שמות

מתוך ויקיגניה, המיזם הגנאלוגי העברי
גרסה מתאריך 19:41, 10 ביולי 2006 מאת ארנון הרשקוביץ (שיחה | תרומות)

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שם האדם הינו אמצעי הזיהוי העיקרי שלו מלבד היכרות אישית ומראה גופני. זיהוי בני אדם בשמות הינו עתיק יומין ותולדותיו כימי הכתב או השפה עצמן. חשיבותו של שם האדם בתרבות היהודית מודגשת במיוחד. כבר בפרקים הראשונים של התנ"ך, מקבל האדם הראשון את השם "אדם" ואשתו נקראת על ידו "חוה". וכך לשון המקרא: "ויקרא האדם שם אשתו חוה..." (בראשית, ג', פסוק כ'). כבר בפרק הבא מוזכרים בני אדם בשמותיהם: הבל וקין, תוך הסבר למהות השם קין. כמו כן, אנו קוראים על צאצאים נוספים, ביניהם חנוך, ועל קין הבונה עיר הנקראת בשמו של חנוך. במהלך ההסטוריה, תבנינה עוד ערים רבות הקרויות בשמותיהם של בני אדם, ובני אדם שיקראו בשמות ערים.

אמנם, היהדות המסורתית לא הסדירה את ענין קריאת שמות הנולד, אולם בכל אופן נתקבל המנהג של קריאת שמו (הפרטי) כשמו של אדם חשוב. בקהילות האשכנזיות, ייקרא הנולד בדרך כלל בשמו של אחד מאבות המשפחה (או האמהות) שנפטר. במחלק מן הקהילות הספרדיות, מקובל לקרוא לנולדים בשמות הסבים או הסבתות בעודם בחיים. בנוסף לכך, נוצרו מנהגים שונים בקהילות שונות. דוגמאות לכך הן שלא לקרוא לשלושה אחים "אברהם, יצחק ויעקב" או לקרוא בשם "בן ציון" לילד שנולד למשפחה שילדים קודמים שנולדו בה - נפטרו. מנהג נוסף המעיד על חשיבות השם, הינו קריאת פסוק המתחיל ומסיים באותה אות המופיעה בתחילת שמו של המתפלל ובסופו - בכל תפילת "עמידה" הנאמרת שלוש פעמים ביום. מנהג זה מייצג את חשיבותו של שם האדם כחלק מן הענין האלוהי, וכסגולה לזכירת השם באחרית הימים, כחלק מתהליך הגאולה ותחיית המתים. השם ה"יהודי" המקובל, הינו שילוב של שם האדם ושם אביו (למשל: יצחק בן אברהם). אולם, נוסח זיהוי זה אינו אופיני לעם היהודי בלבד.

עבור החוקר הגנאולוגי, מהווה שם האדם את המרכיב העיקרי בדמות הנחקרת. לעיתים קרובות, אנו יודעים על קיומה של דמות מסוימת בזכות ההקשר המשפחתי, כגון "אב של...", "בת של...", "בעל של..." וכו'. הדבר הראשון שאותו נרצה לגלות הוא את השם, אולם לעיתים קרובות הדבר מסובך יותר מכפי שנראה. האם צבי גולדברג הינו שם חופף להירש גולדברג? ומה לגבי הרמן גולדברג? או הארי גולדברג? מדוע חלק מילדי משפחה מסוימת נושאים את שם המשפחה של האם בטרם נישואיה? ולמה לאפרים מוצמד הכינוי פישל?

הנושאים הנדונים במאמר זה, נכונים במיוחד למקורם של השמות האשכנזיים.

שמות משפחה

שמות המשפחה, באופן המוכר לנו כיום, הוכנסו לשימוש באופן נרחב רק במהלך המאה ה - 18. עד אז נקראו היהודים (וגם הלא יהודים) בשמות אבותיהם, בשמות כינוי או בשמות תואר שנגזרו ממראיהם, עיסוקם או סימנים מיוחדים שהיו בהם (גבוה, נמוך, גדול וכו'). עם התפתחות צורות הממשל המתקדמות יותר והעברת הסמכויות אל מרכזי שליטה מרוחקים, היה צורך בזיהוי מדויק יותר של תושבי הפריפריות כדי לפקח ולתכנן ניהול יעיל יותר של משאבי המדינהשמות המשפחה, באופן המוכר לנו כיום, הוכנסו לשימוש באופן נרחב רק במהלך המאה ה - 18. עד אז נקראו היהודים (וגם הלא יהודים) בשמות אבותיהם, בשמות כינוי או בשמות תואר שנגזרו מצורתם החיצונית, עיסוקם או סימנים מיוחדים שהיו בהם (גבוה, נמוך, גדול וכו'). עם התפתחות צורות הממשל המתקדמות יותר והעברת הסמכויות אל מרכזי שליטה מרוחקים, היה צורך בזיהוי מדויק יותר של תושבי הפריפריות כדי לפקח ולתכנן ניהול יעיל יותר של משאבי המדינה. צווים שנשלחו לכל קצוות אירופה על ידי נציגי השלטון, קבעו תקופות זמן בהם על היהודים "להצטייד" בשמות משפחה ולרשום אותם במשרדים שנקבעו לכך. בתקופה זו כבר היתה קיימת מערכת בירוקרטית יעילה למדי אשר עסקה ברישום התושבים בכלל וברישום יהודים בפרט. הסיבות העיקריות לרישומים אלו, היו לצורך גביית מסים שונים ופיקוח דמוגרפים.

אמנם, היו מספר משפחות - בעיקר משפחות מבוססות ועשירות - אשר השתמשו בשמות משפחה (כפי שנהגו גם האצילים הלא-יהודים) גם במאות שקדמו לכך. ואכן, למשפחות אלה שמות משפחה עתיקי יומין הנמצאים בשימוש מאות רבות של שנים. כדי לחזק עוד יותר את מעמדן החברתי כלכלי, רשמו משפחות אלו עצי משפחה המתארים את ייחוסן, ובמקרים רבים גם את מקור שמן.

שמות המשפחה אשר נבחרו על ידי ראשי המשפחות אשר לא היו להן שמות קודמים, השתייכו בדרך כלל לאחת ממספר קבוצות עיקריות:

  • "קיבוע" השם הקודם

שם האב, אשר שימש כשם משפחה מהסוג ה"ישן", הפך לשם משפחה העובר מדור לדור. מרבית הסיומות מסוג -וויץ, -ביץ, -סקי, -ויצי, -וב, -וף, -שבילי, -זון וכו', מציינות את המילה "בן". אברמוביץ, אברמוביצי, אברמוב ודומיהם - משמעותם "בן אברהם". במקרים נדירים, הושמטה הסיומת ונשאר רק השם עצמו: אברהם, אברהמס (באידיש: של אברהם). לעיתים קרובות, התקבעו השמות בהיגוי הלועזי או האידי ולאו דווקא העברי שלהם, כגון: מושקו (משה, כמו במושקוביץ), לייב (אריה, כמו בלייבוביץ) וכו'. במקרים בודדים, שימש שם האם כשם שממנו נגזר שם המשפחה (מרגליות, על שם מרגלא, רחלין על שם רחל וכו').

  • גזירת השם מעיסוקם של ראשי המשפחה

יש להניח, כי שם זה שימש קודם כשם כינוי למחזיקו. משה החייט, הפך למשה שניידר, הרב הפך לרבין, השוחט לשכטר (באידיש או גרמנית) ועוד כגון: פישר (דייג), לעהרער (מורה), קרמר (חנווני), ואפילו תהילים-זוגער (אומר תהילים, שמו המקורי של דן בן-אמוץ). לעיתים, שימש נושא העיסוק כשם משפחה, למשל וייץ (חיטה), זילבר (כסף) או אפל (תפוח).

  • שמות בהשפעת התרבות הגרמנית

בהשפעת התרבות הגרמנית ששררה בחלקים גדולים של אירופה המזרחית, נתקבלו בקרב יהודים (דוברי האידיש) שמות בעלי אופי גרמני, שנחשבו כשמות "טובים". שמות כמו אדלר (נשר), שטרן (כוכב), רוזנברג (הר-שושנים), גרינפלד (שדה ירוק) ודומיהם, כולם "צלצלו" טוב למחזיקיהם. שמות נוספים בהשפעה זו, הם שמות הצבעים: שוורץ (שחור), וייס (לבן), גרין (ירוק), בלאו (כחול), רוט (אדום) וכו'. במקרים מסוימים ,למשל באזורים מסוימים בפולין, היה צורך בתשלום עבור קבלת שם "מכובד" והעניים שלא היה בידם לשלם קיבלו שמות נחותים. המקרה הידוע ביותר הינו של משפחת קצנלנבויגן הידועה שמשמעות שמה הוא "עצם החתול".

  • בחירת שם כסגולה להצלחה

במסגרת זו, נבחרו שמות כמו רייך (עשיר), קלוג (חכם), גליק (מזל) ואפילו לנגלייבן (חיים ארוכים). שמות נלקחו גם מתאורי טבע באזור, כמו: טייך (נהר), טאו (טל), ברג (הר) או טאל (עמק).

  • הנצחת שמות המקומות מהן הגיעה המשפחה

בדרך כלל, על שם ערים או עיירות מהן הגיעו ראשי המשפחה. למשל: מנהיימר, פרנקפורטר, דנציג, ברלינר, הורוביץ. לא רק מערים גדולות נלקחו שמות המשפחה, כי אם גם מכפירים קטנטנים: אפשן (אפשא), סיגטי (סיגט), פטרובר (פטרובה), מונקצ'י (מונקץ') - כל אלו עיירות קטנות, יחסית, שזכו להנצחה באמצעות שם משפחה. כמובן, גם המדינות עצמן שמשו השראה לשמות, כמו: אנגלנדר, דויטש, אוסטרייכר.