעודה הייתה נראית כמו טיש. ואז הרב קוק אמר: הנה, כל רב שיושב פה בסעודה, יגיד לנו את הסוגיה בה הוא עוסק באותם ימים, בהלכה, בגמרא או בקשר למצוות התלויות בארץ, ויעלה בפנינו איזושהי קושיא חמורה שעלתה לו בלימודו ובה הוא מעיין בימים אלו. ואכן כך היה: כל תלמיד חכם העלה קושיא בה הוא מתקשה מאוד, מתוך הסוגיה אותה הוא לומד באותם ימים, וכשסיים, התפלפלו כל אותם שלושים תלמידי חכמים גאונים בדברי הגמרא וההלכה, וניסו לענות לו כפי יכולתם. אך הם לא הצליחו. כך עברו אחד אחד, וכל שלושים הרבנים שהיו שם הציגו את קושיותיהם הגדולות. ואז, לאחר שהשתתקו שלושים הרבנים, לקח הרב קוק בקבוק יין, ומזג לכוסו. הוא שתה כוס אחת של יין, ואחריה עוד אחת, ואז עשה פלפול עצום בש"ס שמתוכו התחדש לו עקרון גאוני חדש. לאחר מכן הוא פנה לכל שלושים הרבנים, והראה להם איך על פי השיטה החדשה שיצר בפלפולו, תורצו להפליא כל הקושיות שלהם, אחת אחרי השנייה. כשהתפרסם הסיפור הזה בירושלים, היו אומרים שמכאן ניכרת הגאונות המופלאה והמיוחדת של הרב קוק: איך הוא הצליח לתרץ בבת אחת את הקושיות כולן, לפי עקרון גאוני שחידש על המקום, כשגאונים גדולים אחרים שהיו שם לא הצליחו לתרץ בכלל את אותן הקושיות. שהכין היטב, ולתדהמתם היה הרב בקי בכל השיטות כאילו למדן ממש עכשיו. ('ליקוטי הראי"ה' א', עמ' 53).

גאון הגאונים:

  • חתן נכדתו של הרב משה פיינשטיין[189], הרב שבתי רפפורט, סיפר שבחג סוכות אחד במונסי עסק הרב פיינשטיין בתשובה שנדפסה בחלק חו"מ ח"ב ב"אגרות משה" חלק שמיני, נגד פסק ה"ציץ אליעזר" (הרב אליעזר יהודה ולדינברג[190]) שאסר הפלה במקום ספק סכנה לאישה, ואז הראה לו את תוספת הדברים שהוסיף בזה הרב קוק: "כיוון שהתירה תורה דמו של רודף שוב הוי דינו כשאר איסורי תורה דנידחין אפילו מספק של סכנת נפש". הגיב מרן הרב פיינשטיין ואמר: "מה החידוש, הוא הלא היה גאון הגאונים!" (הדברים מובאים בספר 'ליקוטי הראי"ה', חלק א', בפרק "למדנותו").

הלכה ואגדה, נגלה ונסתר:

  • כתב הרב שלמה יוסף זווין בספר "אישים ושיטות" שבו על עשרה גדולים ושיטתם: "היה בדורנו היחיד בין גדולי התורה שהיה שליט בהלכה ובאגדה כאחת. יחיד היה הרב במשנה גדלות בנגלה ובנסתר..." (עמ' 210).
  • לפני שעלה לארץ ישראל להתמנות לרב של יפו והמושבות, ביקר גדולים שונים, וביניהן הרב מרדכי רוזנבלט מאשמינה[191]. הרב קוק דיבר עם ר' מרדכי גם בענייני נסתרות ור' מרדכי התפעל כ"כ מהשגותיו הרוחניות של הרב קוק ושאלו אם זכה לגילוי אליהו. הרב קוק השיב לו שישנו גם גילוי אליהו במחשבה.

חוכמתו

  • פעם כששבת הרב קוק בטבריה במלון גוברמן, צלצל הטלפון בסעודה השלישית ואיש לא ניגש לענות. שאל הרב: "מדוע אין ניגשים?" השיבו: "הלא שבת היום!" ענה הרב: "הלא ידוע שיש מושבים בסביבה שאין להם רופא ומיילדת, ואולי צריכים מיילדת!" ואכן היו צריכים מיילדת במושבה כינרת. (הרב יהושע קניאל)
  • בזמן שהרב קוק כיהן כרבן של יפו והמושבות, עלה בשבת אחת יהודי נסער על במת בית הכנסת "שערי תורה" שבנווה שלום ביפו, הפסיק את קריאת התורה והודיע: "דעו לכם רבותיי, כי בשעה זו ממש יושב שמואל הסנדלר בחנותו אשר ברחוב הראשי של יפו, עוסק במלאכתו ומחלל שבת בפרהסיה ללא כל בושה! על כל המתפללים להפסיק מיד את התפילה וללכת כאיש אחד לחנותו של אותו רשע כדי להיפרע ממנו על חילול השבת המביש!" קולות זעם על חילול השבת נשמעו מכל עבר, והיו שקראו לעשות שפטים בסנדלר הרשע. מיד עלה הרב על הבמה השתיק את הקהל ואמר בקול נמוך אך תקיף: "אבקש מכל הקהל לסיים את תפילתו בשקט וללא כל מהומה. לאחר התפילה נצא כולנו לעבר חנותו של שמואל הסנדלר. אך אבקש בכל פה להישמע להוראותיי ולא לחרוג מהן, וממני תראו וכן תעשו." בסיום התפילה צעדו כל המתפללים ובראשם הרב אל הסנדלרייה. בהגיעם לפתח הסנדלרייה שבו שהו גם כמה לקוחות, ניגש אליו הרב ואמר לו בידידות ובנועם: "ר' שמואל, שבת שלום לך!" ויצא מהסנדלרייה לביתו לסעוד את סעודת השבת, וכמוהו עשה כל הקהל. הדבר השפיע על הסנדלר שנעל את חנותו ובא לבית הרב שברחוב אחווה ב"נווה צדק", ואמר לו שיש לו שמונה ילדים והכנסותיו אינן מספיקות כללומשום כך נאנס לעבוד בשבת. הרב אמר לו שדווקא אם ישמור את השבת אז יתפרנס בכבוד, וביקשו לבוא אליו במוצאי שבת. הרב העניק לו סכום כסף ודאג לו לתמיכה מוועד הקהילה. מאז שמר הסנדלר את השבת מחללו. (דוד תדהר)
  • באחד מימי ראש השנה בירושלים, הודיעו לרב שפועלי בניין יהודים עובדים בעצם החג. מיד שלח הרב אליהם שליח עם שופר בידו. השליח ברכם בשנה טובה ואמר כי נשלח מהרב קוק לתקוע להם בשופר והוא מבקש שיפסיקו מעבודתם לשמוע קול שופר. הפועלים המופתעים הסכימו ושליח הרב ברך את הברכות ותקע לפניהם בשופר. הפועלים התרגשו ונזכרו בבית-אבא, דמות סבא, בעיירה ובבית הכנסת, והרהרו בינם לבין עצמם: מה קרה לנו? היכן אנחנו? לאן הגענו? לאחר התקיעות כולם הפסיקו את עבודתם וחלקם נלוו לשליח הרב לתפילה בבית מדרשו של הרב. (הרמ"צ נריה ב'מועדי הראי"ה' בשם רח"ד ערמון-קסטנבוים, "מאוצר גנזי", עמ' 245)
  • מקרי הגט ביפו ובירושלים לעיל עם הבעיה של השם מראה גם על חוכמתו הרבה וכן על רגישותו לזולת.

הנצחתו

על שמו נקראו רחובות (בשם הרב קוק או הרא"ה) ביישובים ברחבי הארץ, היישוב כפר הרא"ה, מוסד הרב קוק שהוא הוצאת הספרים העיקרית לכתבי הראי"ה, המכון לחקר משנת הראי"ה, פרס הרב קוק לספרות תורנית, שבט הרא"ה בתנועת הנוער בני-עקיבא, ועוד. קבוצת "אורות" בתנועת הנוער עזרא נקראת על שם ספרו המפורסם שלאחר פרסומו פרצה מחלוקת חריפה מאוד נגד דעותיו מצד היישוב הישן וקהילות מחו"ל שהתנגדו לדרכו. בביתו שבירושלים שצמוד אליו שכנה הישיבה פועל מוזיאון "בית הרב".

מאמרים וחיבורים על דמותו ומשנתו

חיבורים ומאמרים רבים נכתבו עליו ועל משנתו, הן בעולם הרבני והן האקדמי. אחד הבולטים ביותר בכתיבת ספרים עליו הוא תלמידו הרב משה צבי נריה ("אבי דור הכיפות הסרוגות"), מקים הישיבה התיכונית בכפר הרא"ה וראש הישיבה הראשון שלה שחיבר כמה וכמה ספרים עליו עם 'הראי"ה' בסוף השם: ט"ל הראי"ה (על 39 השנים הראשונות, חיי הראי"ה (תקופת יפו), שיחות הראי"ה, בשדה הראי"ה (על חשובי תלמידיו ומקורביו ורבנים חשובים שהיו בקשרים עימו), מועדי הראי"ה (הכוללים גם על דמותו של הרב קוק במועדים וגם דברי תורה ממנו על המועדים), וליקוטי הראי"ה (שלושה כרכים). וכן חיבר ליקוטים ממשנתו כמו משנת הרב שבו לקט במגוון נושאים ואורות התפילה.

כותב בולט נוסף על דמותו של הרב קוק ומשנתו הוא פרופ' חיים ליפשיץ שחיבר את שבחי הראי"ה : דברים שסופרו על מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק על הראי"ה, את במעגלי חוג הראי"ה: פרקים ממשנת הראי"ה קוק זצ"ל, ישראל בתווך: חזון ימינו הגדולים במשנת מרן (הרב) אברהם יצחק הכהן קוק, רואה האורות : שירת אדם, שירת התשובה במשנת מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק על משנתו ואת הוגים וחוזים : מרן הרב יצחק הכהן קוק ובני דורו : דמויות, דרכי חיים, הגיונות, מסות, שבו גם על דמותם ומשנתם של כמה רבנים ציוניים חשובים אחרים: הרב חרל"פ, הרב מאיר בן ציון חי עוזיאל (היה השני במשרת הראשל"צ והרב הספרדי הראשי לישראל וממנהיגי תנועת המזרחי), הרב משה אביגדור עמיאל (היה רבה השל אנטוורפן ורבה הראשי האשכנזי של תל-אביב וממנהיגי המזרחי), הרב מאיר בר-אילן והרב זאב גולד (שניהם היו ממנהיגי תנועת המזרחי).

אחד הכותבים החשובים ביותר על משנתו של ראי"ה הוא הרב יעקב הלוי פילבר מתלמידי הרצי"ה קוק, בן הראי"ה. הוא חיבר לפחות שישה חיבורים העוסקים במשנת הרב קוק: אילת השחר : בירורים ומקורות לעיון במחשבת האומה, תורתה וגאולתה בארצה (יצא בעשר מהדורות) שבו על משנת הראי"ה ותלמידיו, כוכבי אור : פרקי מבוא ומקורות לנושאים במשנתו של רבינו אברהם יצחק הכהן קוק שיצא בשתי מהדורות, ארץ ושמים : פרקי מדרש ביחסי אדם וחברה, חומר ורוח, הווה ונצח עפ"י משנת הראי"ה קוק שיצא בשתי מהדורות, לאורו : עיונים במשנת רבינו אברהם יצחק הכהן קוק, קדושה ומלכות : עיונים במשנת רבנו אברהם יצחק הכהן קוק, חגים וזמנים : עיונים על שבת ומועדי ישראל עפ"י הגותו של רבנו אברהם יצחק הכהן קוק. כמו כן חיבר ביאור ל"אורות התשובה" בשם ביאורים ומקורות לאורות התשובה שיצא בארבע מהדורות. בנוסף לכך ערך את מראה כהן : דמותו והגותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק שבו שילוב של דברי הגות של הראי"ה עם צילומים.

הרב חגי לונדין[192] גם הוא מהכותבים החשובים על משנת הראי"ה. הוא פרסם ביאורים לחמישה מאמרים יסודיים של הראי"ה: מאמר הדור, למהלך האידאות בישראל, טללי אורות על טעמי המצוות, חזון הצמחונות והשלום, ודעת אלהים, כשכל חיבור מתחיל במילים "ביאורים במאמר..." הביאורים "מאמר הדור", ו"למהלך האידאות בישראל" יצאו בשתי מהדורות בהוצאת מעליות השייכת לישיבת מעלה אדומים ומהדורה שלישית בהוצאת "מכון בניין התורה" והביאורים שאר המאמרים יצאו בהוצאת "מכון בניין התורה". כן חיבורים שלו על משנת הראי"ה יצאו גם בהוצאת "ראש יהודי" כמו על הרמוניה צמחונות ושלום ויצירה ישראלית – על ספרות אומנות ואסתטיקה במשנת הרב קוק. כמו כן עורך בשיתוף הרב יאיר רמר את חומש הראי"ה (עד תשע"ד יצאו כרכים על החומשים "בראשית", "שמות" ו"ויקרא").

חיבורים חשובים בתורת הראי"ה חיבר גם הרב יוסף קלנר[193] ובהם אחד החשובים ביותר: מילון הראי"ה: ביאור מונחים ומושגים בכתבי הראי"ה. כן חיבר גם את הוד הקרח הנורא - פירוש על המאמר "יסורים ממרקים" של הרב קוק מתוך הספר "אורות" לבירור מקומה של רוח הכפירה בטהור רוח האמונה בדורינו, את פלורליזם, פנטיזם וכלליות : על הקריטריון לאמת והקריטריון למוסר - פירוש למאמר "למלחמת הדעות והאמונות" מספר "אורות" של הרב קוק, ואת שיר התקדש החג : סימני ליל הסדר ע"פ הגדת 'עולת ראי"ה ("שיר התקדש החג" היא סדרה שבה גם חיבור על ל"ג בעומר שבו עיבוד לשיחה של הרצי"ה, וכן שלושה על מועדי חודש תשרי שבהם על תוכנם ועניינם: ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות).

כמו כן חוברו על משנתו מאמרים אקדמיים רבים ועבודות אקדמיות שלפחות חלקן יצאו גם כספרים רגילים (עם שינויים מתבקשים). בין החיבורים האקדמיים: חדשים גם ישנים : בנתיבי משנתו ההלכתית-הגותית של הרב קוק מאת הרב פרופ' נריה גוטל[194], החדש יתקדש : הרב קוק כפוסק מחדש מאת ד"ר חגי בן ארצי[195], שירת החיים : פרקים במשנתו של הרב קוק מאת פרופ' יוסף בן שלמה[196] (מסדרת "אוניברסיטה משודרת"), צדיק יסוד עולם : השליחות הסודית והחוויה המיסטית של הרב קוק : במעמקי נפשי קול ה’ קורא מאת ד"ר סמדר שרלו[197] (בעלה הרב יובל שרלו[198] חיבר שני ספרים תורניים חשובים על משנת הראי"ה: וארשתיך לי לעולם : דמותו הדתית של האדם מישראל בעת התחייה במשנת הרב קוק ותורת ארץ ישראל לאור משנת הראי"ה קוק), ההלכה הנבואית: הפילוסופיה של ההלכה של הראי"ה קוק מאת ד"ר אבינועם רוזנק[199], מהפכת ההארה : דרכו הרוחנית של הראי"ה קוק מאת ד"ר ראובן גרבר[200], מסורת וחידוש : פועלו של הראי"ה קוק ביפו בשנים תרס"ד-תרע"ד מאת פרופ' יוסף אבנרי[201], ועוד. פרופ' דב שוורץ חיבר כמה חיבורים חשובים על ההגות הדתית-לאומית ובהם הגותם של הרב קוק וגדולי תלמידיו שבה עסק באתגר ומשבר בחוג הרב קוק. בנוסף לכך יצאו קבצי מאמרים על משנתו.

חיבורים עליו ועל משנתו קבצתי מאמרים ראו ב"מקורות מידע נוספים". מאמרים ראו ב"קישורים חיצוניים".

חוץ ממוסד הרב קוק והמכון לחקר משנת הראי"ה, ספרים ממשנת הראי"ה מוציאים גם ארגון "ראש יהודי", "בית הרב" ו'מכון הרצי"ה', ועוד.

בקטלוג הספרייה הלאומית ישנם מאות ספרים העוסקים בחייו ובמשנתו של הרב קוק.

מתלמידיו

באופן פרטי (לא בלימודים בישיבה בראשותו)

מגדולי תלמידיו בישיבה בראשותו

בבויסק

ביפו

ישיבת הבחורים והאברכים ביפו הייתה ישיבה מצומצמת שנועדה לעילויים. ובין התלמידים היו:

  • הרב ישראל פורת.[204]
  • הרב יהושע קניאל.
  • הרב יצחק לוי.[205]
  • הרב הלל פרלמן ("מר שושני").[206]
  • הרב מיכל קיבלביץ.[207]
  • הרב אשר ריבלין.[208]
  • יעקב גולדמן.[209]
  • הרב אברהם יוסף הרצפלד.[210]
  • ר' שמואל סויצקי.[211]
  • ר' שלמה סופר.[212]
  • ר' אהרן בהגר"א.[213]
  • ר' אביגדור.[214]
  • הרב מאיר.[215]

ב"מרכז הרב"

כאמור הישיבה בשנותיה הראשונות התבססה בעיקר על עילויים מישיבות אירופה וירושלים. להלן מבחר מהם:

לקריאה נוספת

על חייו ודמותו

  • פרופ' יואב אלשטיין[232] וחסידה כהן, הראי"ה : תולדות הרב אברהם יצחק הכהן קוק ופועלו, הוצאת מורשת, תשכ"א (1961)
  • ד"ר יהושע בארי, אוהב ישראל בקדושה : הגות רוחו ושיח לבבו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הוצאת 'ספרי חי"כ', תשמ"ט (1989), חמשה כרכים
  • הרב שמואל אבידור הכהן, האיש נגד הזרם : פרשיות מתורתו וממסכת חייו, הוצאת ידיעות אחרונות, תשס"ב (2002)
  • פרופ' חיים ליפשיץ (בשיתוף עם צבי קפלן), שבחי הראי"ה : דברים שסופרו על מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מכון "נזר דוד", תשנ"ה (1995
  • הרב יהודה לייב הכהן מימון, הראי"ה : רבי אברהם יצחק הכהן קוק, מוסד הרב קוק, תשכ"ה (1965)
  • שמחה רז, מלאכים כבני אדם, קול מבשר, תשס"ב
  • הרב משה צבי נריה, שיחות הראי"ה, הוצאת "חי ראי", תשמ"ח (1988)
  • הרב משה צבי נריה, טל הראי"ה, תשמ"ה (1985)
  • הרב משה צבי נריה, חיי הראי"ה, הוצאת מוריה, תשמ"ג (1983)
  • הרב משה צבי נריה, מועדי הראי"ה, תשמ"ד (1984)
  • הרב משה צבי נריה, לקוטי הראי"ה, חלקים א-ב בתשנ"א (1991), חלק ג' בתשנ"ה (1995)
  • הרב משה צבי נריה, בשדה הראי"ה, תשמ"ז (1987)
  • הרב פרופ' נריה גוטל, מכותבי הראי"ה : על חוגי מכותביו של הראי"ה קוק, מכון הרצי"ה, תש"ס (2000)
  • הרב בן-ציון שפירא (עורך), אגרות לראי"ה, המכון ע"ש הרצי"ה, תש"ן (1990)
  • חיים לנגזם (עורך), כתלנו – הרב קוק והמאבק על הכותל, ירושלים תשס"ט
  • הרב אברהם וסרמן ואיתם הנקין, להכות שורש - הראי"ה קוק והקרן הקיימת לישראל, ירושלים תשע"ב (2012)
  • פרופ' יוסף אבנרי, מסורת וחידוש : פועלו של הראי"ה קוק ביפו בשנים תרס"ד-תרע"ד, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשמ"א (נכתב בהדרכתו של פרופ' מ' אליאב).

על משנתו והגותו

  • פרופ' בנימין איש שלום, הרב קוק בין רציונליזם למיסטיקה, עם עובד, תש"ן (1990)
  • פרופ' דב שוורץ, אמונה על פרשת דרכים - בין רעיון למעשה בציונות הדתית, הוצאת עם עובד, תשנ"ו (1996)
  • דב שוורץ, ארץ הממשות והדמיון: מעמדה של ארץ ישראל בהגות הציונית דתית, עם עובד, תשנ"ז (1997)
  • דב שוורץ, הציונות הדתית בין הגיון למשיחיות, עם עובד/ספרית אפקים, תשנ"ט (1999)
  • דב שוורץ, אתגר ומשבר בחוג הרב קוק, עם עובד/ספרית אפקים, תשס"א (2001)
  • ד"ר חיים יצחק חמיאל (עורך), באורו : עיונים במשנתו של הרב...ובדרכי הוראתה, ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשמ"ו (1986)
  • ד"ר יצחק רפאל (עורך), הראי"ה : מאמרים במשנת מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק עם מלאת שלושים שנה להסתלקותו, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ו (1966)
  • פרופ' בנימין איש שלום ושלום רוזנברג (עורכים), יובל אורות : הגותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "ספריית אלינר" של ההסתדרות הציונית העולמית, [תשמ"ה (1985)
  • ד"ר יצחק רפאל (עורך), זיכרון ראי"ה : קובץ מאמרים במשנת מרן הרב... עם מלאת חמשים שנים להסתלקותו, מוסד הרב קוק, תשמ"ו (1985)
  • הרב ד"ר שמואל שפרבר בשיתוף בנו הרב פרופ' דניאל שפרבר ונכדו דוד שפרבר (עורכים), ראיות הראי"ה : מסות ומחקרים בתורתו של הרב קוק, הוצאת "בית הרב", ירושלים תשנ"ב
  • פרופ' חיים ליפשיץ, במעגלי חוג הראי"ה: פרקים ממשנת הראי"ה קוק זצ"ל, בהוצאת האגודה לספרי הראי"ה קוק בסיוע מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ה (1945)
  • חיים ליפשיץ, ישראל בתווך: חזון ימינו הגדולים במשנת מרן (הרב) אברהם יצחק הכהן קוק, מכון הראי"ה, ירושלים תשכ"ח (1968)
  • חיים ליפשיץ, רואה האורות : שירת אדם, שירת התשובה במשנת מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מכון נזר דוד, ירושלים תשנ"ה
  • הרב יובל שרלו, וארשתיך לי לעולם : דמותו הדתית של האדם מישראל בעת התחייה במשנת הרב קוק, בהוצאת ישיבת ההסדר בפתח תקווה, תשס"ג (2003)
  • הרב יובל שרלו, תורת ארץ ישראל לאור משנת הראי"ה קוק, בהוצאת ישיבת הגולן, תשנ"ח (1998)
  • ד"ר ראובן גרבר, מהפכת ההארה : דרכו הרוחנית של הראי"ה קוק, הספרייה הציונית (ההוצאה לאור של ההסתדרות הציונית העולמית), ירושלים תשס"ה (2005)
  • ד"ר חגי בן ארצי, החדש יתקדש : הרב קוק כפוסק מחדש, הוצאת "משכל" וידיעות אחרונות - ספרי חמד, תשע"א (2010)
  • הרב פרופ' נריה גוטל, חדשים גם ישנים : בנתיבי משנתו ההלכתית-הגותית של הרב קוק, הוצאת מאגנס (של האוניברסיטה העברית), ירושלים תשס"ה
  • ד"ר אבינועם רוזנק, הרב קוק, מרכז זלמן שזר, תשס"ז
  • אבינועם רוזנק, ההלכה הנבואית: הפילוסופיה של ההלכה של הראי"ה קוק, הוצאת מאגנס, תשס"ה
  • הרב נריה והרב אריה שטרן והרב פרופ' נריה גוטל (עורכים), ברורים בהלכות הראי"ה, בית הרב, תשנ"ב
  • פרופ' יוסף בן שלמה, שירת החיים, מסדרת "אוניברסיטה משודרת" משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ט (1989)
  • ד"ר סמדר שרלו, צדיק יסוד עולם: השליחות הסודית והחוויה המיסטית של הרב קוק: במעמקי נפשי קול ה’ קורא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2013.
  • הרב פילבר, אילת השחר : בירורים ומקורות לעיון במחשבת האומה, תורתה וגאולתה בארצה (על משנת הראי"ה ותלמידיו), המכון לחקר משנת הראי"ה, ירושלים (יצא בעשר מהדורות)
  • הרב פילבר, ארץ ושמים : פרקי מדרש ביחסי אדם וחברה, חומר ורוח, הווה ונצח עפ"י משנת הראי"ה קוק, המכון לחקר משנת הראי"ה, תש"ן (מהדורה שנייה)
  • הרב פילבר, כוכבי אור : פרקי מבוא ומקורות לנושאים במשנתו של רבינו אברהם יצחק הכהן קוק, המכון לחקר משנת הראי"ה, תשנ"ג (מהדורה שנייה)
  • הרב פילבר, לאורו : עיונים במשנת רבינו אברהם יצחק הכהן קוק, המכון לחקר משנת הראי"ה, תשנ"ה (מהדורה שנייה)
  • הרב פילבר, קדושה ומלכות : עיונים במשנת רבנו אברהם יצחק הכהן קוק, המכון לחקר משנת הראי"ה, תשנ"ז
  • הרב פילבר, חגים וזמנים : עיונים על שבת ומועדי ישראל עפ"י הגותו של רבנו אברהם יצחק הכהן קוק, המכון לחקר משנת הראי"ה, תשנ"ט
  • ניצוצות - הארות, עצות ותובנות ע"פ דרכו של הראי"ה קוק זצ"ל, "ראש יהודי", ירושלים תשס"ח
  • הרב יאיר לוי, הקריטריון לאמת, הקריטריון למוסר, "ראש יהודי", תל-אביב תשס"ה (מבוססת על הספר ’פלורליזם, פנטיזם, כלליות’, מאת הרב יוסף קלנר המבוססת בעצמה על כתבי הראי"ה)
  • הרב יובל פרוינד, ראי"ה בהירה : התבוננות פנימית על פי כתבי הרב קוק, "בראש יהודי", תל-אביב תשס"ו
  • הרב יוסף קלנר, מילון הראי"ה : ערכים ומונחים בכתבי הרב..., הוצאת "עטרת ירושלים", ירושלים תשע"ג
  • הרב אבנר (לנגזם) שלו, נלכה עד הרֹאה : עיון בפרשת השבוע על פי כתבי הראי"ה קוק זצ"ל, ירושלים, תשע"ג (שני כרכים).

קישורים חיצוניים

אודותיו

תמונות, וידאו ומסמכים

כתבי הראי"ה

מהדורות של כתבי הראי"ה

על משנתו וכתביו

הערות שוליים

  1. ראו עליו בחלק ב' של הספר "בית רבי", באתר MyTzadik וב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת - לימודי יהדות ורוח".
  2. ראו עליו למשל בחלק השלישי של הכרך השני בחיבור "רבנות, חסידות, השכלה", ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת - לימודי יהדות ורוח", מתוך הספר "דור דעה - ארבע תקופות גאוני בתראי", באתר Geni, וב"אנציקלופדיה לתולדות חכמי ישראל". על משנת הגאולה של הגר"א ויחסו לארץ ישראל ראו מקורות הבאים: כאן וכאן בבלוג של אלי אשד (השני הוא מאמר של ד"ר אריה מוגרגנשטרן), במאמר מכתב העת "המעין" המחולק באתר "דעת" לשני חלקים: [החלק הראשון וההמשך, במאמר מכתב העת סיני וב"בשבע" בגרסה המקוונת שבאתר "ערוץ 7".
  3. סדרה הלכתית בת עשרה כרכים ששם כל אחד מהם מתחיל במילה לבוש לפי סוגי הלבוש שבהם היה לבוש מרדכי על בסיס הפסוק "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן והעיר שושן צהלה ושמחה" (מגילת אסתר, פרק ח', פסוק ט"ו). ראו עליו ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת - לימודי יהדות ורוח", באתר MyTzadik, באתר "אהלי צדיקים".
  4. ראו עליו כאן
  5. נולד בתק"פ בעיירה אוטיאן שבצפון ליטא. האב נפטר בגיל 32, כנראה משבץ כתוצאה מהמלחמה בגזרת הקנטוניסטים, כשמרדכי היה בן 9. למד בישיבת "שער התורה" בגרודנה ואחריה בישיבת "עץ חיים" בוולוז'ין. כיהן כ-40 שנים כרבה של קהילת רוז'ינוי (בנפת פרוז'ני שבמחוז ברסט ברוסיה הלבנה). סייע לרב שמואל מוהליבר (ראו עליו באתר מוזיאון הרב מוהליבר ובאתר המועצה המקומית מזכרת בתיה) ולעיתונאי והסופר יחיאל בריל (עורך "הלבנון") במציאת קבוצת איכרים יהודים מסביבת רוז'ינוי שיהיו מוכנים לעלות עימו ארצה ולעסוק בחקלאות. היה מראשוני החברים ב"חובבי ציון", והתכתב בנושאים אלו עם השר משה מונטיפיורי (ראו עליו כאן וכאן וכן ראו על שתדלנתו למען יהודי המזרח ועל משה מונטיפיורי וארץ ישראל), ועם הרב צבי הירש קלישר (ראו עליו בספר "הרב צבי הירש קלישר" ובאתר "האבות המייסדים של הציונות - חזון ומעשה" ובאתר "מעלה ברשת" וב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו" וב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת" ובאתר משפחתי של חבר הקיבוץ הדתי טירת צבי ובאתר MyTzadik) והרב שמואל מוהליבר. כתב, לעתים בשיתוף הרב מוהליבר, מאמרים לעתון "הלבנון" ובחלקם יצא נגד משכילים. בתרמ"ח עלה לארץ יחד עם משפחות רבות מעיירתו, והתיישב במושבה עקרון. סירב להזמנת רבנים מהיישוב הישן, להתיישב ביניהם. זמן קצר לאחר עלייתו יסד ישיבה ביהוד, מושבה שתושביה נטשוה עקב הפחד ממחלת המלריה. שנה זו הייתה ערב שנת שמיטה, והרב גימפל-יפה צידד בהחמרה ובהתנגדות להקלות כלשהן כהיתר המכירה וטען שאין סכנת נפשות או איבוד האחיזה בקרקע, אם המתיישבים ישמרו שביעית‏. המתיישבים בעקרון שמעו לו ושבתו מעבודה חקלאית בשנת השמיטה למרות איומי פקידי הברון. שלוש שנים לאחר עלייתו ארצה חלה בקדחת ונפטר במושבה יהוד כ"ה בחשוון תרנ"ב. נקבר בבית העלמין הישן של פתח תקווה שבתוך בית העלמין סגולה‏. ללוויה הגיעו רבנים ואישי ציבור, כולל הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין הישיש (ראו עליו בבאשכול של "הפורום המאוחד" ובמאמר באתר של "יד בן צבי" ועל עץ משפחתו בבלוג "תולדות ושורשים - עצי משפחה" וסיפורים עליו באתר "להבין" ונכתבו עליו שני ספרים מפורסמים בשם "השרף מבריסק" ו"עמוד האש"), בניגוד למנהגו שלא לצאת את ירושלים והוא עמד במשך כל ההספדים אשר נמשכו שלוש שעות. אשתו הראשונה הייתה הינדה, ולהם שמונה ילדים: יוסף, דב, אליהו, צבי, יחזקאל, הרב יעקב, רבקה ויוכבד. לאחר שנפטרה הינדה, נישא שנית לצ'שנה-מלכה, ואיתה עלה לישראל. בנו הבכור יוסף היה גבאי הישיבה בבריסק. בנו הרב יעקב רבינוביץ התגורר בעיירה לוצין והיה מרבותיו של הראי"ה כשלמד בבית המדרש שבעיירה בגיל 15-13. בתו רבקה נישאה לרב יוסף זכריה שטרן, אב"ד שאוולי ומחבר הספר שו"ת "זכר יהוסף" (שחיבר גם "זכר יהוסף" על הש"ס [כולל גם "תהלוכת האגדות" על אגדות הש"ס] ועל הגדה של פסח וביאור לחמש מגילות בשני חלקים וראו עליו כאן).‏‏‏ בתו השנייה יוכבד נישאה לרב צבי הירש הכהן וולק (תרט"ז-ד' בטבת תרס"ז), ראב"ד פינסק ומחבר הספר "כתר כהונה" על הספרי (מדרש על ספרי דברים). נכדו אריה לייב יפה היה מנהל קרן היסוד ונהרג בפיצוץ בבניין הסוכנות; נכדו בצלאל יפה היה מראשוני תל אביב (שניהם בני בנו דב). חיבוריו: "הגדת מרדכי" על הגדה של פסח, 'תוספת ביאורים והגהות הרמ"ג' על מדרש שוחר טוב שעל תהילים (הודפס עם נוסח המדרש ועם ביאורים של אחרים), "תכלת מרדכי" על פירוש רמב"ן לתורה, א"לף המגן" על מסכת הוריות (עם גיסו הרב נתן נטע לוריא), "זכרונות מרדכי" (מכתבים ועוד), "מבחר כתבים" הכולל את "זכרונות מרדכי" הודפס בתשל"ח.
  6. ראו עליו כאן.
  7. בכורו של הרב אריה לייב שפירא שהתפרסם כרבה של קובנה שהיו לו עוד כמה בנים מפורסמים: הרב מנחם זונדל שפירא, רבה של איליה ואביו של רבי חיים יעקב שפירא שהיה דיין בקובנה ואב"ד בירושלים, הרב שלמה שפירא - רבה של פערם, הרב לוי שפירא - רבה של אלכסנדרובוסק, הרב רפאל שפירא - רב העיירה וולוז'ין וראש ישיבתה המחודשת וחתן הנצי"ב שהיה ראש הישיבה האחרון במתכונתה המקורית.הרב משה שמואל שפירא - רבה של בוברויסק, וכן חתנו רבי משה שלמה מאיליה היה רב נודע. נולד בתקפ"ד ונפטר בד' באייר תרמ"ו. אביו היה רבה של סמרגון במשך 12 שנים לאחר שהיה רב בוושילישוק ואיליה ולפני קלווריה וקובנה.
  8. ראו עליו כאן.
  9. עליו ראו כאן ועל קשריו על הראי"ה ראו כאן.
  10. עליו ראו כאן וכאן וכן כאן וכאן.
  11. על ר' חיים ראו כאן וכאן ועל קשריו עם הראי"ה ראו כאן
  12. ראו עליו כאן וכאן ועל משנתו ראו במקור זה. על עץ משפחתו ראו בשני המאמרים הבאים: "רבי שלמה אלישוב בעל הלשם", "צאצאי האר"י ז"ל, בני משפחת אלישוב" (שני מאמרים נוספים משם הקשורים ישירות לנכדו הרב יוסף שלום אלישיב נמצאים בהתיחסות הראשונה אליו בתוכן הערך). על הקשרים בין ר' שלמה אלישוב לראי"ה ראו כאן.
  13. בנו של הרב קוק ובנה הראשון של רייזה רבקה, רעייתו השנייה של הראי"ה ובת הרב צבי יהודה רבינוביץ-תאומים שהיה אחיו התאום של האדר"ת, אבי רעייתו הראשונה של הרב קוק, אלטה בת-שבע, שנפטרה צעירה והולידה לרב קוק את הבת פריידל. ראו עליו כאן.
  14. ראו עליו ב"אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו", עליו ועל עץ משפחתו ראו בבלוג "תולדות ושורשים עצי משפחה", עליו ועל ספרייתו ראו במאמר בגיליון 135 (ניסן תש"ע) של כתב העת "קתדרה".
  15. על רבנות ביפו ראה בספר 'מסורת וחידוש : פועלו של הראי"ה קוק ביפו בשניפ תרס"ד-תרע"ד' שפקר מתוכו ראו כאן.
  16. על שמו של תורם ספרי התורה והריהוט לבית המדרש ששם משפחתו היה ברכות ולגבי שמו הפרטי ישנן שתי גרסאות: זכריה ואברהם.
  17. ראו עליו במקורות הבאים: "האיש על החומה" מהדורה שלישית - כרך א', כרך ב' וכרך ג' כאן"תולדות אנשי שם" א', ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו" ועץ משפחתו.
  18. ראו עליו כאן וכאן וכן כאן וכאן
  19. ראו עליו כאן.
  20. מרבני ישיבת "מרכז הרב" ועורך "אורות הקודש". מחבר "קול הנבואה" על ההיגיון השמעי. היה צמחוני ונהג נזירות באיסור שתיית יין וגידול שער. על תולדותיו ראו כאן. היה צאצא בן אחר בן של הרב רפאל הכהן כ"ץ מהמבורג, וכן צאצא של הרב יהושע פלק הכהן כ"ץ ('הסמ"ע') שרבי רפאל הכהן נשא לאישה את מרת תמר, נכדת הסמ"ע.
  21. ראו עליו כאן.
  22. גדול תלמידי הראי"ה שכיהן כרב שכונות "שערי חסד" ומרחביה וראש ישיבות "מרכז הרב" ו"בית זבול" ומחבר סדרות הספרים "מי מרום" במחשבה (כעשרים כרכים על התנ"ך [כולל חמישה כרכים של שיחותיו בסעודה השלישית וכרך של הערות קצרות על התורה ומגילת אסתר בשם "בינת המקראות" וכרך על תהילים ומשלי], המועדים [כולל כרכים על הימים הנוראים ["אורי וישעי"] ועל שלוש רגלים ועל הגדה של פסח ועל חנוכה ופורים ועל ז' באדר), שמונה פרקים לרמב"ם, מסכת אבות, כרך על משנתו הדתית-לאומית בשם "מענייני הישועה", ושני כרכים בענייני קבלה בשם "לחם אבירים", ו"רזי לי" שבו יומן אישי דברים אישיים ודברי מחשבה קצרים בנושאים שונים); "בית זבול" בהלכה (שישה כרכים של חידושים ושו"ת); "טובים מאורות" על ספר "אורות" (מגן על דברי הראי"ה כנגד ההתקפות על דברים בספר); "אמרות טהורות" שבו מאמרים לשעה ולדור; אוספי מכתביו: "הד הרים" שבו מכתבים לראי"ה ולרצי"ה, "מכתבי מרום" שבו מכתבי עידוד וחיזוק בהשקפה ומוסר ודרך חיים, "ברכת מרום" שבו הסכמות ומכתבי ברכה והערכה. ראו עליו במקורות הבאים: בגיליון של "דף לתרבות יהודית", באתר "מרכז הרב", באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, שיעורים עליו באתר ישיבה, מאמרים ושיעורים ומסמכים על הרב חרל"פ ומשנתו באתר המשפחה. שלושת בניו וארבעת חתניו היו תלמידי-חכמים גדולים: בנו הרב יחיאל מיכל שהיה רב בברונקס; בנו הרב חיים זבולון (א' באייר תרס"ב-י"ג בתמוז תשכ"ו) שב-41 שנותיו האחרונות היה רבה של ראשל"צ וחיבר ספרים תורניים (וחוץ מפעילותו הרבנית והתורנית היה ממייסדי חברת "נחלת ישורון" בירושלים לגאולת אדמות בעיר והיה מנהלה) ובנו הרב יצחק מאיר (י"א בתמוז תרצ"א-כ"ח באלול תשנ"א) היה רבה של יקנעם ואח"כ הרב של קונצרן אוסם שבנו הרב יעקב משה המשיך אחריו בתפקיד זה; בנו הרב יוסף דוד זאב שהיה ראש ישיבת "בית זבול"; הרב מרדכי יהודה לייב זק"ש (שנשא את חיה בריינה) שהיה רב בשכונת זיכרון משה והסביבה; הרב שמואל ברוך ורנר (תרע"א-תשנ"א) שהיה אב"ד בתל-אביב (נשא את קיילה-יהודית); הרב אברהם שדמי (פשדמייסקי) שלמז ב"מרכז הרב" עוד בזמן הראי"ה ומילא את מקום חותנו כראש ישיבת "בית זבול" (נשא את מרים-דבורה); הרב ישראל הלוי בארי (קולדונר, תרע"א-י"ד בכסלו תשל"ג) שהיה רבהּ של נס ציונה וחיבר ספרים תורניים (נשא את חוה-דינה) ובנו הרב בנימין הוא אב"ד באשקלון.
  23. ראו עליו כאן וכאן (בעמ' 4).
  24. עליו ראו כאן וכאן. על קשריו עם הראי"ה ראו עוד כאן.
  25. ראו עליו כאן וכאן.
  26. עליו ראו כאן וכאן
  27. ראו עליו כאן בעמ' 4 בגיליון וכאן.
  28. עליו כאן
  29. נולד בעיירה גריבה שבמחוז דוינסק בלטביה בכ"ו בכסלו תרל"ב לפרל זלטא (לבית פלמן) ולרבי שלמה זלמן קוק. היה תלמידם של הרב ראובן הלוי לוין מדננבורג (=דווינסק), הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק והרב יוסף רוזין (הרוגוצ'ובר). כיהן ברבנות ברוסיה בערים קרוק וסטלינגרד. בשנת תרפ"ה עלה לארץ ישראל והתמנה לרב המועצה המקומית עפולה. עוד בחייו של אחיו, הרב אברהם יצחק, קיבץ קבוצת אברכים במכון הארי פישל, וחיברו בירור הלכה למסכת ביצה, ואולם לאחר מכן פסקה הכתיבה ולא יצאו עוד מסכתות מפרי עטם. בתחילת קיץ תרפ"ו הוקמה בעפולה מועצה מקומית, במקום הוועד הזמני שהיה קודם לכן. לפני הבחירות למועצה המקומית הייתה מחלוקת לגבי זכות הבחירה. התושבים בעלי הבתים רצו להתנות את זכות הבחירה בבעלות על קרקע. הפועלים שלא היו בעלי בתים משלהם טענו שזכותם לבחור גם הם. באותה תקופה נשלח מטעם המזרחי הרב דב קוק לכהן כרב המועצה המקומית החדשה. בהכרעתו ניתנה לפועלים זכות בחיר (על מחקלוקת זו ראה כאן).‏ הצטרף בחתימתו לכרוז נגד משחקי כדורגל בשבת, שהוציאו הרב קוק והרב זוננפלד בשנת תרפ"ז (צילום הכרוז ב"מלאכים כבני אדם" בעמ' 61).‏ בשנת תרפ"ח הוקמה חברה בשם "עזרה" שמטרתה לחלק כספי תרומות לעולים החדשים. הוועד פרסם כרוז הקורא לציבור לתרום וברשימת חברי הוועד בכרוז מופיע הרב דב קוק בראש הרשימה (צילום הכרוז ב"מלאכים כבני אדם" בעמ' 299).‏
  30. למד בישיבת סלבודקה היה גם משורר. רעיית הרב קוק בזיווגו השני הייתה דודתו ואחות אביו שהיה תאומו של האדר"ת (=אברהם דוד רבינוביץ-תאומים), חותנו הראשון של הראי"ה. השמות הפרטיים "צבי יהודה" הם על שם אביו. עליו כתב הרב נריה ב'בשדה הראי"ה', "בסתר אוהל", עמ' 498-483.
  31. ראו עליו באתר "דעת", באתר של הנצחת צדיקים.
  32. ראו עליו כאן (ספר עליו) וכאן (ערך ב"אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל") וכאן (באתר "דעת").
  33. ראו ספר עליו וכן ראו עליו ב"אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל", באתר דעת, בגרסה המקוונת של עתון "בשבע", כאן בעמ' 119-112 בעימוד שבגיליון ובגרסה המקוונת לעתון "הארץ".
  34. ראש ישיבת "קול תורה" ופוסק הדור שאביו הרב חיים יהודה לייב, מגדולי המקובלים וממייסדי ישיבת המקובלים האשכנזית בירושלים "שער השמים", היה מגדולי מעריצי הראי"ה והיה לוקח את בכורו לפני הראי"ה ומביאו לסעודה השלישית שערך הרב קוק. דמות מיוחדת במינה בעדינות נפשו ורגישותו. ראו על חייו במקורות הבאים: באתר "tog - חדשות ותוכן יהודי", ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת", על עץ משפחתו באתר "תולדות ושורשים עצי משפחה"; ועל דמותו במקורות הבאים: בעולמם של צדיקים, איש התורה והחסד, גדול בתורה ובדרך ארץ, הדמות המאחדת, סיפורים עליו ב"אתר השבת", על דמותו באתר של "ערוץ מאיר" (המקור הוא מהעלון "באהבה ובאמונה" של "מכון מאיר"), השיעור "דמות של חסד" של הרב יוסף אליהו שהוקדש לרב אוירבך; על דרך פסיקתו והשקפתו: דרכו בהלכות רפואה ופיקוח נפש, יחס הגרש"ז אויערבך לענייני תורה ומדע (הרצאת הרב ד"ר אמיר משיח במסגרת "הכנס ה-16 לתורה ומדע - מרכז וואהל באוניברסיטת בר-אילן"), תפיסת הריבונות של מדינת ישראל בפסיקתו של הרב שלמה זלמן אוירבך, המושב רביעי של "הלכה ואידאולוגיה: הכנס הבינלאומי השלישי בתחום הפילוסופיה של ההלכה" שבו התקיימה הרצאת ד"ר אמיר משיח "משנתו ההלכתית של הרב שלמה זלמן אוירבך ויחסו לשלטון במדינת ישראל", כוח וכוחניות במשנתו של הרב שלמה זלמן אוירבך (סריקה מכתב העת "ארשת"). עליו נכתבו הספרים "התורה המשמחת" ו"אורו של עולם" בידי שניים מתלמידי הרב אביגדור נבנצל שהיה תלמיד מובהק לרב אוירבך, "המאור הגדול" שכתב בעל אחייניתו הרב יחיאל מיכל שטרן, 'חכו ממתקים : עובדות והנהגות מהיכל רבינו הגרש"ז אויערבאך', "גאון ישראל ותפארתו", רבנו הגדול : מרן הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל : קוים לדמותו של מורינו ורבינו הגאון הצדיק הפוסק הגדול רבן של ישראל. חיבוריו העיקריים: "מאורי אש" על החשמל בהלכה, "מעדני ארץ" על הלכות שביעית, "מעדני ארץ" על הלכות תרומות ומעשרות, שו"ת "מנחת שלמה", ביאורים ל"שב שמעתתא" שחיבר הרב אריה לייב הכהן הלר המפורסם בחיבורו "קצות החושן". לאחר פטירתו הודפסו דברי תורה שלו בעיקר בהלכה ובין השאר הודפס "מנחת שלמה" ב'-ג' - שהביא לדפוס נכדו הרב אהרן דוד גולדברג בתשנ"ט בהסכמת דודו שלו ובכורו של ר' שלמה זלמן, הרב שמואל אוירבך, כשצונזרה תמיכת ר' שלמה זלמן בהיתר המכירה בשמיטה וכן ביטויו "מלכות ישראל" ודומה לכך על שלטון מדינת ישראל בתשובה לשאלה האם אילת היא בשטח ארץ-ישראל, והדפסת חלקים אלו הייתה בניגוד לעמדת בנים אחרים שבתש"ס הביאו לדפוס את שני הכרכים האלו בשינויים, תחת השם "מנחת שלמה - תנינא" ובתשס"ה יצא בהוצאה מחודשת "מנחת שלמה - קמא" בשני כרכים; ו"כתבי מעדני ארץ" - הערות על מסכת שביעית בצירוף חלקים של הספר "מעדני ארץ" שבו צונזרה תמיכתו בהיתר המכירה בשנת השמיטה; בנוסף לדברי הלכה ופסיקה הודפסו חידושיו על הש"ס, וכן הודפסו גם דברי אגדה ומחשבה והליכותיו והנהגותיו, בין השאר על המועדים והגדה של פסח ושמחות ופרקי אבות ועוד.
  35. הרב אליעזר מלמד, איש התורה והחסד, באתר yeshiva.org.il.
  36. משנת הרב, עמ' 44.
  37. שם, עמ' 77.
  38. 'אגרות הראי"ה, אגרת קס"ד'.
  39. מאמרי הראי"ה, עמ' 95.
  40. ראו עליו ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת", באתר "של "מרכז ישיבות בני עקיבא", באתר של רשת החינוך 'אמי"ת', באתר "מכון מאיר" בגרסה המקוונת של העלון "באהבה ובאמונה", מעשים עליו שסיפרה בתו בריאיון ב"בשבע" (הגרסה המקוונת באתר ערוץ 7), דברים לזכרו מתלמידו באתר ערוץ 7 במלאת עשור לפטירתו.
  41. מדות הראיה, אהבה, פסקה ב'.
  42. אורות הקודש חלק ב' ובספר "אורות" בכמה מקומות.
  43. מאמריו בדבר הרבנות הראשית החדשה לישראל.
  44. נאומו בטקס הפתיחה לאוניברסיטה העברית בהר הצופים.
  45. ב'מאמר הדור', וכן בהספד להרצל.
  46. ראו עליו [www.tora.co.il/gdolim/zevin.doc כאן] וכאן וכן כאן.
  47. שלמה יוסף זוין, אישים ושיטות, עמ' 231 ואילך.
  48. שם, עמ' 232.
  49. אורות ישראל פרק ג', פסקה ג'. ראו את דברי הרב ד"ר יואל בן נון בעניין, ערבות סביב למזבח, מקור ראשון, 3 בפברואר 2011.
  50. ספר 'משכנותם לדור ודר' - סיפורן של משפחות בלאו ושטרן, עדות על קשיי שנת השמיטה של יהודים אדוקים ביסוד המעלה, ועל התכתבותם ואף שיחותיהם האישיות עם הרב קוק, בנושא זה.
  51. ראו עליו כאן.
  52. ראו עליו כאן.
  53. ראו את התשובה בשו"ת דעת כהן סימן קצ"ט.
  54. שלמה יוסף זוין, אישים ושיטות, עמ' 238.
  55. אדר היקר, פרק ד'; לשני בתי ישראל במאמרי הראי"ה; ערפלי טוהר, עמ' 122.
  56. ראו עליו כאן, וכן חוברו עליו הספרים: ספר צייטלין, אסופת מאמרי הערכה והגות על צייטלין, בזמן שלא היה ידוע אם הם לזכרו או ליובל השבעים שלו, הוצאת הספרים הארץ ישראלית ירושלים תש"ה; שמחה בונם אורבאך, תולדות נשמה אחת: הלל צייטלין, האיש ומשנתו, ירושלים: שם ויפת, תשי"ג (1953); שרגא בר סלע, בין סער לדממה: חייו ומשנתו של הלל צייטלין, תל אביב תשנ"ט.
  57. ראו עליו במקורות הבאים: ב"דור דעה" של הרב יקותיאל אריה קמלהר, הפרק "מיהו הבעל שם טוב?" מתוך הספר "בסוד הדעת : דמותו הרוחנית והנהגתו החברתית של רבי ישראל בעל שם טוב", ספר על הבעש"ט ודרכו (הרוב על דרכו), אתר משנה של אתר טיפולי רוחני בדרך של התקשרות לבעש"ט עם דברים עליו וגם סיפורים ותורות, באתר "דעת", באתר "אהלי צדיקים", באתר "דרך צדיקים", כתבה ב"הארץ" לרגל 250 שנים לפטירתו, על גאונות הבעש"ט ותלמידיו וגדולי חסידות אחריםהספר 'שבחי הבעש"ט'
  58. ראו עליו באתר "באהלי צדיקים", באתר MyTzadik - אנצילומדיה להנצחת הצדיקים, באתר "בדרך צדיקים", באתר "דעת", heva/Article.aspx/12742 בגרסה המקוונת של "בשבע" באתר ערוץ שבע, באתר ברסלב-סיטי, מאמרים באתר 'בית חב"ד': א, בג ד, באתר "הספרייה הלאומית", "מגיד דבריו ליעקב" - מכתב מהמגיד ממעזריטש לבנו ר' אברהם אודות רבינו הזקן: חלק א, חלק ב, ביקורת על ספר העוסק ביסודות משנתו בגרסה המקוונת של "הארץ", באתר ynet לרגל 200 שנים לפטירתו.
  59. על חסידות חב"ד ראה במקורות הבאים: באתר 'חב"ד - כל הלב לכל אחד', שיעורים והתוועדיות באתר "חסידות.נט", האתר של כתב העת 'מעיינותיך - למחשבת חב"ד', ספר על אישים ואירועים בחב"ד, פורום חסידות חב"ד באתר ערוץ 7, באתר "חסידות TV" עם שיעורים והתוועדויות של הרב החב"די בועז אופן ושו"ת עימו.
  60. ראו על תנועת החסידות במקוקות הבאים: באתר "דעת", פרק מתוך אנציקלופדיה מתורגמת מאנגלית, על החסידות הכללית באתר חב"די, באתר "לקסיקון לתרבות ישראל", על דפוסי יסוד במחשבת החסידות מתוך הספר "משואות, מחקרים בספרות הקבלה ובמחשבת ישראל", על החסידות באתר של הרב שטיינזלץ, מאמר על החסידות מתוך כתב העת "הדרום", על משנת החסידות בפולין (סריקת מאמר בכתב העת "תרביץ".
  61. ראו עליו כאן.
  62. ראו עליו כאן.
  63. ראו עליו באתר "דעת", באתר "פיוט".
  64. ראו עליו ועל פועלו במקורות הבאים: מונוגרפיה עליו של ד"ר משה יוסף מליקסון באתר "פרויקט בן-יהודה", ב"אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל", באתר של 'מרכז מורשת רמב"ם', בדפים של אתר ההעשרה באוריינות "עופרים" המקושר ל"פורטל חיפה.נט", ב"אנציקלופדיה יהודית" שבאתר "דעת", באתר "אהלי צדיקים", באתר של "מפעל משנה תורה", באנציקלופדיה של ynet בחלק "יהדות -אישים", תוכנית רדיו על הרמב"ם.
  65. ראו עליו ב"אנציקל ב"הארץ" על התקנות המחמירות בעניני צניעות בחסידות גורופדיה לתולדות גדולי ישראל" וב"אנציקלופדיה יהודית" שבאתר "דעת", במבוא לספר 'וכוח הרמב"ן'.
  66. עליו ראו שני מאמרים באתר "דעת": מאמר שמקורו פרק מתוך "ספר החסידות" (ורשה תרפ"ב) ומאמר מתוך כתב העת "מקלט", באתר "MyTzadik - האנציקלומדיה להנצחת הצדיקים", באתר "אהלי צדיקים", באתר "בדרך הצדיקים" ובאתר "הארץ" על ר' לוי יצחק והעיירה ברדיצ'ב.
  67. עליו ראו במקורות הבאים: מאמרים בירחון "בית יעקב": "מגור ועד לניו יורק - מורשת החסידות חיה וקיימת ("100 שנה לתורתו של השפת אמת"), "נתיב חייו של ה'שפת אמת' " וכתבות מקוריות על פטירתו של השפת אמת, באתר "ישיבה", על ה"שפת אמת" באתר "mytzadik - האנציקלומדיה להנצחת הצדיקים", באתר "אהלי צדיקים", בכתבה מעתון ישן.
  68. על חסידות גור ראו באתר "כיכר השבת", על התקנות הנוקשות מאוד בענייני צניעות ב"הארץ", בספר על מייסד חסידות גור, במאמרים בירחון "בית יעקב": על העיירה גור והחסידות, [על החסידות והעייר גור ועל פטירת ה"בית ישראל" בעמ' 28-16 בגיליון זה], במאמרים בירחון "הפרדס": על פטירת ה"בית ישראל" (בכורו של ה"אמרי אמת" {ר' אברהם מרדכי" שהיה בכורו של ה"שפת אמת"} ועל חסידות גור, על תקומתה מחדש של חסידות גור.
  69. חסידות איז'ביצה שנוסדה בידי ר' מרדכי יוסף ליינר שנודע בכינוי מי השילוח ע"ש ספרו המשיכה בחסידות ראדזין. על בית איזביצה-ראדזין ראו בירחון "בית יעקב", ספר על שלושת הדורות הראשונים של השושלת, "בנתיבי חסידות איזיביצא-ראדזין": חלק ראשון (ב"אוצר החכמה" המקוון שלאלו שלא מנויים ישנה הגבלה ל-40 עמ' ראשונים) וחלק שני, במעיני חסידות איזביצא-ראדזין (ממשנתם של "ה"בית יעקב" וה"תפארת יוסף" - בנו [ר' יעקב ונינו [ר' מרדכי יוסף אלעזר שהיה בן ר' גרשון חנוך הניך] של "מי השילוח"] (באוצר המקוון), בלוג של הגות אקטואלית סביב ערכי התורה על בסיס משנת "מי השילוח ותלמידיו, האשכול "שיטתה של איז'ביצא" בפורום "עצור כאן חושבים" בפורטל "בחדרי חרדים"' בבלוג "בין השמים ובין הארץ.
  70. ראו עליו באתר "ברסלב ישראל", באתר "שער ברסלב", באתר "אהלי צדיקים", באתר "נקודה טובה" של הרב עופר גיסין, באתר "דעת", באתר "דרך צדיקים". באתרי ברסלב גם על חסידות ברסלב ומשנת ר' נחמן, והאתר לב הדברים עוסק בחיים לפי משנת ר' נחמן, ובאתר "ברסלב - להצליח בכח המחשבה" מובאים קטעים מספריו, וראו גם "מהי חסידות ברסלב?" באתר "ישיבה" בתשובה לשאלה בנושא ושיעורים במשנת ר' נחמן באתר ערוץ מאיר. וראו על הקשר בין הראי"ה לר' נחמן וחסידות ברסלב בגרסה המקוונת של "מוסף שבת" של העתון "מקור ראשון", בשיעור וידאו של הרב עופר גיסן על משנת ר' נחמן ומשנת הראי"ה, במאמר בארבעה חלקים באתר "שורש":א', ב', ג', ד', ובאתר "כיפה" בתשובה לשאלה בנושא. וכן ראו על ההבדלים בין משנת ר' נחמן למשנת הראי"ה באתר "כיפה" ובאתר "ישיבה".
  71. עליו ועל משנתו ראו בבלוג "תולדות ושורשים - עצי משפחה", בגרסה המקוונת של "בשבע" באתר ערוץ 7, בספר "מלאכי עליון" שבו גם על צדיקים נוספים, באתר מרכז ישיבות בני עקיבא (רק על משנתו), שיעורים בספריו באתר "ישיבה".
  72. ראו עליו כאן
  73. אמיר משיח, הראי"ה קוק ויחסו לבודהיזם: מקורות וביקורת, דעת 70 (תשע"א), עמ' 96-81.
  74. אורות הקודש חלק שלישי, 'תורת ההתפתחות'
  75. מבחנים מעשיים המבטאים את אהדת הרב קוק ללימוד תורה ביקורתי-מדעי מאמר ב[אתר דעת של הרב ארי יצחק שבט.
  76. אמונה ואמנות - אויבים או אוהבים? אתר 'עולם התוהו' של אהרן פוירשטיין.
  77. ראו כאן ערכים על חיבורים מכתבי הראי"ה
  78. נולד בכ"ה באב תרע"א ונפטר בכ"ב באב תשנ"ג. כיהן כרב בניו-ג'רסי ובסיאטל ורבה של פרדס חנה-כרכור. חיבר את "חיל המלך" ו"חיל המקדש" ופירוש ל"ראש מילין" של הראי"ה. עליו ראו כאן כשהיה עוד בחיים ודברים לאחר פטירתו ראו כאן. על קשריו עם הראי"ה ראו כאן.
  79. "הצדיק הירושלמי" ומגדולי תלמידי הראי"ה. עסק רבות במעשי חסד ומכאן כינויו וכן כונה "אבי האסירים" ו"רב האסירים" בזכות ביקוריו בבתי הכלא עוד בזמן המנדט הבריטי ואז היה מעביר ידיעות בין המשפחות לאסירים בפתקים בתוך קפלי בגדיו שרעייתו חי-ציפורה הייתה תופרת. עליו למשל בכתב העת הפרדס לאחר פטירתו, ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו", וראו את הסרט התיעודי עליו ואת צוואתו. חיבר "משנת אריה" על המשנה ("הוועד להוצאת כתבי רבי אריה לוין", ירושלים תשע"א) ופירוש לפרקי אבות בשם "ר’ אריה היה אומר : מסכת אבות מבוארת בידי רבי אריה לוין" (בעריכת הסופר שמחה רז) וכן יצא "מפי השמועה: דברי תורה שנאמרו על ידו" (בעריכת הנ"ל). שמחה רז שהיה מבאי ביתו חיבר עליו את הספרים "איש צדיק היה" ו"צדיק יסוד עולם".
  80. ראו כאן עליו ועל הספר.
  81. ראו עליו ועל משנתו כאן.
  82. ראו עליו ועל פועלו כאן.
  83. ראו מבוא לספר כאן.
  84. יש לציין שה"ההגדה של פסח" יצאה מעשית באותה כריכה, גופן ועריכה כמו שלושת הכרכים האחרים, אך רשמית היא יצאה ככרך נפרד מ'מאורות הראי"ה' כשהשם הראשי 'מאורות הראי"ה' מופיע רק בשלושת האחרים.
  85. בין הקריאות הנוספות: "מאפיקים בנגב" - מן המאמר "אפיקים בנגב" שבו תקף הרב קוק את החלטת הקונגרס הציוני ש"הציונות אין לה דבר עם הדת"; "קריאה גדולה" שבו תוקף הרב קוק בחריפות את הכפירה; הכרוז "גלוי-דעת על דבר הבגידה הלאומית" שפרסם הרב קוק נגד דברי המתבוללים שהיהדות היא רק דת ולא לאום בזמן המאבק על קבלת הצהרת בלפור; קריאות לחלוצים בשם "פצעי אוהב" שבו קורא להם לשמור על חיים יהודיים בסיסיים כמו שבת וכשרות, ו"מוסר ותוכחה" שבו אומר להם שהבסיס של הזהות היהודית היא הדת היהודית ובא אליהם בתלונה קשה על יחסם השלילי לדת; "תחית הקודש - התחיה השלמה" על כך שהתחיה הלאומית השלמה של עם ישראל היא תחיה דתית; "שובו לביצרון" - קריאה ועידוד ליושבי הארץ לאחר פרעות תרפ"ט שבו מסביר שמכל ירידה באה לאחר מכן עלייה גדולה יותר ואין נסיגה בתהליך הגאולה; "עמי הגדול ישראל" שבו תוקף הרב קוק בחריפות את המנדט הבריטי על הספר הלבן השני של תרצ"א; "שבר בת עמי" שבו כתב הרב שמלחמת אחים היא השבר הגדול ביותר; "חבת ירושלים"; "כתלנו" - מאמר על בעלותו של עם ישראל על הכותל כנגד טענות הערבים ב"פרשת הכותל"; "למשמרת השבת וקדושתה"; "למצוות התלויות בארץ".
  86. ראו בהיברובוקס ובקישורים החיצוניים.
  87. ראו בהיברובוקס.
  88. ראו בהיברובוקס ובקישורים החיצוניים.
  89. ראו בהיברובוקס את המהדורה הראשונה.
  90. ראו בבהיברובוקס ובקישורים החיצוניים.
  91. ב"דפוס סדר בין החומות" בעיר העתיקה בירושלים יצאו בדפוס צילום תשעה כרכים בעריכה ראשית של הרב בנימין אלון: מסכת שבת, תשמ"ז; מסכתות עירובין ופסחים, תשמ"ח; מסכת כתובות (בעריכת הרב אברהם שילר), תשמ"ח; מסכת ברכות, תשנ"א; מסכתות ראש השנה ויומא וסוכה, תשנ"ד; מסכתות ביצה ותענית ומגילה וחגיגה, כסלו תשנ"ח (1997); מסכת סוטה בעריכת הרבנים ברוך תאנה ומנשה רחמים, תש"ס; מסכת קידושין, תשס"ג; מסכת יבמות, תשס"ח.
    'מכון טוב ראי"ה' בירושלים הוציא מהדורה שנייה מורחבת עם מפתחות בעריכה ראשית של הרב ברוך תאנה ובה יצאו חלק מהמסכתות שיצאו ב'דפוס סדר בין החומות' כשחלק אחר שיצא שם לא יצא במהדורה זו: שבת ועירובין (תש"ס - ב'דפוס בין החומות' חידושי שבת היו בנפרד ושל פסחים עם עירובין), סוטה (תש"ס), קידושין (תשס"ג), כתובות (תשס"ד), פסחים (תשס"ז), יבמות (תשס"ח).
    בנוסף יצא כרך על מסכת בבא בתרא בעריכת הרב חנינא משלוף, ירושלים תשנ"ח.
  92. ראו עליו כאן.
  93. ראו עליו כאן.
  94. ראו עליו כאן.
  95. התפרסם כראש "ישיבת רבי חיים ברלין" בניו-יורק וכמחבר "פחד יצחק" על התורה והמועדים ו"תורת הנזיר. היכרותו עם הראי"ה הייתה מעלותו באייר תרפ"ה כחלק מעליית ישיבת "כנסת ישראל" לארץ לחברון והיה מדי פעם בא לפני הראי"ה. ראו עליו בגרסה המקוונת של "מוסף שבת" של העתון "מקור ראשון", באתר "Tog - חדשות ותוכן יהודי", באשכול בפורום "עצור כאן חושבים", בגיליון של העלון החודשי "מגד ירחים" בהוצאת "בית הרב" בירושלים ובאתר Geni (שבו מובאת הגנאולוגיה הידועה של כל המופיע שם).
  96. ראו עליו בחוברת "עמוד ההוראה" ב"תולדות אנשי שם" א', בגיליון של כתב העת "ישורון", בגיליון של "מגד ירחים", באשכול בפורום "בחדרי חרדים" (בו גם על הרב גרשון לפידות שהיה יורשו של הרב מטפליק כרב שכונת "בית ישראל" ודיין בביה"ד של אגו"י וגם הוא היה מעריץ של הראי"ה ובמכתב מסוים מציע לפני הראי"ה את דעתו בדין תורה מסוים שבא לפני הראי"ה ובתחילת המכתב שנכתב ללא פניה מכנה את הראי"ה 'מרן הגאון הגדול שליט"א' ו"מרן מלכא" ו"רבינו" (ראו עליו באתר "Tog - חדשות ותוכן יהודי" וכן בפורו הנ"ל שבו גם על הרב מטפליק, ועל קשריו עם הראי"ה ראו בפורום "ספרים וסופרים" שמפורומי פורטל "בחדרי חרדים").
  97. ראו עליו כאן.
  98. על ה"חפץ חיים" ראו במקורות הבאים: באתר על קברי צדיקים, ב"אנצקילופדיה יהודית" באתר "דעת", באתר "ערוץ מאיר" בגרסה מקוונת של העלון "באהבה ובאמונה" של "מכון מאיר" ועץ המשפחה שלו בבלוג "תולדות ושורשים - עצי משפחה".
  99. ראו עליו במקורות הבאים: באתר MyTzadik - האנציקלומדיה להנצחת הצדיקים, החינוך במשנתו בגיליון של ירחון "בית יעקב", מאמר שלו בעמודים הראשונים של אותו גיליון של "בית יעקב".
  100. ראו עליו במקורות הבאים: באתר "זכור - אמונה בימי השואה, בעלון פרשת שבוע.
  101. ראו עליון במקורות הבאים: בתוך עמלנט, בפורטל הדף היומי, באתר ארגון יהודי בוקובינה (מובא הרך מויקיפדיה שבו עוד קישורים חיצוניים).
  102. מחבר סדרת "סידור הגאונים והמקובלים והחסידים" וסה"כ כתב מעל 80 שרבים בהם משלבים בין נגלה לנסתר כמו הסידור בן 21 הרכים שבו דינים ומנהגים מכל העדות של תפילות כל השנה וכל סוגי הברכות ודברי קבלה וחסידות, ואחרים הם ספרי קבלה. כן חיבר שני חיבורים על חסידות ללוב ואדמו"ריה כשסבו מצד אמו היה הרבי מללוב באותן שנים, ועוד חיבר לפחות שני חיבורים של שירי קודש. עליו ראו בדברי בניו בכרך 21 של הסידור תולדות חייו בעמ' ל"ו-מ"א ו על דמותו ופועלו בעמ' י"א-ל"ה.
  103. למרות שעיסוקו העיקרי בקבלה חיבר דווקא חיבורים בהלכה וחיבורו הידוע הוא "חכם לב" סביב פסקי הלכות בנושא הלכות אישות של הרב שלמה אשכנזי רפפורט מחלם ("רבי שלמה מחלם" - ראו עליו כאן וכאן), וכן חיבר שו"ת על כל השולחן ערוך אך לא הודפס. עליו ראו כאן
  104. ראו כאן.
  105. ראו עליו כאן וכאן.
  106. ראו כאן עליו וכן כאן.
  107. ראו עליו כאן.
  108. ראו עליו כאן.
  109. עליו ראו כאן ובאחת ההודעות שם ישנו את נוסח מכתבו לראי"ה. נכתב עליו הספר "ויעמוד פינחס ויפלל : קורות חייו של... ראב"ד עיה"ק ירושלים רבי פינחס עפשטיין ושל אביו... רבי ישעי'", בהוצאת משפחת לייבוביץ, בני ברק תש"ס (כולל סיפורים, מאמרים, כרוזים, מכתבים, הספדים, הסכמות, ועוד).
  110. ראו עליו כאן וכאן וכן בעמודים 68-64 בספר הזיכרון הזה וב[ פרק על ישיבת "כנסת בית יצחק" בספר "מוסדות התורה באירופה בבנינם ובחורבנם"]. נכתבו עליו הספרים "רבי ברוך בער" ו"הרב הדומה למלאך" ופרק ב"אישים ושיטות".
  111. ראו עליו כאן וכאן ומאמר על ישיבת מיר בספר הנ"ל.
  112. עליו ראו כאן וכאן.
  113. ראו עליו כאן וכאן.
  114. ראו עליו כאן.
  115. עליו ראו במקורות הבאים: באתר MyTzadik ובאתר "באהלי צדיקים" וב"תולדות אהלי שם" א'.
  116. ראו עליו כאן ווכאן.
  117. ראו עליו כאן.
  118. ראו עליו כאן וכאן.
  119. ראו עליו כאן.
  120. ראו עליו כאן.
  121. ראו עליו במקורות הבאים: באתר של ישיבת "תיקון המידות" הברסלבית, ב"אנציקלופדיה יהודית" שבאתר "דעת - לימודי יהדות ורוח", באתר הוצאת הספרים פרידמן, באתר "יום פטירת הצדיקים" המקושר לאתר "עם ישראל", בבלוג של עו"ד ערן בן עזרא, ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו" ובאתר Geni הגנאולוגי, כנס על פסיקתו ההלכתית, הפרק עליו בסדרה "הכל אנשים.
  122. ראו עליו כאן.
  123. על חייו ודמותו ראו במקורות האלו: .ב"יום פטירת הצדיקים". על קשריו של הרב אלישיב עם הרב קוק ראו במקורות הבאים: באתר שורש, באתר "אור האורות", ועוד באתר זה, וכן כאן, וכאן. על עץ משפחתו ראו כאן (ישנם שני מאמרים הקשורים לסבו ר' שלמה המקשרים לעיל בהערה על סבו בפרק "תולדות חייו"): הרב אלישיב זכר צדיק וקדוש לברכה, אילן יוחסין להרב אלישיב מצד אביו.
  124. ראו עליו בגרסה המקוונת של העלון "באהבה ובאמונה" שבהוצאת "מכון מאיר", ב"אנציקלופדיה יהודית" שבאתר "דעת", בגרסה המקוונת של "אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו" (כולל גם סריקת המקור), בירחון "בית יעקב", תולדותיו בתמצית ב"תולדות אנשי שם" (4 שנים לפני פטירתו), מעשים מיוחדים של ר' איסר זלמן. וכן ראו עליו חיבור בן שני כרכים בשם "בדרך עץ חיים" שחיבר נכדו.
  125. מגדולי רבני פולין שכיהן ברבנות בויסק, סובאלק, פלוצק וקאליש ושימש כיו"ר אגודת הרבנים בפולין.
  126. היה מגדולי הפוסקים (שו"ת "אפרקסתא דעניא"). ראו עליו כאן.
  127. ראו עליו ועל משפחתו בהקדמת ספרו הנודע ובקונטרס "שלושה דורות" הנספח לחלק הראשון המקושר.
  128. ראו עליו ב"אנציקלופדיה יהודית" שבאתר "דעת", באתר "ישיבה", באתר "MyTzadik - האנציקלומדיה להנצחת הצדיקים" ובאתר "אהלי צדיקים".
  129. ראו עליו כאן
  130. ראו עליו כאן.
  131. עליו ועל עץ משפחתו ראו כאן וכן ראו עליו ב'אלה אזכרה : אוסף תולדות קדושי ת"ש-תש"ה', כרך ג' עמ' 269-261.
  132. ראו עליו כאן.
  133. ראו עליו [כאן] בעמ' 63-62; ב"מאורי גליציה : אנציקלופדיה לחכמי גליציה", כרך ג' - ט-ע, עמ' 881-876, וב"אישים שהכרתי : דמויות מעבר קרוב במזרח אירופה
  134. ראו עליו בעלון 'שבת הראי"ה' (כבר לא מופיע), גיליונות 69-65 וכן נכתב עליו הספר "הרב יצחק צבי ריבלין" שחיבר צאצאו בנימין ריבלין.
  135. ראו עליו במקורות הבאים בירחון "הפרדס" לאחר פטירתו, ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו", אשכול עליו ועל דודו הרב שאול חיים בפורום "משפחות סופרים" בפורומי "אוצר החכמה", בעלון "מגד ירחים" בהוצאת "בית הרב" בעמ' 4 בגיליון, קשרי הרב הורביץ עם הרב קוק (עם תולדותיו) באתר "ישיבה": פרק א', פרק ב', פרק ג', פרק ד', פרק ה', פרק ו', פרק ז', פרק ח', פרק ט', פרק י', פרק י"א, פרק י"ב, פרק י"ג, וכן באתר "אור האורות" על השקפתו הציונית.
  136. ראו עליו כאן.
  137. ראו עליו כאן
  138. ראו עליו במקורות הבאים: טקס הכתרת הרב פראנק עמ' 19-25 בסריקה ב"היברוקבוקס", תיאור הכתרתו של הרב פרנק בסריקה אחרת ב"היברובוקס", באתר ערוץ 7, באתר ערוץ מאיר, "הרב צבי פסח פראנק וישיבות ליטא", ערכו ב"תולדות אנשי שם" א', גלריית תמונות של הרב פרנק בפורטל "בחדרי חרדים".
  139. עליו חובר הספר "הצופה לדורו : תולדות חייו ופעלו של יקותיאל אריה קמלהאר" וכן הובאו תולדותיו בנספח למהדורה חדשה של "בקר יזרח השלם" (שבסיסו "בקר יזרח" של רבי יעקב חי מילדולה שבו סדר ברכת החמה ועליו חיבר הרב קמלהר את "שערי מזרח" והובאו בנספח גם תולדות משפחת מילדולה [וראו להלן לגבי חיבורי הרב קמלהר]). וכן ראו את "ביו-ביבליוגרפיה : הרב יקותיאל אריה קאמלהאר וכתביו" הכולל רשימה של כתבי-יד מעזבונו של המחבר המופקדים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. חיבר ספרי הלכה כמו "ראש אריה" - שו"ת (חלק א') ומחקרים בהלכה (חלק ב'), "חדותא דשמעתתא" - חקירות ופלפולים בבלי ובירושלמי, "נתיבות התלמוד : מסכת ברכות ירושלמי" - כולל ביאור "יאר נתיב" וכללים לפי א"ב ועיקרים ושורשים ודינים מחודשים היוצאים מהירושלמי ומקורות לשו"ת, הוספת חידושי דינים והערות בשם "שערי מזרח" על "בקר יזרח" שבו סדר ברכת החמה ודיניה (מהדורה ראשונה של "בקר יזרח" הוצא בידי רבי יעקב חי מילדולה בשנת תקמ"ה (1775) וב"בקר יזרח השלם" (לומדון תקע"ג) שבמהדורת ירושלים תשס"ט הובא לראשונה "שערי מזרח", הובאו דיני ברכת החמה מאת רבי רפאל מילדולה), "שילוב המסורות: הגיונות והברקות" - רעיונות על המסורה של התנ"ך, ספרים על המדע והתלמוד בשם "התלמוד ומדעי תבל" ו"אספקלריא תלמודית : על מאה ושתים עשרה מדעי וחכמות העולם..." וספרים על גדולי ישראל שהמפורסם בהם "דור דעה" בן שני חלקים שהראשון בהם על גדולי ישראל בשנים ת"ק-ת"ר והשני על הדורות הראשונים של החסידות בשנים ת"ק-תר"כ, וכן חיבר את "אהבת קדמונים" על משנת הרמב"ם והריה"ל וראב"ע בענייני ישראל והתורה (ראו על ראב"ע ב"אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל", ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת". כמו כן חוברו עליו הספרים "רבי אברהם בן עזרא" [תשכ"ד ו"ממזרח שמש" [הוצאת "קשרים" בירושלים]), "חסידים הראשונים" על רבי שמואל החסיד (עליו ראה גם כאן) ובנו רבי יהודה החסיד (ראשון) (רא עליו גם כאן) שהיו ראשוני חסידי אשכנז וכן מובאת שלשלת הקבלה והסודות עד רבי שמואל, "משרתיו אש לוהט" הכולל אמרות ועובדות והנהגות ואורחות חיים של 150 מגדולי התורה והחסידות, "אם לבינה" - כולל תולדותיו ומעשיו של ר' מנחם מנדל מרימנוב בשם "בית מנחם" (ראו עליו גם ב"Tog - חדשות ותוכן יהודי" וב"אהלי צדיקים") ובצירוף מאמר "ראש אמנה" על דרך אגדות חז"ל, 'תולדות מופת הדור : רבינו יחזקאל הלוי לנדא זצ"ל בעל ה"נודע-ביהודה" ו"הצל"ח' (ראו עליו ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת" וב"MyTzadik - האנציקלופדיה להנצחת הצדיקים"). כמו כן אסף ב-3 חוברות של חיבור שקרא לו "אהל מועד" פלפולים בשיטות הש"ס ופוסקים וחידושים וביאורים במקרא ובמשנה ובהלכה ואגדה ושו"ת.
  140. ראו עליו בספר עליו ובגרסה המקוונת של "מוסף שבת" של העתון "מקור ראשון", בירחון "בית יעקב", בירחון "הפרדס". וכן נכתבו עליו הספרים: "אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן", "הרב מפוניבז’: תולדות חייו של ר’ יוסף שלמה כהנמן רבה של ווידז ורבה האחרון של פוניבז’ שבליטא "הרב מפוניבז’: פרקי חיים ויצירה של רבי יוסף שלמה כהנמן".
  141. ראו עליו בגרסה המקוונת של העלון "באהבה ובאמונה" בהוצאת מכון מאיר באתר ערוץ מאיר, באתר ynet (של "ידיעות אחרונות"), באתר של "בית אבי חי", וכן נכתב עליו הספר "סידנא באבא חאקי", וראו מאמרים על פועלו ב"ארץ חמדה" - סידור לימי ההודאות שיצא לאור כהוקרה לבבא חאקי.
  142. ראו עליו באתר "אהלי צדיקים", בערוץ של הארגון הידברות: מאמר ראשון ושני, וצפו בסרטוני הוידאו בערוץ אורות (על שושלת משפחת אביחצירה) ובאתר ישיבה.
  143. ראו עליו ב"נר אהרן" שעיקרו שו"ת ושיעורים שלו, אחרי ההקדמה ב"דברי הרד"ך' של אחיו, באתר ישיבת "מרכז הרב", בירחון "המעין" בהתמקדות במשרתו כר"י "מרכז הרב": המאמר הבסיסי, הערות למאמר ותגובת מחבר המאמר המקורי להערות.
  144. ראו עליו בחוברת מיוחדת של הירחון "הדנו" לזכרו במלאת 3 שנים לפטירתו בכסלו תרפ"ט, בגיליון ערב שבת כ"ז טבת תש"ח בעתון "הצופה", ב"אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו", דברים שמקורם ב"מוולוז'ין עד ירושלים" מתוך המהדורה הראשונה של "חידושי העלוי ממייצ'יט".
  145. ראו עליו בגיליון כתב העת "המאסף" (שייסדו והיה עורכו) לאחר פטירתו, שיעור שמע בן 10 דקות עליו
  146. ראו עליו באתר "האבות המייסדים של הציונות - חזון ומעש", בגרסה המקוונת של "מוסף שבת" של העתון "מקור ראשון", באתר "תוניסיה מורשת", והעלאת עצמותיו לארץ בפורום "בחדרי חרדים".
  147. ראו עליו כאן.
  148. ראו עליו כאן.
  149. כיהן כר"מ בלומזה, ואח"כ התמנה לאב"ד ור"מ במאלטש, ואח"כ בפיאנטיצה. חתן הרב אברהם בן הרב אליהו הלפרין שהיה גם חמיו של הרב אריה ליב הכהן פופקא שהיה בכורו ה"חפץ חיים" (הראשון מארבעת ילדי הח"ח מרעייתו הראשונה, פרידה בת ר' שמעון וגיטל אפשטיין).
  150. ראו עליו באתר "אהלי צדיקים", ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת", באתר "שער בנימין - מסורת קהלות דמשק", באתר "קבלה לעם".
  151. ראו עליו בבאתר "דרכי אבותינו מן המערב", וידאו עליו שהעלו ליוטיוב אנשי האתר "דרכי אבותינו מן המערב", באתר לשימור מורשת יהדות מרוקו, עץ המשפחה שלו עם תולדותיו ותולדות אבותיו. על דרך פסיקתו ראו במאמר מכתב-העת "אקדמות", גיליון כ' (שבט תשס"ח).
  152. ראו עליו כאן.
  153. ראו עליו באתר "MyTzadik - האנציקלומדיה להנצחת הצדיקים", באתר אגודת "אהלי צדיקים", ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת" ובמאמר באנגלית על התיישבותו בסדיגורה. על חסידות רוזין ראו באתר "דעת" - מאמר שמקורו בכתב העת "ניב המדרשיה", באתר ישיבת ההסדר בנתיבות. וכן ראו עליו בספרים "במלכות הקדושה" ו"דרך המלכות".
  154. נולד בעיר העתיקה בירושלים ולמד בישיבות "תורת חיים" ו"עץ חיים". עם עליית הרב קוק לירושלים, יצר עמו הרב אריאלי קשר קרוב ונעשה לאחד מגדולי תלמידיו. היה רב שכונת "בצלאל - כנסת ישראל" וממייסדי שכונות "קריית שמואל" ו"נווה שאנן" בירושלים. היה הפוסק ומורה ההוראה של בית החולים "ביקור חולים". שימש כמנהל הרוחני והמשגיח בישיבת מרכז הרב. הרב משה צבי נריה העיד עליו שמעולם לא החמיר בגלל ספק הלכתי. על שמו קרוי רחוב בביתר עלית. רחוב נוסף, בשכונת "מזכרת משה" בירושלים, קרוי על שם ספרו "עיניים למשפט". חתן פרס ישראל לספרות תורנית לשנת תשכ"ו על סדרת "עיניים למשפט". ומחבר ספרים תורניים חשובים שהמפורסם בהם הוא "עיניים למשפט" וכן "מדרש אריאל" על התורה, "ירח האיתנים" על חגי תשרי ו"שירת הגאולה" על הגדה של פסח. מחמשת בניו שלושה היו תלמידי חכמים: הרב גרשון שכיהן כדיין בבבית הדין הרבני בנתניה, הרב שמריה אריאלי והרב יעקב אריאלי, וכן שני חתניו הרב מרדכי אילן שהיה אב"ד בת"א וחיבר ספרים תורניים וזכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית והרב צבי כהנא שהיה ראש ישיבה במושב "בית מאיר". שני בניו הנוספים הם ד"ר נחום אריאלי ומשה אריאלי. נכדו הוא הרב אשר אריאלי המכהן כר"מ בישיבת מיר ומחשובי מגידי השיעורים בעולם הישיבות.
  155. נולד בי"ב בטבת תרפ"ג. הסנדק בברית המילה שלו היה הראי"ה והמוהל היה הרב זוננפלד. למד נגלה בישיבת "עץ חיים" ונסתר בישיבת "שער השמים" והפך לאחרי מרבניה ונודע לאחד מגדולי המקובלים שהיה מקובל על כל החוגים. הרב זוסמן נודע בתפילותיו המיוחדות על יד הכותל המערבי, וביחוד ספירת העומר שאותה אמר בניגון מיוחד ותיקון חצות שאותו היה מקפיד לומר בכותל בכל יום במסירות נפש. רבנים ואדמו"רים מכל החוגים העירכו אותו וכיבדוהו, והיו מגיעים אליו להתייעצות, לימוד וקבלת ברכה. ליקוטים מכתב-ידו בהלכה, באגדה ובקבלה יצאו לאור בספר "מבחירי צדיקיא" שבו מעשים מגדולתו הרוחנית של הראי"ה והערצת גדולי הרבנים אליו כמו למשל האדמו"ר ר' שלמה מזוויהל/זווהיל. כתלמיד מובהק לרי"מ חרל"פ הי מעורכי סדרת המחשבה "מי מרום" שחיבר הרב חרל"פ. נפטר בד' בטבת תש"ס, ונטמן בהר המנוחות בגבעת שאול בירושלים. על העץ המשפחתי שלו ראו כאן.
  156. ראו עליו כאן.
  157. ראו כאן בעמ' 3 סיפור שתיקתו וכאן על חתנו.
  158. ראו עליו במאמר על עץ משפחתו, באשכול בפורום של "הפורום המאוחד"
  159. ראו עליו ב" תולדות אנשי שם" א' בחייו, דברי הספד ב"הפרדס" לאחר פטירתו ובמלאת שנה לפטירתו, באתר "ברסלב סיטי".
  160. ראו עליו כאן וכאן.
  161. למד אצל הרב יהושע צבי מיכל שפירא יחד עם הרב חרל"פ והיה גם מתלמידי הרב זבולון חרל"פ, אביו של הרי"מ (ראו עליו כאן).
  162. ראו בהמשך על הספר "ראש מילין" כסגולה לרפואה).
  163. ראו עליו כאן.
  164. עליו ראו כאן.
  165. ראו עליו כאן.
  166. ראו עליו כאן.
  167. ראו עליו ב"אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל", במאמר לכבוד 400 שנים לפטירתו, באתר "מסע בזמן היהודי בעקבות ארבע משפחות יהודיות באירופה" המקושר ל"עמלנט", באתר "MyTzadik - האנציקלומדיה להנצחת הצדיקים", באתר 'חב"ד בישראל' ובבאתר "Tog - חדשות ותוכן יהודי".
  168. ראו עליו כאן.
  169. ראו עליו כאן.
  170. עליו ראו כאן וכאן.
  171. ראו עליו כאן.
  172. ראו עליו כאן וכאן וכן כאן.
  173. ראו עליו: מידע גנאולוגי ותולדות חייו, [http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2622889&forum_id=771 אשכול עליו בפורום "בחדרי חרדים", קישור הכולל סקירה של פעולתו של הרב ברנדויין-מוריה כיו"ר "זיכרון דוד" באתר אגודת גוש עציון, מאמר על האדמו"ר מסטרטין וקשריו עם הרב קוק בעלון 'שבת הראי"ה' בגרסה המקוונת באתר "ישיבה", מעשה עם בתו ועם תעלומת הפרוכת בשפרעם באתר "מורשת הגליל".
  174. ראו עליו ב"MyTzadik - האנציקלומדיה להנצחת הצדיקים", באתר "ברסלב סיטי", בכתבה של משמשו בירחון "בית יעקב" לרגל עשור לפטירתו.
  175. ראו עליו ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו"; בתוך "האנציקלופדיה לציונות הדתית", בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשמ"ג, כרך ה', בערכו; "מכותבי ראיה", בהוצאת מכון הלכה ברורה ובעריכת הרב פרופ' נריה גוטל, בערכו; יעקב ויליאן, "הרבנות הראשית ברבנויות הערים - התפתחויות ראשונות", בתוך: אבי שגיא ודב שוורץ (עורכים), "מאה שנות ציונות דתית", כרך ב', עמ' 82-71.
  176. ראו עליו ב"אנציקלופדיה יהודית באתר "דעת" ובאתר של "יד ושם".
  177. ראו עליו בויקישיבה.
  178. נולד יתום מאביו שהוא נקרא על שמו שהיה רוכל נודד ונשדד ונכפת ערום לעץ ביום חורפי בדרכו לכפרים וקפא למוות תחת שלג כבד והותיר אישה בהריון. עלה מאפגניסטן בתרנ"ח בגיל 13 במסע שיירת גמלים שכלל הליכה רגלית של מאות ק"מ. התיישב בירושלים והיה ממורי הדרך הראשונים שהובילו שיירות סוסים ופרידות למירון וערי קודש וכן היה מספר הסיפורים של שכונת הבוכרים. עיקר פרנסתו היה מחנות בשכונה. נשא את בכורה-יוכבד, בתם של מולא מתתיהו חנוכה, יליד טורקמניה, ושל בת למשפחת אלקלעי. רק לאחר תר"ץ נוצר קשר בינו לבני משפחתו שחשבו שנהרג. בגלל מגבלות העלייה אמו חנה, שפרנסה את ילדיה בכיבוס בגדי עשירים, ואחאיו יוכבד, רחל ונוריאל, ובני ביתם, לא יכולים היו לקבל אשרת עלייה. לכן סידר להם אשרת תייר, שאפשרה להם לשהות בארץ חצי שנה תמורת פיקדון והתחייבות שבתום שישה חודשים יחזרו ה"תיירים" לארץ המוצא. עלו לארץ דרך איראן ועיראק כשמבגדד נסעו באוטובוס לירושלים עד לתחנת האוטובוס. מלכתחילה לא התכוון להפקיד את משפחתו בידי הבריטים, והוא בא בדברים עם אנשי ההגנה, שאמרו לו חד וחלק כי עליו להביא את המשפחה ביום המיועד ולהפקידם בידי הבריטים, ולא לשכוח לקבל שובר אישור שהמשפחה בשלמותה עלתה על האוטובוס וההמשך מובא לעיל...
  179. ראו עליו כאן.
  180. ראו עליו כאן.
  181. ראו עליו להלן בהתיחסות למבחר מתלמידיו ב"מרכז הרב" בפרק "מתלמידיו".
  182. ראו עליו כאן.
  183. ראו עליו כאן.
  184. ראו עליו כאן.
  185. ראו עליו ב"אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל", באתר "דעת" ובירחון "שיחות לנוער".
  186. ראו עליו באתר "mytzadik - האנציקלומדיה להנצחת הצדיקים", ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו", בגרסה המקוונת של העלון "באהבה ובאמונה" באתר של "מכון מאיר", סרטון עליו באתר הידברות.
  187. ראו עליו בתחילת שני חלקי "נחלת עזרא" שחיבר בנו הרב עזרא (הדברים הם מהנכד ובן המחבר): בחלק א', בחלק ב'.
  188. ראו עליו כאן.
  189. ראו עליו ועל דרכו ההלכתית כאן.
  190. ראו עליו ועל פסיקתו ההלכתית כאן.
  191. ראו עליו כאן.
  192. ראו עליו כאן.
  193. ראו עליו כאן.
  194. ראו עליו כאן.
  195. ראו עליו כאן.
  196. ראו עליו כאן.
  197. ראו ריאיון עימה כאן. ראו ביקורת על ספר שלה כאן. ראו הרצאה שלה כאן (הועלתה על ידי מארגני הכנס ולכן אין הפרת זכויות יוצרים) וראו ביקורת על ההרצאה כאן.
  198. ראו עליו כאן.
  199. ראו עליו כאן.
  200. ראו דברים שלו באתר של המרכז ההוליסטי "מקום לרוח".
  201. ראו כאן פרק מהספר.
  202. נולד בי"ז באייר תרל"ט ונפטר בח' בניסן תש"ד. מגדולי חוקרי תלמוד שערך וההדיר את כרכי "אוצר הגאונים" וכתבי גאונים וראשונים רבים. הכיר את הרב קוק בעיירת הנופש דובלן באזור קורלנד בלטביה שבה התגורר בהמלצת רופאיו בגלל שחלה עקב התמדתו הרבה בלימוד. בזמן שהרב קוק היה רב בבויסק שבלטביה ובקיץ היה נופש בעיירה. אמנם התוודע לדברים של הרב קוק ממכתבים ששלח לחוקר והסופר ר' שמואל אלכסנדרוב שהרב ד"ר לוין היה מקורב אליו.
  203. מרצה לתנ"ך שהכיר את הראי"ה מבויסק ומאז היה מתלמידיו, וכן היה מרבותיו של הרצי"ה באותה תקופה יחד עם הרב ד"ר בנימין מנשה לוין.
  204. נולד בתמוז תרמ"ו בירושלים ונפטר בשביעי של פסח תשל"ד. תחילה למד בישיבת "עץ חיים" ולאחר מכן בישיבת "אוהל משה" של הרב יהושע לייב דיסקין. עם הגיע הרב אברהם יצחק קוק לארץ ישראל בשנת תרס"ד, הפך פורת להיות תלמידו, ונמנה עם בחירי תלמידיו. עליו ועל הרב חרל"פ שניהם אמר הרב קוק: "מכל תלמידי - יש לי סיפוק נפש מרובה משניהם, בני חמד של ירושלים". בצעירותו שימש כמשגיח בישיבת "עץ חיים" והיה ממייסדי "בית ועד לחכמים" בירושלים. בשנת תרס"ה התחתן פורת עם פשה מרים טיקטין - אחותו של המשגיח והבוחן הראשי של ישיבת עץ חיים - הרב דוד טיקטין. הוא הוסמך לרבנות על ידי הרב קוק, רבי חיים ברלין והרידב"ז. למד שפות זרות: טורקית, ערבית, אנגלית וצרפתית, ושימש כנציג העדה האשכנזית בפני הממשל. פעמים מספר הוא אף נסע לקושטא, שם נפגש עם שרי הממשלה ועם הפאשה. בעקבות פעילותו הציבורית, הוא הוצע בשנת ה'תרע"א על ידי כל העדות האשכנזיות של היישוב החדש בארץ ישראל לתפקיד חכם באשי למרות היותו ממוצא אשכנזי, אך לבסוף נבחר במקומו רב ספרדי בהתאם למסורת. בתרע"ד נוסד ועד הרבנים לירושלים שאיחד את חשובי הרבנים האשכנזים והספרדים תחת ארגון גג אחד. פורת התמנה למזכיר הכבוד של הארגון, ולנשיאות הוועד נתמנו הרב דיסקין והרב חיים משה אלישר. בתרפ"ג הוזמן הרב פורת לכהן כרב באנגליה, ומאוחר יותר עבר לכהן כרב בארצות הברית. הוא כיהן כחמישים שנה כרב מרכזי בעיר קליבלנד, וביוזמתו הוקמה שם ישיבת טלז בקליבלנד - המשכה של ישיבת טלז הליטאית. מחבר "מבוא התלמוד". הראי"ה ביקש ממנו לכתוב מבוא חדש לתלמוד שבו תיערך השוואה שיטתית בין התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי והתייחסות למקורות קדומים נוספים.‏ כשבא להיפרד מרבו לקראת נסיעתו לאנגליה, חזר הרב קוק על הבקשה ואמר ש"דורנו זקוק למבוא חדש לתלמוד. לך והתחל בעבודה...". אך הוא דחה את כתיבת המבוא במשך זמן רב ולאחר מות הרב קוק הוא ראה בכך צוואה שלו והחל בכתיבתו. החיבור שעשה רושם גדול בעולם התורני מכיל שבעה כרכים למסכתות שונות, ובהם מביא הרב פורת את תמצית הסוגיות: הכרך הראשון (יצא לאור בתש"ב) על שני הפרקים הראשונים של מסכת גיטין; הכרך השני (תש"ג) על שני הפרקים הבאים במסכת גיטין וסוגיות נוספות; הכרך השלישי (תש"ה) על בבא קמא; הכרך הרביעי (תש"ח) על בבא מציעא; הכרך החמישי (תשי"א) על מסכת סנהדרין; הכרך הששי (תשט"ו) על מסכת חולין; הכרך השביעי והאחרון (תש"ך) על מסכת כתובות. בין השנים תש"מ-תש"ן, הוציאו בניו את החיבור במהדורה חדשה ומתוקנת. ראו עליו אצל דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו של תדהר, הערך "הרב ישראל פורת", כרך ט' (תשי"ח), עמ' 3347; ובערכו ב"אנציקלופדיה יהודית" של אתר דעת.
  205. לימים ממייסדי ישיבת "מרכז הרב" ומזכירה. הוא שהעניק את השם "מרכז הרב" לחבורת בחורים ואברכים עילויים מישיבות ירושלים שסבבו את הרב ושמעו ממנו שיעורים, עוד לפני שהוקמה ישיבת "מרכז הרב". למד בישיבות בעיר העתיקה כמו "עץ חיים" והיה עילוי גדול וכאברך צעיר כבר היה מוראה הוראה ושו"ב (שוחט ובודק) מומחה. הוסמך לרבנות בידי הראי"ה וכמה מגדולי רבני ירושלים כמו הרב חיים ברלין. נשלח לכהן כרב ושו"ב במושבות עקרון וגדרה אך לאחר הטלטולים עקב מלחמת העולם הראשונה חזר לירושלים. יסד את "ישיבת המשתלמים והמצטיינים" שנתמכה ע"י ועד הצירים לארץ ישראל ובבוא הראי"ה לירושלים אסף מטובי בני הישיבה אשר בירושלים ורכזם מסביב לרבנו. כמו כן היה רבו של "כפר עברי" ששינה בהמשך שמו ל"נוה יעקב" ועם התפתחות ירושלים הפך לשכונה בעיר.
  206. ראו במאמר "מי כאן הלל?" (גרסה מקוונת של מוסף שבת של העתון "מקור ראשון", גיליון ג' אלול תשע"א) ובכתב-העת "אור חדש", ניסן תשע"א גיליון מס' 15, בעמ' 17-6.
  207. הגיע לישיבה בזמן חורף תרע"א יחד עם חברו ר' הלל פרלמן. בכתבה בגיליון "אור חדש" הנ"ל, גם הוא מוזכר, ובעמ' 19-18 שם מובא ראיון עם בתו. וראו זכרונותיו מהישיבה ביפו במקורות הבאים: "לשלושה באלול", חלק ב', סעיף י"ט; 'ליקוטי ראי"ה' ח"ב עמ' 216.
  208. בספר 'שבחי הראי"ה' עמ' 141-139 מובאים זיכרונותיו על הישיבה ביפו.
  209. ראו קורותיו בספר "הלב הטוב שיצק ברזל : יומן שרות מתועד של יעקב גולדמן". לא ברור אם הוא למד באופן רשמי בישיבה, אך ודאי שלמד בבית המדרש "ברכות" בו שכנה הישיבה, ואף השתתף בשיעורים השונים. היה מנהל בית המלאכה של "שערי תורה".
  210. נולד בעיירה באיזור מולדובה, לאביו ר' אליקום הרצפלד, מידידיו של הרב קוק. בנערותו היה נחשב ל"עילוי" ומקופת הקהילה שלחוהו ללמוד אצל הרב קוק ביפו. נשא לאשה את מרת רחל בתו של העסקן היפואי ר' אהרן אליהו כהנא, ממקורבי הרב. בשנים שלאחר מכן למד בישיבה-יוניברסיטי, וקיבל שם תואר רב.
  211. נולד בסלונים בי"ד בכסלו תרנ"ז לאביו בנימין זאב סויצקי. בשנת תר"ס כשהחלה תנועת ההגירה של יהודים מרוסיה להתישבות חקלאית במושבות חברת יק"א בארגנטינה, נסע גם הוא שמה והתישב עם משפחתו במושבה היהודית וירג'יניה (ליד המושבה הגדולה מוז'סוויל). קיבל חינוך מסורתי וכללי בבי"ס עממי במוז'סויל (ארגנטינה). בשנת תרס"ז עלתה המשפחה על אניה ארגנטינית והצליחו לרדת בנמל יפו בלי הפרעה והתיישבו ביפו. שמואל המשיך ללמוד בתלמוד תורה "שערי תורה" ב"נוה שלום", ובשנים תרע"א-תרע"ד למד בישיבת-הבחורים והשתלם בש"ס ופוסקים ובספרי הפילוסופיה של הראשונים. היה עסקן בועד הלשון בתל-אביב, חבר הועד של אמוני הלשון העברית בתל-אביב.
  212. נולד במחוז בלצי בסראביה בתאריך ב' בטבת תרס"א, לאביו ר' נח מרדכי (מחסידי חב"ד). בשנת תרס"ז עלה עם הוריו ליפו. למד בת"ת 'שערי תורה' ואח"כ בישיבת-הבחורים, ופעמיים קיבל מהרב קוק פרסים על הצטיינות בלימודים.
  213. נולד בקובנה (בשנת תרמ"ב) לאביו ר' אברהם תנא"ס שנקר. קיבל חינוך תורני בחו"ל ובעודנו ילד עלה ארצה בשנת תרנ"ז. למד בישיבת שטרויס בירושלים והצטיין בלימודו, ואח"כ למד בישיבת-הבחורים שביפו. סמוך לאחר שנת תר"ס נשא לאשה את שרה גיטל בת ברוך שמואל לוי מעסקני הישוב ביפו ועבר לדור ביפו והחל לעסוק במסחר.
  214. חתן אחותו של הרב קוק. ראו ב'קובץ מאמרי הערכה לזכר רש"ז שך', עמ' 21. הרב שלמה זלמן שך היה מרבני הישיבה וכיהן כדיין בבית דינו של הרב קוק ביפו. נרצח בפרעות תרפ"ט.
  215. לא נודעו פרטים נוספים עליו.
  216. הגיע ל "מרכז הרב" מישיבת טלז בתרפ"ח. נולד בריטובה בתרס"ב שבליטא לאליעזר זאב פריסמן, תלמיד ישיבות סלבודקה וטלז ופעיל למען יישוב ארץ ישראל. כשעזב את ישיבת טלז, ליווה אותו ראש הישיבה, רב הרב יוסף יהודה ליב בלוך, כבוד שמעטים זכו לו. הרב קוק למד איתו לעתים בחברותא. הרב אברהם אהרן בורשטיין מטבריג, שהכיר את משפחתו מהשנים שבהן כיהן כאב"ד ריטובה ולימד כתשעה חודשים ב"מרכז הרב", אמר עליו שהוא היחיד שמבין את כל דבריו בשיעור. היה מעשרת התלמידים שנבחרו בידי הרב קוק כדי להקים את "מכון הרי פישל לדרישת התלמוד", ובהמשך היה חבר במערכת "הלכה פסוקה" על חלק חושן משפט של שולחן ערוך ב"מכון למשפט התורה" שהקים הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. עבודתו נכללה בכרך הראשון של המפעל שיצא לאור בתשכ"ב. השתתף בכתיבת תיקונים והערות לחלק ב' של "שיטה למועד קטן" לתלמיד רבי יחיאל מפאריש (ירושלים תרצ"ז) ובכתיבת הגהות וביאורים לכרך ד' של 'ראבי"ה' (עם הרב שאר ישוב כהן, שם תשכ"ה). כתב ערכים עבור הכרכים הראשונים של "האנציקלופדיה התלמודית". היה מבאי ביתו של הרב צבי פסח פרנק והיה שותף בעריכת כתביו. הרב פרנק מזכירו כמה פעמים בספריו כ'הגר"א פריסמן'. נפטר בירושלים בי"ג באדר ב' תשל"ו ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים. בנו הוא אליעזר זאב אפרסמון. עליו כותב הרב משה צבי נריה, 'בשדה הראי"ה', כפר הרא"ה תשנ"א, "מבני העלייה", עמ' 464-459.
  217. הגיע בתרפ"ג מישיבת סלבודקה (שהמשכה בישיבת חברון) והיה מעשרת התלמידים הראשונים של ישיבת "מרכז הרב". הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי אמר עליו שהיה מיחידי הסגולה של הישיבה. נולד בוולוז'ין לרב ישראל (על האב ראו ב'אלה אזכרה: אוסף תולדות קדושי ת"ש-תש"ה', בעריכת הרב יצחק לוין, ניו יורק תשט"ז, כרך ראשון, עמ' 322-318) ולמירל, בת הרב רפאל שפירא שהיה חתנו של הנצי"ב מוולוז'ין. ר' ישראל קרא לבנו זה על שם הרב יצחק מוולוז'ין ועל שם הרב מנחם זונדל שפירא שהיה אחי סבו. למד בישיבת כנסת ישראל בסלבודקה. היה הכותב העיקרי של שיעוריו של הרב אברהם אהרן בורשטיין מטבריג, שהוכנסו לספר "נר אהרן" שיצא לאור לזכרו בעקבות פטירתו הפתאומית, י"ט בכסלו תרפ"ו, לאחר תשעה חודשים בכהונת ראש ישיבת מרכז הרב. הרב ריף נהג לציין את יום השנה של רבו זה באמירת דברי תורה. נישא למרת לאה, בת הרב טודרוס הלוי לוקשצאן, רבה של זאגר ישן. בתרצ"ו, נבחר לרבנות עיירה זו לאחר פטירת חותנו. כהונתו כרב ב"זאגר ישן" לצד אביו שכיהן כרב ב"זאגר חדש" סיימה את המחלוקת בין שתי הקהילות. ("אלה אזכרה", כרך ראשון, עמ' 322-321). נודע כתלמיד חכם גדול וכדרשן מחונן. רבים היו באים לדרשותיו עוד כשהיה אברך ב"מרכז הרב" ודרש מפעם לפעם בבתי כנסת בירושלים. נספה בשואה יחד עם קהילתו ומשפחתו, בערב יום הכיפורים תש"ב. דברים עליו ודברי תורה שלו בספר "נר יצחק" (עליו בעמ' 20-7) וכן כותב עליו הרב משה צבי נריה, 'בשדה הראי"ה', כפר הרא"ה תשנ"א, "נר לאחד", עמ' 458-449.
  218. הגיע בתרפ"ו מישיבת קלצק בראשות הרב איסר זלמן מלצר (לפני עלייתו לירושלים). נולד בתרס"ו בעיירה ליובאן הסמוכה לסלוצק, במחוז מינסק, בלארוס. כן היה מבאי ביתו של הרב הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ז) מבריסק ("הרב מבריסק") לאחר שהגרי"ז עלה לירושלים. הרב מבריסק שהיה מתנגד חריף לציונות אמר עליו שהוא אוהב אותו מאוד, אף שהוא ציוני, כיוון שבכל מקום ששואלים אותו הוא משיב כהלכה, וכשאינו יודע אומר "איני יודע". הצטיין בשקידה גדולה בלימוד, בבקיאות רחבה, בהבנה ישרה, במידות טובות ובאצילות נפש. כמו כן ניחן בכישרון כתיבה והסברה מרשימים. בתרצ"ב היה מעשרת מייסדי "מכון הרי פישל לדרישת התלמוד" שבחר הרב קוק שהתבססו על עילויים מישיבתו. במסגרת זו היה מהמוציאים לאור של פירוש "בית הבחירה" של המאירי למסכתות מועד קטן, מכות ושבועות, וכתב מקורות והערות. עם תחילת ההוצאה לאור של "האנציקלופדיה התלמודית", היה הרב סטרליץ מחברי המערכת שלה. לאחר פטירתו יצא הספר "שם משמעון" ובו מרוכזים מאמריו על מסכת מעשרות ומאמרים נוספים בנושאים תלמודיים. עם כל עיסוקו בשדה התלמוד וההלכה, היה הרב סטרליץ גם איש הגות ומחשבה, ונטה אחר הגותו של הראי"ה. סייע לרב דוד הכהן ("הרב הנזיר") בעריכת "אורות הקודש". מאמרו "התשובה לאור הסתכלותו של רבינו" צורף למהדורות רבות של הספר אורות התשובה של הרב קוק. מאמריו ומכתביו ההגותיים, כונסו לאחר פטירתו בספר "מהמקור : דברי מחשבה". נפטר בדמי ימיו בז' בטבת תשט"ו. עליו כתב הרב נריה ב'בשדה הראי"ה', כפר הרא"ה תשנ"א, "האציל שבחבורה", עמ' 512-498; 'ליקוטי הראי"ה' ג', 'הרב שמעון סטרליץ ז"ל', בהוצאת "חי ראי", כפר הרא"ה תשנ"ה, עמ' 429-423.
  219. חתן הרב קוק שמונה לתפקיד מנהל הישיבה בידי חותנו. מראשוני תלמידי הישיבה שהגיע לישיבה יחד עם הרב שמואל אליעזרי והרב יוסף בורובסקי. שינה שם משפחתו מהירשוויץ לרענן. לזכרו נערך ספר הזיכרון "בשמן רענן" הכולל שני כרכים ובו מדברי תורתו. לפי רשימות בפנקסו נכתב הספר "נתן תורה" ובו דרשות הרב קוק על פרשות השבוע ודרשות נוספות. נולד בתר"ס ונפטר בתשל"ב.
  220. למד לפני בואו לישיבת "מרכז הרב" בישיבת "כנסת בית יצחק" של הרב ברוך דוב ליבוביץ בגלותה בקרמצ'וק שבאוקראינה בזמן מלחמת העולם הראשונה ובוילנה לאחריה (שהתה שם תרפ"ו שבה עברה לקמניץ). בט"ו בשבט תרפ"ה הגיע למרכז הרב והיה משלושת התלמידים הראשונים שהגיעו לישיבה בהזמנתו של הרב קוק והיה אחד משלושת התלמידים הראשונים בישיבת מרכז הרב. נולד באיביה שברוסיה הלבנה. התייתם בגיל 4 מאביו. עקב האיסור על לימוד תורה בקרמנצ'וג ניסה לברוח לפולין, אך נעצר והושם במאסר במינסק. בסופו של דבר הגיע לפולין וגם שם נאסר יחד עם בני ישיבות אחרים, כשהשלטונות רצו להחזירם לברית המועצות. הרב אברהם קלמנוביץ, ראב"ד ראקוב, פעל לשחרורם וגזרת הגירוש התבטלה. משה דוד הגיע בסופו של דבר לוילנה ושם למד שוב בישיבת "כנסת בית יצחק". בה'תרצ"ב היה אחד מעשרת התלמידים הבולטים בישיבת מרכז הרב שבחר הרב קוק כדי שיהוו את הגרעין הראשון של "מכון הרי פישל". השתתף בכתיבת ערכים במפעל האנציקלופדיה התלמודית בכרכים ה'-ח'. במשך תקופה קצרה עבד גם במערכת "אוצר הפוסקים". למד קבלה מפי הרב קוק ועסק בנושאים אלה גם עם המקובל הרב שלמה אלישיב בעל ה"לשם שבו ואחלמה". נפטר בערב סוכות ה'תשמ"ג ונטמן בהר הזיתים. בשנת תש"ן יסדו בני משפחתו בית מדרש ללימוד הדף היומי בשכונת בית וגן בירושלים על שמו והוא נקרא "למד דעת" על שם חיבורו. חיבר את "למד דעת :... חדושי תורה בהלכה, אגדה, מוסר", בהוצאת "למד דעת - בית מדרש ללימוד הדף היומי", ירושלים תשנ"ג.
  221. נולד בכ"ב בתשרי תרס"ה בעיירה שומיאץ' (כיום תת-מחוז) שבמחוז סמולנסק להוריו ר' אליעזר שנדרוב ולאמו גינסה (לבית פבזנר), כבן שביעי מבין אחד-עשר ילדים. בתרע"ה נדד ה"חפץ חיים" מראדין עם ישיבתו, וישב בשומיאץ' כ-3 שנים. ואסף לישיבה תלמידים מוכשרים מבני העיירה, ובתוכם את הנער שמואל, שכבר אז בלט בכשרונותיו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהישיבה התפצלה לשניים נדד ביחד עם הח"ח לסמילוביץ שבמחוז מינסק, ומאז לא פגש יותר את בני משפחתו, ונדד מישיבה לישיבה ולמד תורה מהרב אלחנן וסרמן, הרב אליהו דושניצר, הרב ברוך דב בר לייבוביץ והרב חיים עוזר גרודזנסקי. עוד בווילנה, שאף לעלות לארץ ולשם כך יצר קשר עם ישיבת "מרכז הרב" ובט"ו בשבט תרפ"ה עלה ארצה בהזמנת הרב קוק‏ יחד עם הרב משה דוד בקשט והרב יוסף בורובסקי, ללמוד בישיבת "מרכז הרב". היה מבכירי תלמידי הישיבה, ועימו למד הרב בחברותא כשהכין את שיעוריו. בצאתו לחופשות, לקח עימו הראי"ה את שמואל כדי לא לבטל את הלימוד ביחד. בתרפ"ו שינה את שם משפחתו משנדרוב לאליעזרי לזכר אבי לאחר פטירתו. בתרפ"ח נישא לבתיה, בתם של חוה (לבית טייטלבוים) והרב ישראל זאב הלוי איש-הורביץ. הוסמך לרבנות ולדיינות בידי הראי"ה, הרב חרל"פ, הרב צבי פסח פרנק והרב מלצר. בתרפ"ט היה הראשון מבוגרי "מרכז הרב" שיצא לשמש ברבנות, ונבחר לרב שכונת "בית וגן" בירושלים ובמשרה זו שימש במשך 29 שנים עד שנת תשי"ח. בתרצ"ב נבחר על ידי הרב קוק ביחד עם תשעה מחבריו, להקים את מכון הרי פישל לדרישת התלמוד שהתבסס בעיקר על עילויים מ"מרכז הרב". במסגרת זאת, היה שותף בין היתר בהוצאה לאור עם ציוני מקורות, ביאורים והערות של "שיטה על מועד קטן" של תלמידי רבי יחיאל מפריז, וכן "בירורי הלכה" על מסכת ביצה, במסגרת "הלכה ברורה ובירור הלכה". הרב אליעזרי היה גם מכותבי הערכים לאנציקלופדיה התלמודית בראשית דרכה. עסק והעמיק בנושאי המצוות התלויות בארץ והקים את "המכון לחקר הלכה" שעסק בנושאי שביעית ומצוות התלויות בארץ, כמו כן היה ממקימי אגודת הרבנים מורי ההוראה בירושלים. היה פעיל מאוד בגיבוש האופי היהודי ציוני של היישוב", והיה מקורב לרבנים הראשיים לישראל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל. במסגרת עיסוקו במצוות התלויות בארץ הביא לבית הדפוס את הספר "תרומת חלה" על מסכת חלה במשנה הכולל את דברי המשנה, שינוי נוסחאות, "עין משפט", "מסורת המשנה" ו"משנת ראשונים" (פירושי הראשונים על המסכת), עם פירוש יצחק בן מלכי צדק סמפונטי השלם בהוספת הגהות, ביאורים והערות מהרב אליעזרי, בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ט. בגיל 44 עם קום המדינה התגייס לצה"ל כדי להשתתף בייסוד הרבנות הצבאית, ולקח חלק בניסוח פקודות מטכ"ל בנושאים יהודיים, התקפות עד היום. שירת בצה"ל כרב צבאי עד שנת תשט"ז, ואף כיהן כחבר בבית הדין הצבאי העליון. עם פרישתו מצה"ל בגיל 52, מונה כדיין בבית הדין הרבני בתל אביב והיה גם רב הקהילה בשיכון "הפועל המזרחי" בשכונת "יד אליהו" בתל-אביב. פרש לגמלאות מהדיינות בתשל"ה. חיבר מאמרים רבים שהתפרסמו בתקופונים הלכתיים כגון: "כרם ציון", "שערי ציון", "קול תורה", "תורת ארץ ישראל", "נעם", "התורה והמדינה", "שבילין" ועוד. פרסם פסקי הלכה בנושאי צבא ודיני אישות וכן בירורי הלכה במצוות התלויות בארץ. חיבר את הספר ההלכתי "מלאכת שמואל". נפטר בג' באדר תשנ"א. הותיר אחריו כתבי יד שלא הספיק להגיה ולהוציא לאור. נפטר כחצי שנה מיום שזכה להיפגש לאחר 72 שנות פירוד עם אחד מאחיו שהגיע לביקור בארץ לאחר נפילת מסך הברזל. הוליד חמישה ילדים (שני בנים ושלוש בנות). על שמו קרויים, רחוב בשכונת בית וגן, ובית הכנסת "משכן שמואל" בשכונת יד אליהו.
  222. היה מטובי המתמידים והשקדנים בישיבת ראדין לפני בואו לישיבת הרב קוק, וראש הישיבה, הגרנ"ט, אמר עליו שמעולם לא ראה שקדן כזה. שימש כרב ושוחט בכפר גנים ליד פתח-תקווה, ובהמשך ראש השוחטים ופוסק בענייני שחיטה בחיפה. מחבר "אמרות יצחק : על התורה" ו"אמרות יצחק" בענייני הלכה (לחיבור זה מצורף החיבור "תולדות יצחק" ובו חידושים ופלפולים מבני המחבר שהביאו הספר לדפוס, בני-ברק תשל"ד.
  223. עליו ראו כאן.
  224. למד לפני בואו לישיבה בישיבת "שער התורה" בגרודנה אצל הרב שקופ (לפני הגעתו לטלז), בישיבת "כנסת בית יצחק" בקמניץ ובישיבת מיר. נסע בהמשך לארה"ב והקים את "ישיבת ארץ ישראל" שלמדו בה כמה עשרות תלמידים. חיבר "חוקת הפסח" על הלכות קרבן פסח לרמב"ם בשני חלקים, משפט המלוכה על הלכות מלכים של הרמב"ם בחיבורו "משנה תורה"/"היד החזקה", "חוק ומשפט" על הלכות סנהדרין לרמב"ם (ירושלים תשמ"ו), "שיטה מקובצת" על מסכת פסחים בשלושה כרכים, "חכמת גרשון" - חידושי תורה בעניינים שונים (ירושלים תשנ"ז, קובץ מאמרים על עניינים שונים, "שערי צדק" - דרשות על פרשות השבוע (ירושלים תשנ"ה), קובצי המאמרים בהלכה ובמחשבה "קול יהודה" (ירושלים, תש"ן) ו"קול צופייך" (ירושלים, תש"ם).
  225. נולד בסלוצק לרב בנימין איזראליט, ראב"ד קוינדוב בפרבר מינסק, ולמד שם בתלמוד תורה ובישיבה קטנה בראשות הרב איסר זלמן מלצר כשהרב יחזקאל אברמסקי שותף בהנהלת הישיבה. למד אחרי כן בישיבות מחתרתיות תחת המשטר הקומוניסטי שסגר את מוסדות התורה, במינסק בבית הכנסת "שואבי מים" עם שיעורים מפי הרב יהושע צימבליסט (שם למדו גם הרב משה צבי נריה והרב דוד סולומון, ובבית הכנסת "משכיל לאיתן" עם שיעורים מפי הרב אברהם אליהו מייזס (בהמשך מראשי העדה החרדית בירושלים). בשנת ה'תר"צ הוא הגיע למסקנה שבמגבלות הקשות שהוטלו על לימוד התורה ברוסיה אין הוא יכול להמשיך לחיות בה, ולכן החליט לעבור למוסקבה כדי לקבל אישור להגר מברית המועצות. אולם כל הניסיונות כשלו, והרב ישראלי החל לתכנן יציאה בלתי חוקית יחד עם הרב דוד סלומון שלמד אתו במינסק (לימים הרב של כפר אברהם) והרב אברהם שדמי (לימים ראש כולל "בית זבול"). בשל הקשיים במעבר הגבול (שהיה כרוך בסכנת מוות) הם פנו לרב יעקב קלמס במוסקבה (לימים חבר מועצת הרבנות הראשית) שיכריע בעניין. הרב קלמס קיים להם 'גורל הגר"א' ונפל על הפסוק "פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד נהר הגדול נהר פרת" (דברים א' ו'). על פי זה הם החליטו לחצות את הגבול על אף הסכנה הכרוכה בכך. בכ"ג בשבט תרצ"א בלילה רוסי חורפי ומושלג הם כיסו עצמם בסדינים לבנים והחלו להתגנב דרך נהר פרוט הקפוא הגובל עם פולין עם ספר תורה, אולם מיד נתפסו על ידי משמר הגבול הפולני והובאו למעצר בבורשטשוב. הפולנים רצו למסור אותם לידי הרוסים, דבר שהיה בעבורם גזר דין מוות. הם פנו לרב קוק שינצל את קשריו ויפעל להשגת "סרטיפיקטים" (אישורי הגירה למדינה זרה). הרב קוק נענה לפנייתם וביקש מהנציב העליון את אישורי העלייה לארץ עבור השלושה. בינתיים, רבה של בורשטוב, הרב הרץ, שהצטרף לפנייתם לרב קוק, פעל עם אחרים להשהיית הסגרתם לרוסיה עד קבלת האישורים ועורר את דעת הקהל בעולם למטרה זו. לאחר קבלת אישורי העלייה לארץ ישראל הם שוחררו, והרב ישראלי למד כחצי שנה בישיבת מיר עד לעלייתו ארצה בתחילת תרצ"ד. בישיבת "מרכז הרב" היה מהשלושה שהרב קוק שיתפם בהכנת השיעור הכללי. בשנים תרצ"ח-תשכ"ה שימש כרבה של כפר הרא"ה (על שם הרב קוק), ובשנים תשכ"ה-תש"ם כיהן כדיין בבית הדין הגדול בירושלים, ולשם כך עזב את משרת הרבנות ועבר להתגורר סמוך לישיבת "מרכז הרב". בתשמ"ב לאחר פטירתו של הרצי"ה התמנה לראשות ישיבת "מרכז הרב" לצדו של הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא. זכה בפרס ישראל למדעי היהדות לשנת תשנ"ב. היה מומחה גדול בתחום השמיטה. חיבר את "ארץ חמדה : בהלכות ארץ ישראל, לבירורה של הלכה ולהדרכתה בחיים החקלאיים"; דרשות לימי הפסח; דרשות לימים הנוראים; "הרבנות והמדינה" (אסופת מאמרים, נאומים, שיחות ורשימות על רבנות ארצישראלית, הציונות הדתית, מדינת ישראל וארץ ישראל); "זה היום עשה ה'" (לקט דרשות ומאמרים ליום העצמאות); "חוות בנימין" (מאמרים, בירורים ועיונים הלכתיים בעינייני התורה והארץ, התורה והמדינה, התורה והמועדים, דיני תורה, משפטי תורה, אורחות תורה, ועיוני תורה); "מאורות לחנוכה" (דרשות לימי החנוכה); "משפטי שאול" (פסקי דין אשר נידונו בבית הדין הגדול בירושלים); "עמוד הימיני" (ברורי הלכה בענייני מדינה, שו"ת ובאורי סוגיות בכמה מקצועות התורה); "שערי שאול" (שיעורים על מסכת פסחים שנשא בישיבת 'מרכז הרב'); "שאלו שלום ירושלים" (לקט דרשות שנשא בעצרות יום ירושלים בהיכל ישיבת 'מרכז הרב' ובמכון 'ארץ חמדה'); "שיח שאול" (על התורה, שיחות שנשא בכפר הרא"ה); "פרקים במחשבת ישראל" (לקט מקורות במחשבת ישראל שערך). נולד בכ"ה בתמוז תרס"ט, נפטר י"ט בסיוון תשנ"ה.
  226. לפני בואו לישיבה למד בישיבות "תורת חיים" בורשה אצל הרב צבי גליקסון, בישיבת קלצק אצל הרב אהרן קוטלר, ובישיבת "כנסת בית יצחק" בקמניץ בראשות ר' ברוך בר. למרות היותו תלמיד חכם מובהק לא שימש במשרה רבנית ועבד לפרנסתו בחברת סולל בונה באזור חיפה.
  227. הגיע ל"מרכז הרב" באדר א' תרצ"ג לאחר מכתב בקשה שלו לרב קוק. השגת אשרת העלייה הושגה בסיוע הרב יחזקאל אברמסקי וגורמים בינלאומיים כהצלב האדום. למד לפני כן בישיבת מינסק, אך עקב האיסור הקומוניסטי נאלץ ללמוד בסתר ועבר ממקום למקום. למד במחתרת בקיבוץ הבחורים במינסק, בקיבוץ הבחורים בחרקוב, ובשקלוב אצל הרב מרדכי פיינשטיין, אחיו הצעיר של הרב משה פיינשטיין. נשא לאישה את בת הרב חיים שלמה קום. גדול בתורה, במידות ובצניעות שהתרחק מפעילות ציבורית ומשרה תורנית, אך לימד תורה והורה הלכה במשך כחמישים שנים כרב בית כנסת ברמת-גן. לאחר שהפסיק ללמד עבד באנציקלופדיה התלמודית והיה חבר ב"מכון התלמוד הישראלי השלם". שקד על תלמודו גם בייסורים קשים, וסירב לקחת משככי כאבים כי הם מרדימים ומפריעים ללימוד. לזכרו הוציאה המשפחה את הספר "נר לשמעיה" בעריכת בנו הרב חיים שלמה שאנן (רב ודיין), בני ברק תשל"ט, והרב נריה כתב עליו ב'ליקוטי הראי"ה' ג', הוצאת "חי ראי", כפר הרא"ה, תשנ"ה.
  228. מחבר "דברי מאיר : חידושים בש"ס, הסברים ברמב"ם ודברי מחשבה בעניני התקופה" (תל-אביב תשכ"ז; "מצות התוכחה"; "שערי מאיר : על התורה" (יצא רק חלק א' על בראשית ושמות ומאמרים על חנוכה, פורים, פסח, הכותל ועל שמחת חתן וכלה), ירושלים תשמ"ג; ו'שערי מאיר : חידושים בש"ס ובשולחן ערוך אורח חיים ואבן העזר והסברים ברמב"ם וענינים שונים'.
  229. לימים רבה האשכנזי הראשי הראשון של רמלה. על הרב גלזר ועל לימודיו בישיבה ראה כאן וכאן.
  230. רבה הראשי האשכנזי של רמת גן שלמד עשר שנים בישיבה בחיי הרב קוק. נולד בתרס"ה בעיירה וַאשקי‏ (Vaškai) בליטא, למשה בן ציון קרטשמר. למד במספר ישיבות, בהן ישיבת נובהרדוק, ברוסטוב, בחרקוב ובקייב. הוא נשלח להקים סניפים של ישיבת נובהרדוק בפרילוקי ובקייב. בתרפ"ה עלה לארץ ולמד בישיבת "מרכז הרב". בתרצ"ה ייסד את "בית אולפנא לצעירים – תורת ירושלים" שליד ישיבת מרכז הרב. בהמשך השנה נשלח על ידי הרב קוק להיות רבהּ של "נחלת גנים". השתתף בקונגרסים הציוניים הכ"ד והכ"ה, ונבחר להיות מ"מ חבר הוועד הפועל הציוני. הרב אושפיזאי כיהן כרב הראשי של רמת גן ויו"ר חבר הרבנים של המפד"ל במשך עשרות שנים.‏בתשל"ג נבחר כחבר במועצת הרבנות הראשית. בתשמ"ב זכה בתואר יקיר העיר רמת גן. בתש"ן זכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית ביחד עם הרב יהודה לייב בוגץ'. בנו הרב משה בן ציון אושפיזאי, רב ברמת גן ומחבר הספר "ניצוצי אורות" (זוכה פרס ירושלים לתרבות תורנית‏ נפטר בחיי אביו. הרב אושפיזאי חיבר ספרים מגוונים: אהלי יהודה, ישיבת "אוצר התלמוד", רמת גן, תשמ"ה; ספר ההדרנים על הש"ס - זיכרון משה, בהוצאת המחבר, רמת גן, תשנ"ה; בארה של מרים, אספקלריה על התורה, בהוצאת ישיבת "אוצר התלמוד", רמת גן, ה'תשמ"ח; שערי חן, פרקי הדרכה והגות בסדרי אמונה וישועה, נכתבו בתקופת מלחמת ששת הימים, בהוצאת המחבר, רמת גן תשמ"ב; בחירת ציון, על כל האגדתא במסכת חגיגה תלמוד בבלי וירושלמי, תל אביב, תש"א. כן ערך‫ את "עתרת", ניבון ספרותי במערכת המחשבה הישראלית המקורית, רמת גן, תש"ז (כפי הנראה הופיע רק גליון א'). כמו כן חיבר מאמרים שונים שהתפרסמו בכתבי עת תורניים שונים. נפטר בראש חודש חשוון תש"ס
  231. לרוב האמורים יוחדו פרקים בספר 'בשדה הראי"ה' של הרב נריה, וכן יוחד פרק לסופר שבתאי דון-יחיא שהיה שנים רבות בעתון "הצופה" ואף היה עורכו. על הרב אליעזרי, הרב שמואלי, הרב גרשוני הרב ישראלי, הרב ננקנסקי והרב שאנן כתב הרב נריה בקצרה בספרים אחרים ובהם ב'מועדי הראי"ה' וב'ליקוטי הראי"ה' חלק ג'.
  232. ראו עליו כאן.
  233. מהדורה זו הובאה לבית הדפוס בידי הרב צפניה דרורי, רבה האשכנזי הראשי של קריית שמונה ומייסד ישיבת ההסדר בעיר ומשני ראשי הישיבה.
  234. בעריכת הרב ישעיה שפירא, "האדמו"ר החלוץ".
  235. תדפיס מיוחד מקובץ הזיכרון "זכור זאת ליעקב" לזכר הרב יעקב פנחס כהן שהוציאו לאור חבריו בישיבת "מרכז הרב".
  236. יצא לאור יחד עם "טהרת ישראל" של הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי. בהיברובוקס מופיעה רק "אגרת הטהרה".
  237. הודפס גם בכתב העת "התור", שנה א', גיליון מ"ה, ט"ו באב תרפ"א, עמ' 19-13.
Wiki.png חלק מן התכנים של דף זה נלקחו מהוויקיפדיה העברית ומובאים בכפוף לרישיון Creative Commons ייחוס-שיתוף זהה 3.0 לא מותאם