שמות

תוכן דף זה נכתב במקור עבור פורום שורשים משפחתיים על ידי חבר הפורום: נחי.

שם האדם הינו אמצעי הזיהוי העיקרי שלו מלבד היכרות אישית ומראה גופני. זיהוי בני אדם בשמות הינו עתיק יומין ותולדותיו כימי הכתב או השפה עצמן. חשיבותו של שם האדם בתרבות היהודית מודגשת במיוחד. כבר בפרקים הראשונים של התנ"ך, מקבל האדם הראשון את השם "אדם" ואשתו נקראת על ידו "חוה". וכך לשון המקרא: "ויקרא האדם שם אשתו חוה..." (בראשית, ג', פסוק כ'). כבר בפרק הבא מוזכרים בני אדם בשמותיהם: הבל וקין, תוך הסבר למהות השם קין. כמו כן, אנו קוראים על צאצאים נוספים, ביניהם חנוך, ועל קין הבונה עיר הנקראת בשמו של חנוך. במהלך ההסטוריה, תבנינה עוד ערים רבות הקרויות בשמותיהם של בני אדם, ובני אדם שיקראו בשמות ערים.

אמנם, היהדות המסורתית לא הסדירה את ענין קריאת שמות הנולד, אולם בכל אופן נתקבל המנהג של קריאת שמו (הפרטי) כשמו של אדם חשוב. בקהילות האשכנזיות, ייקרא הנולד בדרך כלל בשמו של אחד מאבות המשפחה (או האמהות) שנפטר. במחלק מן הקהילות הספרדיות, מקובל לקרוא לנולדים בשמות הסבים או הסבתות בעודם בחיים. בנוסף לכך, נוצרו מנהגים שונים בקהילות שונות. דוגמאות לכך הן שלא לקרוא לשלושה אחים "אברהם, יצחק ויעקב" או לקרוא בשם "בן ציון" לילד שנולד למשפחה שילדים קודמים שנולדו בה - נפטרו. מנהג נוסף המעיד על חשיבות השם, הינו קריאת פסוק המתחיל ומסיים באותה אות המופיעה בתחילת שמו של המתפלל ובסופו - בכל תפילת "עמידה" הנאמרת שלוש פעמים ביום. מנהג זה מייצג את חשיבותו של שם האדם כחלק מן הענין האלוהי, וכסגולה לזכירת השם באחרית הימים, כחלק מתהליך הגאולה ותחיית המתים. השם ה"יהודי" המקובל, הינו שילוב של שם האדם ושם אביו (למשל: יצחק בן אברהם). אולם, נוסח זיהוי זה אינו אופיני לעם היהודי בלבד.

עבור החוקר הגנאלוגי, מהווה שם האדם את המרכיב העיקרי בדמות הנחקרת. לעיתים קרובות, אנו יודעים על קיומה של דמות מסוימת בזכות ההקשר המשפחתי, כגון "אב של...", "בת של...", "בעל של..." וכו'. הדבר הראשון שאותו נרצה לגלות הוא את השם, אולם לעיתים קרובות הדבר מסובך יותר מכפי שנראה. האם צבי גולדברג הינו שם חופף להירש גולדברג? ומה לגבי הרמן גולדברג? או הארי גולדברג? מדוע חלק מילדי משפחה מסוימת נושאים את שם המשפחה של האם בטרם נישואיה? ולמה לאפרים מוצמד הכינוי פישל?

הנושאים הנדונים במאמר זה, נכונים במיוחד למקורם של השמות האשכנזיים.

שמות משפחה

שמות המשפחה, באופן המוכר לנו כיום, הוכנסו לשימוש באופן נרחב רק במהלך המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19. עד אז נקראו היהודים (וגם הלא יהודים) בשמות אבותיהם, בשמות כינוי או בשמות תואר שנגזרו מצורתם החיצונית, עיסוקם או סימנים מיוחדים שהיו בהם (גבוה, נמוך, גדול וכו'). עם התפתחות צורות הממשל המתקדמות יותר והעברת הסמכויות אל מרכזי שליטה מרוחקים, היה צורך בזיהוי מדויק יותר של תושבי הפריפריות כדי לפקח ולתכנן ניהול יעיל יותר של משאבי המדינה. צווים שנשלחו לכל קצוות אירופה על ידי נציגי השלטון, קבעו תקופות זמן בהם על היהודים "להצטייד" בשמות משפחה ולרשום אותם במשרדים שנקבעו לכך. בתקופה זו כבר היתה קיימת מערכת בירוקרטית יעילה למדי אשר עסקה ברישום התושבים בכלל וברישום יהודים בפרט. הסיבות העיקריות לרישומים אלו, היו לצורך גביית מסים שונים ופיקוח דמוגרפים.

אמנם, היו מספר משפחות - בעיקר משפחות מבוססות ועשירות - אשר השתמשו בשמות משפחה (כפי שנהגו גם האצילים הלא-יהודים) גם במאות שקדמו לכך. ואכן, למשפחות אלה שמות משפחה עתיקי יומין הנמצאים בשימוש מאות רבות של שנים. כדי לחזק עוד יותר את מעמדן החברתי כלכלי, רשמו משפחות אלו עצי משפחה המתארים את ייחוסן, ובמקרים רבים גם את מקור שמן.

שמות המשפחה אשר נבחרו על ידי ראשי המשפחות אשר לא היו להן שמות קודמים, השתייכו בדרך כלל לאחת ממספר קבוצות עיקריות:

סיפור עממי על תולדות שמות משפחה בטרנסילבניה

באמצע המאה ה - 17, החליטו שלושה אחים להגר לחבל ארץ שכמעט ולא היה מיושב. שלושת האחים קיבלו את בירכת הדרך מהרב ויצאו לדרכם. הם התיישבו במספר עיירות סמוכות זו לזו, ופעלו נמרצות לקידום החיים היהודיים בסביבתם. תוך כדי כך, עשו גם חיל בעסקיהם, וצברו ממון רב.

לאחר אי אלו שנים, נתגלה כי בהרים הסמוכים למקום מגורי האחים, מצויים מרבצי זהב ומתכות יקרות. הקיסר, שליט הממלכה האוסטרו-הונגרית, החליט לבקר באיזור כדי לבדוק זאת במו עיניו. ביתו של האח הבכור היה המקום הראוי היחיד כדי לארח בו את הקיסר בביקורו.

בסיום הביקור, קרא אליו הקיסר את שלושת האחים ואמר: "לך, הבכור, אתן את שם המשפחה שטרן - כי היית ככוכב בין אחריך; לאח השני, אקרא בשם פרוכטר - כי היית אחראי להספקת מזוני ולחמי (פרוכטר מלשון פרוכט, פירות בגרמנית); ולאח הקטן אקרא אדלר (בגרמנית: נשר) - 'כי היית מהיר להובילני בדרכים המסוכנות ביער'."

כך נוסדו שלושת המשפחות המפורסמות מחבל מרמורש שבטרנסילבניה.

"קיבוע" השם הקודם

שם האב, אשר שימש כשם משפחה מהסוג ה"ישן", הפך לשם משפחה העובר מדור לדור. מרבית הסיומות מסוג -וויץ, -ביץ, -סקי, -ויצי, -וב, -וף, -שבילי, -זון, -יאן, -זדה, -סקו וכו', מציינות את המילה "בן". אברמוביץ, אברמוביצי, אברמוב ודומיהם - משמעותם "בן אברהם". במקרים נדירים, הושמטה הסיומת ונשאר רק השם עצמו: אברהם, אברהמס (באידיש: של אברהם). לעיתים קרובות, התקבעו השמות בהיגוי הלועזי או האידי ולאו דווקא העברי שלהם, כגון: מושקו (משה, כמו במושקוביץ), לייב (אריה, כמו בלייבוביץ) וכו'. במקרים בודדים, שימש שם האם כשם שממנו נגזר שם המשפחה (מרגליות, על שם מרגלא, רחלין על שם רחל וכו').

גזירת השם מעיסוקם של ראשי המשפחה

יש להניח, כי שם זה שימש קודם כשם כינוי למחזיקו. משה החייט, הפך למשה שניידר, הרב הפך לרבין, השוחט לשכטר (באידיש או גרמנית) ועוד כגון: פישר (דייג), לעהרער (מורה), קרמר (חנווני), ואפילו תהילים-זוגער (אומר תהילים, שמו המקורי של דן בן-אמוץ). לעיתים, שימש נושא העיסוק כשם משפחה, למשל וייץ (חיטה), זילבר (כסף) או אפל (תפוח).

שמות בהשפעת התרבות הגרמנית

בהשפעת התרבות הגרמנית ששררה בחלקים גדולים של אירופה המזרחית, נתקבלו בקרב יהודים (דוברי האידיש) שמות בעלי אופי גרמני, שנחשבו כשמות "טובים". שמות כמו אדלר (נשר), שטרן (כוכב), רוזנברג (הר-שושנים), גרינפלד (שדה ירוק) ודומיהם, כולם "צלצלו" טוב למחזיקיהם. שמות נוספים בהשפעה זו, הם שמות הצבעים: שוורץ (שחור), וייס (לבן), גרין (ירוק), בלאו (כחול), רוט (אדום) וכו'. במקרים מסוימים ,למשל באזורים מסוימים בפולין, היה צורך בתשלום עבור קבלת שם "מכובד" והעניים שלא היה בידם לשלם קיבלו שמות נחותים. המקרה הידוע ביותר הינו של משפחת קצנלנבויגן הידועה שמשמעות שמה הוא "עצם החתול".

בחירת שם כסגולה להצלחה

במסגרת זו, נבחרו שמות כמו רייך (עשיר), קלוג (חכם), גליק (מזל) ואפילו לנגלייבן (חיים ארוכים). שמות נלקחו גם מתאורי טבע באזור, כמו: טייך (נהר), טאו (טל), ברג (הר) או טאל (עמק).

הנצחת שמות המקומות מהן הגיעה המשפחה

בדרך כלל, על שם ערים או עיירות מהן הגיעו ראשי המשפחה. למשל: מנהיימר, פרנקפורטר, דנציג, ברלינר, הורוביץ. לא רק מערים גדולות נלקחו שמות המשפחה, כי אם גם מערים קטנות יותר ואפילו מכפרים קטנים: אפשן (אפשא), סיגטי (סיגט), פטרובר (פטרובה), מונקצ'י (מונקץ') - כל אלו עיירות קטנות, יחסית, שזכו להנצחה באמצעות שם משפחה. כמובן, גם המדינות עצמן שמשו השראה לשמות, כמו: אנגלנדר, דויטש, אוסטרייכר.

שינויי שמות משפחה

הנוסח המקובל של האשה המקבלת את שם משפחת בעלה וילדיהם מקבלים את שם משפחת אביהם, הוא אכן הצורה העיקרית של העברת שמות משפחה, אולם בלי ספק לא הצורה היחידה. שמות המשפחה שנתקבלו, עברו במקרים רבים שינויים וגלגולים. נמנה את הסיבות העיקריות לכך.

קבלת שם משפחה של האם

קיימות מספר סיבות לכך שהילדים קיבלו את שם המשפחה של האם. במקרים רבים, חלו איסורים על חתונות מרובות מדי במשפחה אחת. כלומר, למשפחה בה היה מספר ילדים, הותר להשיא רק אחד או שניים מהם. במקרים אלו, בוצעו חתונות יהודיות בלבד ללא רישום הנישואין אצל הרשם המקומי, והילדים נרשמו כילדי האם בלבד, ולמעשה כילדים בלתי חוקיים. בנוסף לעיתים מזומנות היה גיל הנישואין נמוך מזה המותר בחוק או שהיה צורך בתשלום גבוה עבור רישום הנישואין. גם במקרים (המועטים, יש להניח) בהם נעלם האב או נפטר בגיל צעיר או שנטש את משפחתו - הושאר שם האם לילדים. גם במקרים בהם היה קיים רצון להימנע מרישום הילדים בצורה ברורה (למשל, כדי למנוע את גיוסם לצבא), נעשה שימוש בשם האם. סוג נוסף של שימוש בשם המשפחה של האם, התרחש כאשר שם משפחת האם היה "יוקרתי" יותר ואז נעשה לעיתים שימוש בשני שמות המשפחה. במקרים אלו, נשכח לפעמים שם המשפחה של האב לאחר מספר דורות.

הגירה או החלפת שלטון

המקרה הנפוץ ביותר של שינויי שמות משפחה, התרחש כאשר משפחות היגרו מארץ אחת לשניה, או כאשר השלטון במדינה התחלף. במקרים אלו, תורגמו לעיתים השמות משפחה לשפה, כמו וייס שהפך ל - White, מאייר הפך למאיר או רוזנברג שהפך לורדי. במקרים אחרים, נבחרו שמות מקומיים שהזכירו בצלילם את השמות הקודמים. כך, למשל, במקרים רבים של עברות השם, כמו: גלבשטיין שהפך לגביש, רוטנברג הפך לרותם, או ברקוביץ הפך לברק. מובן שבמקרים רבים, נוצלה ההזדמנות לרענון שם המשפחה ולבחירת שם חדש.

התבוללות או טשטוש הזהות היהודית

במקרים אחדים, כאשר היתה נטיה להתבוללות או רצון לטשטוש זהות יהודית מובהקת של השם - במיוחד על ידי אנשי אקדמיה, אנשי ממשל ובעלי מקצועות חופשיים שהיו בקשרים יומיומיים עם האוכלוסייה הלא יהודית. במקרים אלו, האפשרות לזהות את הקשר בין השם היהודי לשם ה"חדש" היתה מעטה מאוד, למעט במקרים של תרגום משפה לשפה.

החוקר הגנאלוגי, העוקב באמצעות מסמכים שונים אחר ההיסטוריה של אדם מסוים, יגלה כי למרות תפישתנו כי שמו של אדם הינו זהות האדם, הרי למעשה השם הינו במקרים רבים ענין המשתנה פעמים לא מעטות במהלך החיים. הדבר נכון במיוחד לחברה היהודית במהלך מאתיים השנים האחרונות, שאופיינו בגלי הגירה רבים, שינויים מדיניים מרחקי לכת ומלחמות עקובות מדם. כל האירועים הללו מוליכים, לעיתים, את החוקר למבוי סתום ביכולתו להתחקות אחר גורלו של אדם זה או אחר.

שמות פרטיים

על פי המסורת המקובלת במרכז אירופה ומזרחה, שם הילד או הילדה משמש כדרך להנצחתו של בן משפחה שנפטר. רק במקרים נדירים, כאשר "נוצלו" כל שמות הנפטרים, נבחרו שמות נוספים. שמות נוספים אלו היו, בדרך כלל, שמותיהם של רבנים או אישי ציבור ידועים. בקהילות "מודרניות" יותר, היתה הקפדה פחותה על שימוש בשמות המסורתיים בלבד, ורשימת השמות היתה יצירתית יותר.

הרכב השם

זיהויו של האדם בקהילה היהודית, היה מורכב בדרך כלל מכמה סוגי שמות נפרדים, ששימשו כל אחד בזמן ולצורך מסוים.

השם היהודי. זהו השם שניתן לאחר הלידה, בדרך כלל היה שמו של אחד מהסבים או קודמיהם. לעיתים, הורכב השם משניים ואף שלושה שמות (עבריים). לעיתים, כאלו שבאופן מסורתי צמודים זה לזה, כגון אריה-יהודה (אריה הוא סימנו של שבט יהודה), או ציפורה-בלומה לבת; ולעיתים, שילוב של שמות של מספר נפטרים. שמות יהודיים מיוחדים ניתנו גם בעקבות לידת הילד בתקופה מסוימת, דוגמת: פסח, ניסן, חנוכה, יום-טוב, או במקרה של בנות: חיה-שרה (לפי פרשת השבוע "חיי שרה"), אסתר (בפורים) וכו'. השמות היהודיים היו בשימוש בעיקר בבתי הכנסת, בתפילות השונות ובבתי הקברות.
השם בשפת היומיום. שם זה היה, לעיתים, השם העברי בתרגום לאידיש או לשם מקובל אחר כשם נוסף לשם המקורי, כגון אפרים-פישל (מזלו של שבט אפרים הינו דגים, ומכאן "פישעל", כלומר "דג קטן" באידיש), שלמה-זלמן (שיבוש של "סלומון", השם שלמה בלועזית), דוב-בער, אריה-לייב וכו'. כך גם לגבי שמות הבנות: ציפורה-פייגה, יונה-טויבה וכו'. סוג אחר של שמות "נרדפים" הינם השמות בצורה המוקטנת, כלומר: חיים הופך לחייק'ל, יעקב הופך לינק'ל, חנה לחנצ'ה ורחל לרוח'ל. לחלק מן השמות הנרדפים אין הסבר מדויק. למשל, מנחם-מנדל, אשר-פייביש, שמות אלו היו בשימוש החברה היהודית במיוחד בעיירות הקטנות יותר ובכפרים, כלומר במקומות בהם החברה היהודית היתה סגורה יותר ולא קיימה מגע הדוק עם הסביבה הלא-יהודית.
כינוי או שם נוסף. אלו הוצמדו לשם המקורי במקרים בהם נמצא האדם או הילד בסכנה. תוספת השם חיים או חיה וכן השמות אלטר, אלטה (זקן או זקנה, לעיתים באידיש: זיידה, בובה) אמורה היתה לבלבל את מלאך המוות שיבקש את חייו של ילד קטן ולא את זה של הזקן. היו גם מקרים בהם ניתנו שמות נוספים גם כעצה טובה להצלחה. כך, על פי המסורת הוסיף בן-ציון (שמו של הסבא-רבא שלי) את השם יעקב בעצת רבו, שחש כי השם בן-ציון איננו מצלצל מספיק טוב בפני עצמו. סוגי כינויים נוספים נגזרו מעיסוקו של בעל השם, כגון: דער שמש (השמש), דער שניידר (החייט) וכו'. סוג כינוי נוסף שהיה בשימוש, נבע משם האב או האם ושימש זיהוי של ילדים בעלי שם זהה (סבא-רבא שלי נקרא יודל בן ציונ'ס, כלומר יודל של בן-ציון, להבדילו מ"יודלים" אחרים). לעיתים, שימש שם האם כשם מזהה. דוגמא מצוינת לשימוש בשמות אלו הוא גיבורו של הסופר שלום עליכם, מוטל בן פייסי החזן (מרדכי בן פסח).
השם האזרחי. זה היה בדרך כלל השם הרשמי בו נרשם הילוד בפנקס הילודים ושימש את הרשויות. שם זה היה בדרך כלל בשפת המקום, ולעיתים היה תרגומו של השם העברי (צבי=הירש=הרמן). במקרים מסוימים, השם הלועזי היה בעל צלצול דומה לשם העברי (יצחק=איזידור), אולם אין התאמה מדויקת בין שמות בעלי פונטיקה מסוימת לשמות עבריים ולהיפך (מרדכי או משה יכולים להפוך למוריס או מקס ולהיפך). במקרים רבים, פשוט אין קשר מילוני או פונטי בין השם העברי והשם הלועזי (סבי, מנחם, נקרא גם אמיל). במקרים של שמות הנשים, ניתן לומר בהכללה כי רבים מהשמות מתורגמים, דוגמת: מלכה=רגינה, שושנה=רוזה, יפה=ביאטריס, אולם גם כאן אין כללים ודאיים.

שמות מפתח במשפחה

במשפחות רבות, קיימת דמות דומיננטית הנתפשת בעיני צאצאיו כדמות הראויה להנצחה. במקרים אלו, ילווה שם (פרטי) זה רבות מן המשפחות המהוות את הצאצאים הישירים. לעיתים, יהיה זה שמו של רב מפורסם שצאצאיו (וגם חסידיו) יקראו בשמו את ילדיהם, ולעיתים אדם בעל ממון או בעל זכויות אחרות. במקרים מסוימים, כאשר שם האדם אינו נפוץ במיוחד, או שהוא שילוב של שני שמות נדירים יחסית, יוכל הדבר להוות מעין טביעת אצבע לזיהוי קרובי משפחה רחוקים. דמות מפתח במשפחת אבי נקראה זאב-דב (וולף בער); הצירוף של שני שמות (בעלי חיים) אלו הוא נדיר ביותר, ואכן במקרים רבים מציאת שם פרטי זה (גם בשמות משפחה שאינם קשורים), הובילה בסופו של דבר למציאת קשר משפחתי. מובן, שכאשר "שם המפתח" הינו שם נפוץ - כמו במשפחה סבתי, בה השם יצחק הוא הדומיננטי - הדבר שימושי פחות. הדבר נכון גם לגבי שמות הנשים במידה כמעט זהה.

בענין זה, כדאי לזכור כי מועד לידתם של צאצאים הקרויים על שמו של דמות זו או אחרת, יכול לתת מושג כללי על מועד פטירתו של אותו אדם. במרבית המקרים, במהלך שנים אחדות אחרי פטירת האדם ייקראו נכדיו וניניו בשמו, לאחר מכן אולי תתווסף דמות דומיננטית אחרת ושוב לאחר דור או שניים כבר ייקראו הצאצאים על שם הסבים או הסבתות שנקראו על שמו של דמות המפתח. בענין זה, מענין כי לא רק שמו הפורמלי של האדם עובר מדור לדור, אלא לעיתים גם שם החיבה או השם הלועזי.

בדורות האחרונים, עם הכנסת השמות המודרניים, יש נטיה - לפחות במשפחות חילוניות - שלא להשתמש בשמות המסורתיים, או להשתמש בהם כשמות משניים, כלומר כשם המופיע בתעודת הזהות בלבד. במקרים אחרים, מתבצעת וריאציה על השם המקורי. אהרון הופך לרון, שרה לשרית, יפה לנויה; או שנעשה שימוש בשמות המעוררים אסוציאציה מסוימת, למשל: אפרים הופך ליקיר ("הבן יקיר לי אפרים"), אריה הופך לגור ("גור אריה יהודה") וכיו"ב.

שינויי שמות פרטיים

סיפור על התחלפות השם

מוישה הגר בניו-יורק, פנה למשרדו של עורך דין ידוע. הוא נקש על הדלת בה נכתב באותיות מוזהבות שמו: עורך דין שון פרגוסון.

מוישה פער פיו ועיניו לרווחה, כאשר הסתבר לו שעורך הדין המפורסם בעל השם האירי היה לא אחר מאשר מרדכי וייס, ידידו מנעוריו מעיירה הקטנה במזרח אירופה בה נולדו שניהם. השניים נפלו זה על צווארו של זה.

שאל מוישה את מרדכי: "איך קיבלת את השם האירי הזה דווקא?". ענה לו שון: "כאשר הייתי באניה שהגיעה לאליס-איילנד (נמל הקליטה של המהגרים לארה"ב), אמרו לי לפני רדתי מהסיפון כי עליי לבחור שם בעל צלצול "אמריקאי", והחלטתי כי אבחר את השם מקס ווייט (המהווה תרגום של השם הקודם). אולם, עד שהגעתי לפקיד שכחתי את השם, וכששאל אותי לשמי, עניתי 'שוין פארגעסן' (באידיש: 'כבר שכחתי'), ולפני שהספקתי לומר מילה נוספת כתב הפקיד בדרכוני ואף הכריז בקול רם: שון פרגוסון..."

השמות הפרטיים התחלפו לעיתים במעבר מארץ לארץ ועם התבגרותו של האדם. במקרים רבים, מסמכי הלידה והפטירה יכילו שמות שונים לחלוטין, למרות שהם מתייחסים לאותו אדם. בעידן של תמורות מדיניות, גלי הגירה תכופים, מלחמות, כיבושים והתייחסות מפלה ליהודים, אחד הדברים הראשונים שהשתנו היה השם. השמות הלועזיים והסתייגות משימוש בשמות "גלותיים", יצרו לנו מאגר חדש של שמות משפחה ושמות פרטיים.

להלן מספר דוגמאות ל"תהפוכות" השמות הפרטיים. לילד שנקרא בנימין, נוספת לעיתים קרובות השם זאב (כמו בנימין זאב הרצל), זאת משום שסמלו של שבט בנימין היה זאב: "בנימין זאב יטרוף בבוקר...", (בראשית, מ"ט, פסוק כ"ז). השם הלועזי יכול להיות במקרה זה: וולף (תרגום של זאב), או אולי בנג'מין ואפילו כינויים שונים יכולים להתקבל: בני, בנג'י, ווילי. במקרים מסוימים, השם הנבחר יתרחק עוד מרחק מהשם העברי: בן, ווילהלם. צירופי שמות בסגנון דומה הינם: יששכר-בר (הסמל של שבט זה הינו חמור ולכן, כנראה, נבחרה חיה אחרת...), נפתלי-צבי ("נפתלי איילה שלוחה...", אבל איילה הינה לשון נקבה).

גם לגבי שמות נשים המצב דומה: ציפורה-בלומה היא ציפי ביילה, יכולה להיות גם פייגי (ציפור באידיש), פלורה (פרח בלועזית, כמו בלומה באידיש), ולהפוך במשך הזמן לפאני, בילי, ציפרה ועוד צירופים שונים. כמובן, אם מביאים בחשבון גם את השמות שניתנו ברוסית, צ'כית, צרפתית, ספרדית ושאר שפות העולם, קל להבין את הקושי במעקב אחר השמות בעולם.

לקריאה נוספת

ביידר, אלכסנדר, A Dictionary of Jewish Surnames from the Kingdom of Poland, הוצאת אבותינו, 1996.
ביידר, אלכסנדר, A Dictionary of Jewish Surnames from the Russian Empire, הוצאת אבותינו, 1993.
ביידר, אלכסנדר, Dictionary of Ashkenazic Given Names, הוצאת אבותינו, 2001.
גוגנהיים, היינריך ו. וגוגנהיים, אווה ה., Jewish Family Names and their Origins, הוצאת כתב, 1992.
גור, שמואל, Jewish Personal Names: Their Origin, Derivation and Diminutive Forms, הוצאת אבותינו, 1992.

קישורים חיצוניים

שמות - שאלות נפוצות מאתר JewishGen.
שמות פרטיים - מצגת מאתר JewishGen.
מסד השמות בפרטיים - מאגר שמות פרטיים, כינויים מתאימים, שמות חלופיים ומקורות השמות, נערך על-ידי פרופ' אסתרסון (אנגלית)